מאגר סיפורי מורשת

שמי נעמי עמדי נולדתי וגדלתי בין סמטאות שכונת נחלאות, השכונה הוותיקה והציורית של ירושלים הקסומה. ביצירותי הרבות, חבויות דמויות ירושלמיות ותיקות וצלילים מתוך סיפורי אגדות ומעשיות שסופרו על-ידי אבי וסבתי עליהם השלום. היה זה עולם קסום, צבעוני ועשיר בחוויות מרתקות. למרות הצפיפות בדירה קטנה בת שני חדרים, גדלנו 16 נפשות. הייתה לי ילדות שמחה ומלאת חיים, כל אלו באו לידי ביטוי בעבודות האומנות שלי והיוו פסיפס צבעוני, אשר ליוו אותי לאורך השנים מתובלים בחום ואהבה.

חג הפסח בביתי

חג מאוד מיוחד. התחילו להתכונן אליו ממחרת פורים (חודש לפני לפחות). בתור משפחה ברוכת ילדים שהיה בה מחסור חומרי שלא הורגש כלל, כי האהבה מכסה על הכל, היה לנו פעמיים בשנה להתחדש. לפני ראש השנה – התחדשות לקראת החורף. לפני פסח – התחדשות לאביב ולקיץ. זה היה סוג של מתנה – כל אחד קיבל חליפת בגדים חדשה (בגדי שבת) ונעליים חדשות. היינו צריכים לשמור היטב על הבגדים הללו. מי שנקרעו לו הנעליים ולא שמר – קנו לו נעליים מיד שנייה (בשוק מחנה יהודה ליד מסעדת רחמו). כדי שעקב הנעל לא יישחק – אבא היה מתקין על הסולייה סולייה נוספת מגומי.

בבית הייתה תכונה לא פשוטה לקראת הפסח, מראש חודש ניסן מרגישים את אוירת  החג. לא הרשו לנו לאכול בחדרים. אכלנו במבואה הקטנה שלפני הבית. נכנסו בערב רק לאחר שהתקלחנו והחלפנו את הבגדים. הקניות לפסח נמשכו לאורך החודש. ההכנה של החרוסת דרשה עבודה מרובה: החרוסת הכילה שקדים, אגוזים ותמרים טחונים. היו משרים תמרים במים במשך שלושה ימים, מסננים, מורידים את הקליפה שלהם, מבשלים הכל על אש קטנה ביחד מספר שעות. הפסקתי להכין את החרוסת הזו בגלל המורכבות של ההכנה.

חגגנו ביחד כ-50 נפשות, באותו חדר שרוקנו ממנו את הרהיטים. במרכז החדר הייתה הגבהה מיוחדת עם קערת פסח ענקית, מסביב היו שטיחים וכריות וחגגנו בהסבה. הילדים הקטנים ישבו לפני המבוגרים. את המרור היינו קוטפים בשדות. את הזרוע – היינו מכינים כצלי בשר על האש. המבוגרים היו מספרים ביציאת מצרים, 70 איש שהגיעו למצרים ויצאו משם 12 שבטים מפוזרים שהיו צריכים להפוך לעם – "והגדת לבנך…" הפסח מדבר על הפיכת הדברים החומריים לרוחניים והקשר בין האדם לבוראו. העיסוק בדברים של קדושה ולא רק בחומר. הסיפור הוא לא רק בשביל הילדים גם למבוגרים. לעם ישראל קרו המון ניסים, נגאלנו גאולה חלקית אחרי השואה, הקמנו מדינה, זכינו למדינה לתפארת, מדינה יהודית בארץ ישראל. נעשה הכל כדי להיות ראויים לה. אנחנו בתהליך של גאולה. הגאולה עוד לא שלמה ואנחנו ממשיכים – צריכים לעלות יהודים נוספים מהגולה ולהמשיך לבנות את הארץ ולשמור על בטחוננו. גם עם הקורונה זה נס – ניסים של יציאת ישראל מהמגיפה לפני כל העולם, כולם באים להתייעץ איתנו, רוצים להכין פה מכונים שייצרו חיסונים גם לקורונה וגם למחלות אחרות. עבורי כל יום שאני פותחת את העיניים ואני בריאה זה נס.

מה נשתנה: נהגו בעדה שלנו (הכורדית) לעשות הצגה: הילדים הגדולים נהגו להתלבש כמו היהודים שיצאו ממצרים – בגלביה עם חגורה ומטפחת קשורה על הראש, עם חבילות קשורות בבד למוט על הכתף, הם דופקים על הדלת. נוהגים לשאול אותם: "מי זה?" הם עונים: "אנחנו, באנו ממצרים". שואלים אותם: "מה יש לכם בצרורות?" הם עונים: "הא לחמא עניא שהכינו אבותינו במצרים." (לחם העוני שלא הספיקו להחמיץ את הבצק שלו.) שואלים אותם: "מה בפיכם?" בתשובה הם שואלים את ארבע הקושיות – וכולם משתתפים בתשובות. הצגה זו מחברת את הילדים לתקופת העבדות במצרים ולסיפור הגאולה – יציאת מצרים. בילדותי חווית יציאת מצרים שהושרשה על ידי הפעולות הסימבוליות. היום אני מנסה להעביר את החוויה הנ"ל לנכדיי, קניתי להם חוברת צביעה לחג הפסח.בעקבות זה הנכד הכריח את בני לספר לו את כל סיפור יציאת מצרים, מבלי שהתכוונתי, ואני מאוד שמחה על כך."

ילדים ושכול

נולדו לי שלושה ילדים: שרון הי"ד, אהרון ודקלה. בתי הבכורה שרון נולדה בשנת 1976. היא הייתה ילדה מיוחדת ורגישה. ניחנה באהבה ונתינה אינסופית למשפחה ולסובבים אותה. כל שישי הגיעה הביתה עם זר פרחים. מדי פעם היתה מבקשת לכנס את המשפחה ולארח מכל סיבה שהיא יומולדת, מפגש חברתי, משפחתי וכו…  ילדה יוזמת ויצירתית, והכל מתוך צניעות וענווה. שרון התגייסה לצבא לחיל חכ"ל תא"ר.  לפני 26 שנה, ה' באדר תשנ"ו ב-25.2.1996 נהרגה בהתפוצצות אוטובוס קו 18 בירושלים בדרכה לבסיס. עימה נהרגו עוד תשעה חיילים וחמישה עשר אזרחים.  שרון הייתה בוגרת תיכון לאומניות במגמת קולנוע, היא הייתה הולכת לכל מקום עם פנקס בו הייתה רושמת תסריטים. במקום הפיגוע נמצא יומן שלה ובו היא תיארה את המחבל לפני שפיצץ עצמו. היא ציירה, כתבה, ניגנה ויצרה.

בתי שרון חנוכה ז"ל

התקופה לקראת יום השנה היא תקופה לא פשוטה עבורי. אני מקבלת טלפון מצה"ל להזכיר שיום הזיכרון מתקרב, האמנם צריך להזכיר?!!! לאחר מותה, מצאנו יומנים של שרון, שבהם היא ציירה וכתבה שירים וסיפורים. אספתי את היצירות של שרון, עבודות וטקסטים שכתבה, והוצאתי חוברת שנקראה "ש-לך ר-ובו ו-בשבילך ן-כתב". בעקבות החומרים הרבים שהשאירה שרון ו"צוואתה" להמשיך לחיות ליצור ולבטא את אהבתה לארץ ולאדם, בשנת 2004 הקמתי תערוכת צילומים בשחור-לבן בתיאטרון ירושלים. לתערוכה קראתי "דו – שיח" היה זה  דיאלוג של צילומים וטקסטים של שרון ושלי. ניסיתי להביט דרך עדשת המצלמה של שרון.

מתוך "עקבות ביתי" ציור של שרון מלווה בטקסט של שיר שכתבה שרון

החיים בצל השכול היו קשים מנשוא לכל המשפחה, והחלטתי למען שרון ז"ל ואהרון ודקלה הי"ו, לעסוק באמנות. בדרך הרגשתי שאני ממשיכה את חייה של בתי. האמנות הפכה לדרך חיים ונתנה לי תשובות ופתרונות להתמודדות ותרפיה בחיים. תערוכה נוספת הקמתי בבית הלוחם בשם "עקבות בתי". במשמעות של לחפש את עקבות בתי והמשמעות הנוספת היא להגשים את חלומות בתי אותם לא הספיקה לממש. בתערוכה זו ישנן יצירות – ציורים שלי שעסקו בשבר ובאובדן לאחר השכול. לציורים התווספו טקסטים מתוך שיריה של שרון.

היום אני אמנית רב תחומית, מורה ומדריכה לאמנות. מקיימת סדנאות לאמנות ומארחת בניחוח ירושלמי – אני מספרת על דמויות בירושלים של פעם (נוף ילדותי) ויוצרת בבית ובכיתת אומן במוזיאון ישראל.

בתמונה ציור שציירה נעמי מזכרונות על אביה, המכוסה בטלית בשבת, ובידיו מעביר תסביחה – מחרוזת חרוזי ענבר אותה היה מגלגל בשבת ומתכנן את כל הדברים שצריך עוד לעשות. היא מספרת על אביה שהיה בנאי – בנה הרבה בתים בארץ ובעיקר בירושלים. מצורף שיר שכתבה על כך.

זריחה מחלון ביתי – ראיית הטוב בעולם

רגעים של אור- המעט שבאור דוחה הרבה מן החושך

לאורך כל יצירותי עובר כחוט השני הרעיון של נצחון האור על החושך, נצחון הרוח על החומר. הניצוץ הקטן שמאיר ומניע את הדרך קדימה.

שיתוף של נעמי ביום הזיכרון לחללי צה"ל בבית ספר הימלפרב

הזוית האישית

נעמי: די קשה היה להיפגש בתקופת הקורונה, היה חסרון של מפגשי פנים אל פנים. היה לי קשה מאוד לעשות את הדברים דרך הזום. חשוב היה  לי להדגיש את השורשים והזהות היהודית והכמיהה לירושלים- מדורי דורות, כפי שסיפר לי אבי ז"ל.

הדסה: במהלך השנה האחרונה היה קשה להיפגש, אבל למרות הקשיים עם הקורונה שמחתי להכיר את נעמי ולשמוע את הסיפורים החשובים לה עליה ועל היהדות. בעקבות המפגש האחרון שבו סיפרה נעמי על בתה וקורותיה, נרתמתי לפעילות בתנועת הנוער בקבוצת "אחריי" לקחתי את דמותה של שרון, והובלתי קבוצה אחריה וזה היה מאוד מרגש.

נטלי: במהלך השנה למרות הקורונה והקשיים שהיא הביאה שמחתי להכיר את נעמי, לשמוע את הסיפורים שלה, להכיר אותה קצת ולדעת מאיפה היא באה, על הדברים החשובים לה ולדעת עוד קצת על היהדות. ושמחתי שלמרות כל הקשיים שנתקלנו בהם הצלחנו להיפגש.