מאגר סיפורי מורשת

ביתנו בקזבלנקה היה בית קטן. הבית כלל שני  חדרים, מטבחון קטן, פינת אוכל קטנה, סלון קטן וכל זה אhכלס שבע נפשות. אימי הייתה עקרת בית, היא הייתה עושה את כל עבודות הבית. ביתנו היה תמיד נקי מאוד, מסודר ומטופח. אבי היה אדם נקי בצורה יוצאת דופן. תכונה זו  עברה בתורשה אלי, לאחיי, לילדיי ולנכדיי … מצבנו הכלכלי היה קשה. היה לנו כסף רק כדי לרכוש מעט אוכל ודברים נצרכים כמו תרופות, לא היינו קונים אף פעם מותרות.

שכנינו המוסלמים היו אנשים טובים, חברותיים וידידותיים. אהבנו מאוד לשחק איתם בגינה ובחצר. הם היו נוהגים להתארח בביתנו הרבה, ולשתות אצלנו יין שייכר, כי לפי מנהגם – אסור להם לשתות יין ומשקאות משכרים וכדי שלא שיגלו אותם הם נהגו לעשות זאת בבית שלנו.

סמוך לביתנו שכן בית – הכנסת, היו בו הרבה מתפללים ולומדי תורה. המאכלים שהיינו אוכלים באירועים או בזמנים מיוחדים היו עוף, בשר, קוסקוס ועוד מאכלים.

הלכתי לבית- ספר יהודי ושמו "גרופ סקולר",  שם למדנו בצרפתית. צוות המורים היה יהודי. אהבתי את בית הספר מאוד: הכל היה פשוט נפלא, יפה ונקי. בית ספרי היה מאוד גדול. למדנו מקצועות שונים, אך המקצוע שאהבתי במיוחד היה עברית. בבית ספרי התלבושת הייתה אחידה. היו לי חברות רבות, אחת מחברותי הטובות הייתה לאחר שנים סבתה של נכדתי.

כשהייתי בת שתיים עשרה קרה  אירוע שלא אשכח לעולם – רעידת אדמה בעיר אגדיר. זה קרה בתאריך ה- 29 לפברואר בשנת 1960, הייתה זאת רעידת האדמה החזקה ביותר שפקדה אי פעם את מרוקו. העיר אגדיר נהרסה כליל ונהרגו בה כ – 15,000 אנשים. בין הנספים היו כ-2,000 יהודים שחיו בעיר. רבים מהנספים נקברו בקבר אחים. חלקם תחת הריסות בתיהם. בנוסף לכך היו עוד עשרות אלפים של פצועים. בני הקהילה שניצלו נותרו ללא קורת גג והם פונו מהעיר ההרוסה, חלקם לעיר שלנו, קזבלנקה. הקהילה שלנו קלטה את הפצועים והניצולים וניסתה לעזור. הידיעות הקשות והנוראות התחילו לזרום אלינו ואנחנו בלבנו  פחדנו מאד שמא רעידת האדמה תפקוד גם את קזבלנקה, הסתובבנו מלאי חרדה. נודע לנו שמכרים רבים שלנו נהרגו ומשפחות שלמות נספו. גם בעלי חיים נהרגו. העיר נהרסה כליל.

עליתי לארץ בשנת 1962. ההחלטה הייתה לא שלי, אלא של אבי. בתקופה זו אבי נישא בנישואים שניים, אבי ככל הנראה, רצה לפתוח דף חדש בחייו וחשב  שיהיה לו קל יותר כאשר אנחנו, ילדיו הבוגרים, נגור רחוק מהאם החורגת שלנו. אבי ואשתו, שני אחיי הקטנים הגיעו ישירות לאילת, שם התגורר אבי עד יום פטירתו.

אחי ואחותי עלו  לארץ יחד איתי במסגרת  "עליית הנוער". כשהגענו לארץ  אני הופניתי לקיבוץ גנוסר שליד העיר טבריה. בקיבוץ הרגשתי ממש "גן עדן". הייתי רפתנית וחלבתי פרות באופן ידני, כי אז לא היו מכונות משוכללות ומתקדמות כמו היום. אחי, יעקב, נשלח לנווה עמיאל שבחיפה. אחותי, אסתר ז"ל, הועברה לקיבוץ אשדות יעקב. עוד עולים ממרוקו עלו יחד איתנו.

אך סבי היקר נשאר במרוקו ולא עלה איתנו. הייתי מאוד עצובה שהוא לא נמצא איתנו. רק לאחר שמונה חודשים- הוא ב"ה הגיע ונפגשנו שוב יחד,לשמחתי ולשמחת אחי ואחותי.

התחתנתי בגיל שבע עשרה, באולם "בית הפועל", שבאופקים. נולדו לנו ששה ילדים, בלי עין הרע. עם הולדתו של נכדי הראשון, מתן ישראל, תודה לקל, זכיתי להיות סבתא ולשמחתי לא היה גבול, הייתי מרוגשת מאוד. היה זה אחד הרגעים היפים והמאושרים בחיי.

רעידת אדמה בעיר אגדיר: "אגאדיר פונתה מתושביה יומיים לאחר הרעידה על מנת למנוע מגפות. העיר נבנתה מחדש שלושה קילומטר דרומה מהאתר המקורי לאחר שהמלך מוחמד החמישי אמר: "אם על אגאדיר נגזר להיהרס, אזי בנייתה מחדש תלויה ברצוננו". לאחר שיקומה, הפכה העיר למרכז שוקק של תיירות ומסחר בממלכה המרוקאית."

תשע"ה