מאגר סיפורי מורשת

הקשר הבין דורי של אגם שיינהורן עם סבתא חגית בנזימן

איזה מזל- חגית בנזימן:

איזה מזל שסבא פגש בסבתא

וחשב שהיא נחמדה

איזה מזל שהם התחתנו

ואימא נולדה,

איזה מזל שאימא ואבא נפגשו גם הם.

איזה מזל שנולדתי ואני הבת והנכדה שלהם.

אני רנית חיים, סבתא של אגמי שיינהורן, בעצם תאתא: תמיד אוהבת תמיד איתך,

נולדתי ב-21 בפברואר 1962, בבית חולים אום חאלד בנתניה, לזוג הורים צברים ילדי ארץ ישראל אשר היו בטוחים שיולד להם בן ואף החליטו שיקראו לו- רן, אבל יצאה – רנית. מרגע שיצאתי לאוויר העולם היה ניראה לי שאכן נעשתה טעות ואני בעצם נסיכה איטלקייה.

 אבא שלי נפתלי – סבא רבא של אגם

אבא שלי נפתלי פרבר שהיה רוצה שאצא מארץ הדמיון שלי היה מאיים שייקח אותי לאחות בקופת חולים לעשות בדיקת דם שאראה שהוא לא כחול שהיה משל לצבע דמם של מלכים. אבא שלי נולד ב- 4 לשביעי 1934, גם הוא בנתניה, היה בין ילדיה הראשונים של נתניה, ונקרא נפתלי על שם סבא שלו נפתלי מושקוביץ אביה של אמו.

נפתלי הילד היה בגן הילדים הראשון בנתניה, ולמד בבית ספר הראשון בנתניה, בית ספר ביאליק. הוא היה חבר בתנועת נוער "מכבי צעיר" והשתתף בשלוש מכביות שזה האולימפיאדה של היהודים מכל העולם.

לאבא היה אח צעיר בשם עמיחי והם היו צמד שובבים ומזל גדול היה שמנהל בית ספר ביאליק היה אח של אימא שלו סבתא בתיה שלי, למנהל קראו מורדכי מושקוביץ ובזכותו גדלו הבנים שהם עושים שיעורים ולומדים.

שני אירועים זוכר אבא שלי תמיד – ביום הבר מצווה שלו נחטפו שני חיילים (סרג'נטים) בריטים אשר הועמדו למשפט ע"י האצ"ל שהיה ארגון צבאי מחתרתי לאומי בארץ ואשר חבריו תמכו בפעולות נחרצות נגד הערבים והבריטים שתמכו בהם, במשפט הוחלט להוציא אותם להורג, כתגובה על הוצאתם של החיילים הבריטים להורג הוטל מצור על העיר וכל חגיגת הבר מצווה בוטלה.

גם את ערב הכרזת קום המדינה ב- 14 במאי 1948 לא שכח אבא, דגלי המדינה הונפו בכיכר ציון בנתניה וכל תושבי העיר יצאו לרחוב הרצל בשירה וריקודים.

אבא שלי גדל לנער יפה כמו כוכב קולנוע והתגייס לחיל הים, במדיו הלבנים רבות מבנות נתניה והחיל רצו שיהיה חבר שלהן.

בחיל הים בחיפה הכיר את החיילת בלבן הכי יפה בחיל אימא שלי, מתי רוזנברג. לאחר חיל הים עבר לשירות מילואים בחיל התותחנים והשתתף בשלוש ממלחמות ישראל: מלחמת סיני, מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור.

בשנת 1958 החליט אבי כי הוא רוצה להינשא עם אמי מכיוון שהיה מלח. עם סיום שירותו שלחה אותו אמו להפלגה של שלושה חודשים בתקווה שישכח את החיילת היפה שאהב ויבחר לו את אחת מבנות נתניה המכובדות, אך אבא לא שכח ואכן אי אפשר לשכוח בחורה כמו אימא שלי, יפה ואצילית וחכמה ועם שובו התחתנו בחיפה.

אימא שלי – מתי רוזנברג פרבר, סבתא רבתא של אגם

נולדה בחיפה ב- 21 לאפריל 1936. בת יחידה להורים שהספיקו לברוח ביחד על אוניית מעפילים מפולין רגע לפני השואה, לאימא שלה אסתר רוזנברג נותרה בת דודה יחידה בשם לילי ולאבא שלה אברהם רוזנברג נותרה אחות אחת בשם פרידה. בת יחידה הייתה אימא שלי, שמורה בצמר גפן, לשחק בחוץ, ללכת לחברות, לצאת לטיולים, היה אסור, רק עם ההורים. היא הלכה לגן פרטי הסמוך לביתה, ללמוד. היא למדה בבית ספר הריאלי בחיפה שהה בית הספר הטוב ביותר בארץ, קראה ספרים, ניגנה בפסנתר, ציירה ולמדה להיות התלמידה הטובה ביותר.

לפני קום המדינה בתקופת המנדט שזו התקופה שבה שלטו הבריטים בארץ הייתה תקפה שנקראה "תקופת הצנע" היה מעט מאוד אוכל בארץ ומכיוון שלסבא אברהם הייתה מכולת  בקומת הקרקע של ביתם זוכרת אמי את השכנים שבאו לקנות מצרכים עם תלושים שבהם היה מספר קצוב של ביצים, שמן וקמח. אמי יכלה להתפנק גם עם כיכר לחם שהיה במספר קטן במכולת.

בשנת 1948 עם קום המדינה הייתה אמי בת 12. אירועי הכרזת קום המדינה לא ישכחו מליבה, כל רחובות חיפה התמלאו באנשים שמחים ורוקדים ללא הפסקה.

בתקופת מלחמת העצמאות הייתה חיפה במצור, חיפה הייתה עיר מעורבת גרו ועבדו בה יהודים וערבים במקומות עבודה ומסחר בבתי הזיקוק ברכבת ובנמל. קרבות קשים היו בעיר ,חמישה חודשים נאבקו הכוחות היהודים של ההגנה בכוחות הערביים על השליטה בחיפה והצליחו לשחרר אותה.

שסיימה אמי את בית הספר התגייסה לצבא לחיל הים, שירתה במחלקת כוח אדם ב"סטלה מריס "בחיפה. בחיל הים הכירה את אבא שלי והם נשאו ב-9 לדצמבר 1958.

לזוג המקסים הזה נולדתי, שניהם נולדו בישראל שניהם צברים. השם צבר נולד ככינוי לבני הדור שנולד בארץ, "עוקצניים כלפי חוף אך רכים ומתוקים מבפנים" בדיוק כמו צמח הצבר ופירות הסברס המתוקים שלו. הם היו הדור החדש של מדינת ישראל שבדרך, אוהבים אותה, קשורים אל נופיה, מרגישים שייכות אליה, שלטו בעברית, קראו ספרים בעברית והלכו להצגות בקבוצות תיאטרון שביקשו לבסס את התרבות העברית ולהעלות מחזות ברוח צעירה ובעברית "צברית" טבעית ומדוברת. ארץ ישראל הייתה שייכת להם והם יגנו עלייה ,ישמרו עלייה ויגדלו בה את ילדיהם.

ילדותי

את הילדות שלי ביליתי בחופים הזהובים היפים של נתניה, עיר תוססת ועליזה, אבא עבד במחלקת החינוך של העירייה ואימא "באולפן עקיבא לעולים חדשים".  גרנו ברחוב סמילנסקי במרכז העיר בלי טלוויזיה בלי נייד, בלי אינטרנט, גוגל, אינסטגרם או טיקטוק, אז מה עושים? משחקים בחוץ בשכונה, כל הילדים בכל הגילאים מתחבאים, משחקים תופסת, קלאס, מחניים, אבנים קטנות, גוגואים וגם הרבה המצאות של שיגועים, למשל הארנק התלוי על חוט מהעץ, שהיה עובר בן אדם היינו מורידים את הארנק בעזרת החוט ושהיה מנסה לקחת אותו היינו מרימים בחזרה וכן זה היה מצחיק ממש.

סבתא רנית בילדותה

קצת שגדלנו הלכנו לתנועות נוער, אני הייתי ב"מכבי צעיר" שש שנים, מבניהם שנתיים מדריכה. אחרי הפעולות היינו נפגשים בגינה או על הברזלים בקולנוע שרון, אוכלים סופגניות בגלידה ניצה, גרעינים בעיתון אצל סעדיה, המבורגר בוימפי והרבה פאלאפל בריו, ותירס תירס חם.

את סבתא אסתר אימא של אימא שלי איבדתי שהייתי בת שלוש, היא נפטרה ממחלה והזיכרון האחרון שיש לי זו דמותה הענוגה יושבת במרפסת מול עץ ברוש ענק בבית הבראה בו שהתה אחרי ניתוח, סבתא נולדה בשנת 1900 במלווה בפולין למשפחה מאוד דתית. סבתא הלכה לתנועת נוער יהודית שנקראה "השומר הצעיר" בתנועה שכנעו את החניכים לעלות לארץ ישראל ובשנת 1936 עלתה על ספינת מעפילים עם בן זוגה אברהם רוזנברג שהיה בן דודה .גם אברהם רוזנברג סבא שלי גדל במשפחה דתית , גם הוא נולד ב- 1900בפולין במלווה ולמד ב"חדר" אביו ניפטר בגיל צעיר ופרנסת המשפחה חלה עליו והוא המשיך את עסקי הטבק של אביו, הוא וסבתא אסתר התיישבו בחיפה ובנו בה את ביתם ושם נולדה אמי.

בגיל 6 פרצה מלחמת ששת הימים יוני 1967, זו הייתה הפעם הראשונה שלי במקלט, מאוד חשוך וקר היה, אימא הייתה בהריון עם אחותי תמי, ואבא היה בצבא בשכם, למזלי הייתה זו מלחמה קצרה וכנגד כל הסיכויים הצליחה ישראל לגבור על אויביה , כילדה קטנה זוכרת את הסיפורים על חייל האוויר שלנו שבמתקפה אחת חיסל את חיל האוויר המצרי, ואת החגיגות של איחוד ירושלים, השיר של המשוררת נעמי שמר "ירושלים של זהב" התנגן כל היום ברדיו וידעתי אותו בעל פה.

אחותי אסתר תמר נולדה בשישי בפברואר 1968, מיד אחרי המלחמה, כמה חיכיתי לה, היא הייתה התינוקת הכי יפה בעולם, לעבור איתה ברחוב אי אפשר היה בלי שאנשים יעצרו ויסתכלו עליה מרוב שהייתה יפה, כל כך קינאתי ביופייה עד שגזרתי לה את הפוני בתקווה שאולי זה יוריד מיופייה, או גם בגלל שחשבתי להיות ספרית, כמובן לא עזר לי ואחותי היחידה הייתה ונשארה יפה ובגלל שהיינו משחקות רוב הזמן שאני המורה והיא התלמידה, משחקות ממש על אמת: עם לוח וגיר, וספרים שלי וחוברות ועבודות בית, הייתה גם חכמה ממש וכל כך רצינית הייתי גם בגלל שחשבתי להיות מורה, שכשהגיעה תמי לגיל בית ספר כבר ידעה לקרוא ולכתוב עד שרצו שתיכנס ישר לכיתה ב', אימא סרבה ועד היום תמי זוכרת את כיתה א' כשנה הכי משעממת שהייתה לה בבית הספר.

דבר נוסף פרץ לחיי בשנה זו – הטלוויזיה, אחת הייתה בשכונה והיא הייתה שייכת לאיש זקן בשם – קינדרלרר, הוא גר בקומת הקרקע של הבית שלנו ברחוב סמילנסקי, בשני במאי הוזמנו כל השכנים לצפות בפלא החדש, קיו לד, טלוויזיה חכמה, ממיר או איכות צבע? כמובן שלא היו, היינו צריכים לעמוד ולא לזוז כדי שאפשר יהיה לקלוט את השידור וצבע היה חלום, ואיזה ערוצים ראינו? אחד בלבד, ומה ראינו? השידור הראשון היה מצעד צה"ל לכבוד יום העצמאות תשכ"ח. גם בשנת 1969הוזמנו לביתו של קינדרלרר, הפעם לכבוד השידור המרגש של הנחיתה על הירח ניל ארמסטרונג והמשפט הבלתי נשכח שלו – זהו צעד קטן לאדם וצעד ענק לאנושות.

רק בשנת 1974היה לנו מכשיר טלוויזיה משלנו, כזה שהיינו מסובבים למרפסת לצפות כדי שיהיה לנו אוויר טוב מבחוץ, על מזגנים עוד לא שמענו, גם לא במכונית פיאט הראשונה של אבא, החלונות היו חייבים להיות פתוחים בהפעלה ידנית וכך היה אוויר שצינן את החום בתוכה. כל יום שישי היינו מתיישבים לראות סרט ערבי שהיה ברובו בצבע ולא אפרורי כמו השידור הישראלי. כל כך לא רצו לשדר כאן בצבע, שאת בית קטן בערבה, דלת הקסמים, זהו זה ,ריצ רץ, הילדים משכונת חיים ועוד ראינו רק בשחור לבן, הממשלה חשבה שרק עשירים יקנו טלוויזיות ולכן הקפידה לשדר בשחור לבן, כך גם בא לעולמנו ה"מחיקון" שהיה אמצעי אלקטרוני לביטול הצבע גם אם התוכנית המקורית הייתה בצבע. רק ב-1981 התבטל המחיקון וראש הממשלה מנחם בגין הכריז על כוונתו לאשר ערוץ שני.

תמי הייתה בת חמש ואני בת אחת עשרה שפרצה מלחמת יום כיפור, כמו כולם גם לנו היא הייתה לא צפויה וככה ביום שבת ה- 6 באוקטובר 1973 בשעה שתיים בצהריים במפתיע עם שובו של אבא מבית כנסת היא פרצה. הייתה זו הפעם היחידה שאבא שלי שניכנס למטבח לבשל רק פעם אחת בשנה שזה ביום כיפור לא עשה לנו את ביצת העין והציפס המטוגנים שלו שהיו שמורים רק לפעם הזו בשנה. אבא גוייס לתותחנים, במהלכי המלחמה הראשונים הייתה יד התוקפים מצרים וסוריה על העליונה והיו לנו הרבה הרוגים, זה השפיע קשה על מצב הרוח של כל המדינה וגם אנחנו פחדנו ודאגנו, הונהגה האפלה שזה אומר שישבנו בחושך ואפילו את החלונות אטמנו עם נייר עבה של דבק כל ישראל הייתה חשוכה, אזעקות נשמעו ולא יצאנו מהבית להיפגש עם חברים או ללימודים.

הייתה זו תקופה של חוסר וודאות ודאגה, לך נכדה שלי שחיה בדור הסלולר קשה להבין כמה דאגנו לאבא ולכל החיילים, יכולנו רק לשמוע  ברדיו על הקרבות הקשים, (טלוויזיה עוד לא הייתה לנו)היה לנו מכשיר טלפון בסלון הבית אבל אבא נהג לנעול אותו במנעול שלא נוכל להתקשר לחברות, השיחות אז עלו המון כסף ולפעמים היה שם גם קופה שנשלם מדמי הכיס שלנו על השיחות, אבא שהוקפץ למילואים שכח לשחרר את המנעול ורק שקיבלנו ממנו גלויה שמחנו לשמוע שהוא בסדר ואפילו יחזור הבייתה בקרוב, אנחנו אספנו מתנות וחפצים לשלוח לו ולחיילים שהיו אתו, אימא אף סרגה כובע צמר שלא יהיה לו קר. את המחסור בנייר טואלט אני זוכרת עוד לפני הקורונה ואימא הייתה מכינה לנו חתיכות מוכנות שלא נבזבז הרבה.

לקראת סוף אוקטובר שהגלגל התהפך וצה"ל החל לנצח את צבאות האויב אבא חזר והחלו החיים שלנו לחזור למסלולם, הלימודים חודשו, ההאפלה בוטלה ויכולנו לראשונה לצאת מחוץ לבית ושוב שירה של נעמי שמר "לו יהיי" הפך לסמל והתנגן בכל מקום, גם אותו ידעתי לשיר בעל פה.

ארבעה חודשים אחרי המלחמה קיבלתי מתנת בת מצווה – טסתי עם סבא צבי וסבתא בתיה פעם ראשונה לחוץ לארץ, טיול מאורגן לאנגליה, צרפת, הולנד ושוויצריה. טיול שלא אשכח לעולם.

סבתא שלי בתיה מושקוביץ

סבתא בתיה מושקוביץ, אימא של אבא שלי נולדה בשנת 1914 בצפת. בני משפחתה ברחו מקרפטורוס שבאזור הונגריה אוסטריה בשנת  1913 והם גרו בצפת, מצד אבא שלי אני דור שלישי בארץ, זה אומר שאת אגמי דור חמישי שגדל בארץ. אימא של סבתא רחל נפטרה שהייתי בת שנתיים ואני הייתי לה נינה, רחל התחתנה עם הרב נפתלי מושקוביץ שעל שמו ניקרא אבא שלי, בשנת 1929 נפטר נפתלי ורחל עברה עם הילדים לנתניה שבה היו לה קרובי משפחה.

סבתא בתיה שלי הייתה אישה רב מעשים, אהבה ללמוד, השתתפה במכביה הראשונה והתנדבה להגנה שהיה ארגון גדול שמטרתו להגן על ארץ ישראל מפני התקפות של ערבים, הארגון שימש את הבסיס עליו הוקם צה"ל סבתא שלי התנדבה לעזור להביא את העולים באוניות המעפילים, העפלה הייתה כניסה בלתי חוקית של יהודים לארץ ישראל, העפלה נעשתה בעיקר דרך הים  והיא נעשתה כי בתקופת המנדט הבריטי לפני קום המדינה אפשר היה לעלות לארץ ישראל רק מעט אנשים, לאחר עלייתו של היטלר  מצב היהודים היה רע והוחלט להביא אותם לארץ ישראל בלי רישיון או אישור. שסבתא הייתה בת 18 היא הכירה את  סבא צבי שהיה השוטר היהודי היחיד בנתניה, הוא רכב על סוס עם מדים מפוארים ורובה, גבוה ושזוף וסבתא בתיה התאהבה בו מיד.

 סבא שלי צבי

סבא צבי נולד בשנת 1904 בצורטקוב בפולנייה, שמו היה הרמן פרבר ובארץ ישראל ניקרא צבי, מיד שסיים את לימודיו בבית ספר הגבוה, החלה התארגנות של צעירים לעלות לארץ ישראל והוא היה בינהם לא עזר ניסיונות השכנוע של אחיו שיישאר וימשיך ללמוד. הוא רק רצה לעלות לארץ ישראל. בארץ הוא גויס למשטרת המנדט שנימאס להם לעצור אותו מכיוון שהיה גונב אוכל סדרתי וגם ידע אנגלית מבית הספר הגבוה בו למד. אבא של צבי חיים פרבר ניטר שצבי היה בן שבע, לאמו הייתה חנות לכלי מטבח וכבר מגיל צעיר ועד שעלה לארץ עזר לה ופיתח את יכולתו במסחר מה שימים רבים אחרי יתרום לו בחנות תכשיטים ושעונים קטנה ומשגשגת שיפתח עם סבתא בנתניה.

גם הוא התאהב בסבתא הנמרצת שלי מיד, נתניה של בראשית הייתה גבעות של חול לוהט ואוהלים והיא החלה לגדול, כמושבה המבוססת על פרדסנות אז גם יצאה התוכנית לבניית בתי אבן וסבא וסבתא בנו את ביתם ברחוב גבע בנתניה, בית מוקף עצי פרי, שושנים וציפורי שיר, אהבתי לישון אצל סבא וסבתא להתעורר לקול קריאת תרנגול, לשמוע את ציוצי הציפורים ולאכול ישר מהעץ שסק, תפוזים ואשכולית עם סוכר.

הבילוי הכי אהוב עלי היה חוף הים, ימי הקיץ שטופי השמש, ים כחול צלול, אבטיח אדום וקרטיב, קרטיב משמש. רקדתי בלט קלאסי ומודרני כמו פעם עם מורה קפדנית בשם – איבי, ועם פסנתר, שעליו גם ניסיתי ללמוד לנגן, אבל הייתי פחות טובה והעדפתי לרקוד, למדתי גם גאז ואפילו הייתי בלהקה שרקדה במופעים בנתניה ובכל הארץ למורה של הלהקה והמנהל שלה קראו אהוד בן דויד והוא נהרג בתאונת דרכים קצת לפני הגיוס שלי לצה"ל ,יותר לא המשכתי לרקוד.

במכבי צעיר הייתי מדריכה ולמשחקי הכדור רגל של מכבי נתניה הלכתי עם אבא שלי, שאהב מאוד את מכבי נתניה ומשחקי כדור רגל בכלל, בן דודו גיורא גר ממש מול הקופסא כך קראו למגרש ואנחנו היינו באים אליו לראות, החברים עם הבנים ואני הבת היחידה, לפעמים שהיה משעמם לי קצת הייתי מביאה ספר לקרוא,(להזכירך טלפון נייד לא היה) למשל  "שרה גיבורת ני"לי" של דבורה עומר  שלמרות שהיא מתה בסוף וזה היה עצוב וגם לא כך נהוג בספרי הנוער של אז אהבתי אותו מאוד. גם את הספר חסמבה הייתי מביאה – יגאל מוסינזון והחבורה הסודית ביותר ריתקו אותי שעות. גם היום שיש משחקי כדור רגל טובים וגם אחרי 12 שנים למותו של אבא אני מתיישבת לראות מנסה להתעניין ולהנות בתקווה שגם הוא רואה דרך העיניים שלי.

בגיל 14 ברביעי ביולי 1976 ביום הולדתו של אבא נערך מבצע יונתן, מבצע חילוץ אמיץ של חיילי צה"ל לשחרור נוסעי מטוס אייר פראנס  שטסו לפריז ונחטפו לאוגנדה. במבצע זה נהרג מפקד סיירת מטכ"ל יוני נתניהו אחיו של ראש הממשלה ביבי נתניהו, יום זה היה לנו גם שמח וגם עצוב, יום שהיה רק שמחה גדולה שאותה לא אשכח היה יום הזכייה של מכבי תל אביב לראשונה בגביע אירופה בכדורסל, כוכב הקבוצה אמר משפט שכולנו דקלמנו אותו  "אנחנו במפה ואנחנו נשארים במפה", לא רק בספורט בהכל. לקפוץ למי המזרקה בכיכר לא קפצתי, אבל הייתה שמחה וגאווה גדולה לכולם במדינה.

בת 16 הייתי שיזהר כהן זכה באירוויזיון בפריז עם השיר – אבניבי שכתבו אהוד מנור ונורית הירש, אבניבי אובוהבב אובותבך כתוב בשפת הבית ופירושו "אני אוהב אותך" כל כך קצבי היה השיר שלא הפסקנו לשיר אותו ולרקוד לצליליו שהיו בסגנון דיסקו, ממש כמו הלהקה המפורסמת הבי גיז שאת שיריה לא הפסקנו להקליט בטייפ, השיר אף נעצר באמצע לקטע נגינה בלבד שבו יוכלו כולם לרקוד. בעקבות הזכייה נערכה בישראל בשנת 1979 בפעם הראשונה תחרות האירוויזיון בבניני האומה בירושלים, השיר הללויה בביצועה גלי עטרי ולהקת חלב ודבש היה אחד השירים המצליחים והאהובים עלינו ביותר, והוא אף זכה בתחרות, ניצחון שני רצוף לישראל, השיר התנגן ברדיו ללא הפסקה שלצידו עטור מצחך של אריק אינשטיין סוף עונת התפוזים של להקת תמוז, הנני כאן של יהורם גאון, גבר הולך לאיבוד של שלמה ארצי, ילדונת של עוזי פוקס, שש עשרה מלאו לנער של גבי שושן.

ב-26 במרץ 1979 חתמו ראש הממשלה מנחם בגין ונשיא מצרים על הסכם שלום ובפעם הראשונה היה לנו גם הסכם של שלום.

בקיץ של 1979 כרגיל בחוף הים של נתניה רדף אחרי בחור צעיר שזוף ויפה בשם אלי חיים, בדרישה שאשחק איתו מטקות, נתתי לו לנצח כי רציתי למצוא חן בעיניו וכנראה הצלחתי כי הוא האבא של אימא שלך וסבא (באבא) שלך.

בשנת 1981 ב21 ביוני התחתנו סבא ואני, מייד שסיימתי את הצבא, בצבא הייתי מורה חיילת שזה היה פרויקט מיוחד של הרמטכ"ל רפול להכשיר מורות חיילות שילוו חיילים שהיו משכונות מצוקה והיו לפני שחרור. הם למדו מקצוע ואנחנו המורות הינו אחראיות עליהם וגם לימדנו אותם עברית וחשבון. קצת לפני סוף הצבא לבאבא לא הייתה סבלנות והייתי כלה, בסוף החתונה קצת התבלבלתי וכמעט נכנסתי לאוטו של אימא ואבא שלי לחזור הבייתה. בשנות השמונים קודם הייתי אימא, לאימא שלך אופל – 1984, ולדר – 1985. בתחילת שנות התשעים 1993 נולדה ניל. שלושת הבנות המקסימות והמיוחדות שלי, הדודות שלך.

עד שנולדה אימא לימדתי כמו בצבא, אבל ילדים ושנכנס לחיינו הווידאו עם הקלטות והסרטים וערוץ ה- MTV בטלוויזיה עם השירים הריקודים והקליפים החלטתי גם להיות דוגמנית והלכתי לבית ספר שהקימה הגברת לאה פלטשר, היה זה בית הספר הישראלי הראשון לטיפוח החן והנימוסים דוגמנות והתעמלות. בטלוויזיה הוקרנה סדרה בשם המלאכיות של צארלי שהשתתפו בה שלוש בלשיות יפיפיות לאחת מהן הבלונדינית קראו פארה פוסט והייתה לה תספורת נפוחה מגולגלת החוצה שמיד אני וכל הנשים בעולם עשו. מתקופה שבה היה מקובל להתלבש בפשטות נכנסו לחיינו נפחים מוגזמים בשיער ובלבוש, מגפי בוקרים, מעילי עור וניטים ושרשראות המון שרשראות ונכנסה לחיי האהבה שלי לאופנה, זמרת אחת בשם מדונה סחפה את העולם וגם אותי אחריה, בשיריה בריקודים שלה ובלבוש שלה והייתה מלכת הפופ, לצידה מלך הפופ הזמר המלחין הרקדן והכוריאוגרף מייקל גקסון, האלבום שלו משנת 1982 THRILLER נמכר מעל 110 מיליון עותקים והיה ונשאר האלבום הנמכר ביותר בעולם. הוא המציא ריקודים מורכבים ואת הליכת הירח והיה אהוב על ידי כל הגילאים בכל העולם. מעולם לא הצלחתי לרקוד את צעדי הירח אבל השתתפתי בצילומי אופנה למגזינים שהיו אוויר לנשימה לאוהבי אופנה כמוני, מריח הדפים ועד להפקות האופנה שלימדו אותנו שיעורים מעלפים על אופנה, למכורים כמוני הייתה חנות עיתונים אחת בדיזנגוף סנטר שהביאה מחוץ לארץ מגזינים מיוחדים כמו הווג שגרמו להאמין שהמרחק בין תל אביב לניו יורק לפריז לא כזה גדול – וכל זה עד שבא האינטרנט. חלמתי להשתתף בתחרות מלכות היופי של ישראל, אבל הייתי כבר נשואה ועוד רגע אימא, רינה מור שהייתה יפיפייה בת 20 מטבעון, זכתה לראשונה בישראל בתחרות מיס תבל שהייתה התחרות העולמית, גל גדות השחקנית הכי מצליחה שלנו התחילה את דרכה כמלכת יופי, אלפים היו מגיעים להיכל הספורט לצפות בתחרות ולפני שנתיים היא הייתה באילת, כיום התחרות בוטלה כי אי אפשר לקבוע כבר מה הוא מודל של יופי וכל אחת יפה בדרכה ולכל אחת אופי משלה.

לצד חיי הזוהר בארץ, בשנת 1982נחתם הסכם השלום עם מצרים, ראש ממשלת ישראל מנחם בגין ונשיא מצרים אנואר סאדאת חתמו הסכם שלום, חצי האי סיני המדהים שאליו נסענו לחופשות של חופים מדהימים הועבר לידי מצרים, חבל ימית שפונה הביא לנו תמונות עצובות של אנשים שנאלצו לעזוב את ביתם וחיילי צה"ל שמפנים את חלקם בכוח.

בקולנוע ראינו את אבא גנוב של יהודה ברקן בכיתי גם בו וגם בספר הקיץ של אביה.

לחמש שנים עברנו לבלגיה אמא בת 5 דר בת 4, חמש שנים של חיים חדשים , ההחלטה הייתה קשה לעזוב הכול, הבית המשפחה החברים, השפה האוכל וכל הדברים שהיינו רגילים אליהם, אבל ההזדמנות לחוות דברים חדשים אתגרה אותנו ויצאנו לדרך חדשה, הבנות הלכו לבית ספר יהודי בשם "תחכמוני", שם למדו כל היהודים באנטוורפן בה גרנו, מגיל 3 ועד גיל 18 למדו באותו בית ספר, גם להן לא היה קל אבל אחרי כמה חודשים כבר דיברו קצת פלמית שזו השפה שמדברים בה באנטוורפן, גם אני למדתי קצת ונשברתי מהר, איך אפשר לשיר בפלמית? כל כך בשקט ובנימוס התנהגו הילדים בבית ספר, קמו לכבוד המורה, לבשו תלבושת אחידה מלאה שאת לא היית מסכימה בחיים ללבוש ולמדו כל יום עד ארבע. שחזרנו לארץ חשבו אופלי ודרי שבית הספר אליו הלכו הוא קייטנה. מכיוון שבלגיה שוכנת באמצע בין צרפת להולנד לגרמניה ואנגליה טיילנו הרבה לבד ועם חברים בארדנים, באמסטרדם בפריז ובלונדון וכמובן בפארק מים ענק שניקרא ווליבי. אמא שלך בכיתה ד נסעה לטיול של הבית ספר לקנוק לשבוע והיה אסור לנו ההורים לבקר או להתקשר לדבר איתה, רק המורים דיווחו שהכול בסדר, אני חושבת שלי ולבאבא היה יותר קשה, אמא התגעגעה מאוד אבל יותר נהנתה ואספה חוויות וזיכרונות והיה לה כייף מאוד ובטח קצת שקט מאיתנו. שנה אחרי שניל נולדה חזרנו לישראל בהתחלה לנתניה ואחר כך להרצליה. היו אלו שנות התשעים הצבעוניות מלא דברים קרו עוד לפני דור הטיקטוק שלך, רשת האינטרנט והטלפון הנייד הגיעו לישראל אל תצפי לראות את הנייד שאת מכירה היום, היה זה טלפון גדול ומסורבל שיותר מאוחר הפך לדומה לבננה כי הוא נפתח באזור הלחצנים, ותתפלאי גם לא היה הוט או יס שלא נדבר על פרטנר או סלקוםTV , לאחר שנים שהיה בקושי ערוץ טלוויזיה אחד מהפכת הטלוויזיה הגיעה עם הכבלים ערוץ 2 וערוץ הילדים עם תוכניות כמו ששטוס ומנחים שהפכו אז לכוכבים הגדולים כמו יעל בר זוהר, טל מוסרי, מיכל ינאי ועודד מנשה, וכן גם משחקי המחשב החלו הפלייסטיישן הראשון ששיחקנו בו בלי סוף גדולים וקטנים, גם קלפי הפוגים היו מפוזרים בבית ומי שהפך את אימא שלך והדודות שלך למעין הורים קטנים ודאגניים היה  משחק אלקטרוני של חיית המחמד – הטמאגוצי, אותה היה אסור לשכוח להאכיל  או להשכיב לישון אחרת גורלה היה מר,,,, גם ספרו הראשון של הארי פוטר – אבן החכמים הגיע לישראל וכבש גם אותנו יחד עם כל העולם. הנייטיז היו גם חגיגה של ההיפ הופ ושל להקות בנים ובנות ברחבי העולם מהספייס גירלס , בקסטריט בויז ואפילו היי פייב שלנו שלהם היו אלפי מעריצות בהיסטריה המונית שקצת מזכירה את שלכם היום, הלהקה אתניקס הצליחה להביא את מספר השירים הגדול ביותר למצעדי הפזמונים, וזמרת צעירה מחו"ל בשם בריטני ספירס הייתה לכוכבת בעולם ואצלנו בסלון.

ישראל לא הייתה שקטה בשנים האלה היו פיגועים גם בתוך הערים וגם באוטובוסים ואת הילדים הסענו כל היום לכל מקום באוטו. היה גם הסכם שלום אחד עם ירדן ומלחמה – מלחמת המפרץ שגרמה למדינה שלמה להיכנס למקלטים ולשים מסיכות מסורבלות , והאירוע הכי כואב היה רצח של ראש ממשלת ישראל יצחק רבין – ב- 4 לנובמבר 1995, ירה בו מתנקש יהודי במהלך עצרת לשלום בכיכר מלכי ישראל בתל אביב, וזאת כי התנגד למאמצי השלום אותם ניסה רבין להוביל .לאחר מותו החליף אותו שמעון פרס לזמן קצר, עד שהפסיד למי שאת מכירה והוא ראש ממשלה עד היום – בנימין נתניהו.

ותאתא היא החליטה שהגיע הזמן לחזור ללמוד ואם ללמוד אז לתואר, במכללה למנהל למדתי מדעי ההתנהגות שאלו היו לימודים מכמה תחומים ביחד הקשורים לאדם לאנשים, תקשורת  וסוציולוגיה, פסיכולגיה ופילוסופיה, בפעם הראשונה שהייתה תקופת מבחנים וקיבלתי את המבחן הראשון לא ידעתי כלום, יצאתי מהכיתה ובכיתי נורא, ורק אחריו התעקשתי קודם כל ללמוד איך ללמוד ומה רוצים לראות שאני יודעת, וסיימתי בסוף את התואר בהצטיינות.

מייד אחרי התואר החלטתי שאני מאוד רוצה לעבוד בפרסום ושיווק וגם עניין אותי לעבוד מול אנשים פנים מול פנים, ההתחלה הייתה קשה הייתי כבר אימא ולא כל כך צעירה אבל לא וויתרתי והצלחתי להתקבל למשרד פרסום בו הייתי תקציבאית שזה להיות מול הלקוח שרוצה לפרסם לדעת כמה כסף הוא רוצה להשקיע בפרסום, לדעת מה הכי נכון למותג שלו- עיתון, טלוויזיה, רדיו או שלטי חוצות, רשתות חברתיות עוד לא היו ודווקא בגלל שהייתי אמא לשלוש בנות הייתה לי יותר סבלנות ללקוחות ורובם היו מבקשים אותי בסוף, גם אני ואמא ודר הצטלמנו קצת לפרסומות ואפילו השפתיים של דר פרסמו את "לבלו".

אחרי משרד הפרסום עברתי לנהל פרסום ושיווק ישר אצל הלקוח ועבדתי בנדל"ן, וברשתות קפה וכמובן אופנה, – גם הייתי קניינית וטסתי לאיטליה אהובתי לבחור קולקציות לחנויות -מכנסיים נמוכים וחולצות בטן היו בשיאם, גם חגורות רחבות, טייטסים זרחניים, שמלות בלון ושורטס במקביל גם למדתי להיות מאמנת אישית אצל אלון גל שפיתח שיטה לעזור לאנשים וארגונים להגשים חלומות ולפרוץ קדימה במטרה להצליח, מהלימודים הנחתי את הצוותים על רצפת המכירה איך להצליח למכור, ולאחר שאריאלי אחיך המהמם נולד פג והיה בפגיה בשניידר נשבעתי שאחרי שהוא יצא מהפגייה אני אתנדב לעזור שם. בפגייה הייתי עד התפרצות הקורונה ועזרתי לטפל בקטנטנים בגודל של פחות מבובה, וכיום אני משתלבת ב"מעגל נשים" שפועלת למען ילדים נזקקים, משפחות רווחה, נשים מוכות, קשישים וחיילים בודדים. מעגלי נשים פועלים לפי אזורים וכל מעגל בוחר את הפרויקטים למענם הוא פועל.

בעולם קרה אסון התאומים בניו יורק  ישבנו מול הטלוויזיה לא מאמינים שזה לא סרט מה שרואים ,היה זה יום שלישי ה- 11 בספטמבר 2001, כאשר שני מטוסים נחטפו והתרסקו בכוונה במגדלי התאומים שבמרכז הסחר העולמי בעיר, הפגיעה הועברה ממש בשידור חי לעיני מיליוני צופים ברחבי העולם, כך גם קריסתם של המגדלים אשר קרסו פחות משעתיים. ורק עשר שנים לאחר מכן אותר מנהיג הארגון שביצע את פעולת הטרור הקשה – בן לאדן, והוא חוסל. בשידור חי ראינו גם את מעבורת החלל הראשונה של נאס"א -קולומביה ממריאה לחלל ומתפרקת עם כניסתה חזרה לאטמוספרה כשעליה שבעה אסטרונאוטים בניהם אילן רמון שהיה טייס החלל הישראלי הראשון.

ואז הושק גוגל – והפך לאתר הנצפה ביותר באינטרנט, אתרי רשתות חברתיות אפשרו לנו לשמור על קשר זה עם כל עוד יש חיבור לאינטרנט, טלפונים ניידים הפכו להיות יותר נפוצים וגם הטלנובלות הגיעו לטלוויזיה והושיבו אותנו הבנות כל יום בשמונה לראות – לגעת באושר, לחיי האהבה ומשחק החיים, זמר אחד גדול השמיע לנו את מספר השירים הגדול ביותר – אייל גולן ונינט הופיעה לראשונה בניצנים וזכתה במקום הראשון בכוכב נולד הראשון עם השיר – ים של דמעות שהוציא מאיתנו ים של דמעות,

עכשיו שאנחנו בשנות העשרים של המאה ה-21 נעים להיזכר בנטע ברזילי שלאחר עשרים שנים בהן ישראל לא זכתה באירוויזיון הביאה את הניצחון עם השיר-טוי, וכולנו שרנו ורקדנו איתה כמו תרנגולים ,ואירוע מרגש היה חזרתו של החייל גלעד שליט הבייתה לאחר 5 שנים שהיה בכלא החמאס, גם קיץ שחור היה לנו כאשר היית בת שנתיים ואריאל נולד פרץ מבצע" צוק איתן" אשר נחשב לאחד המבצעים הצבאיים הנרחבים ביותר של צה"ל ברצועת עזה, ורק אחרי 50 ימי לחימה שכללו הפצצות של חייל האוויר הישראלי וחיל תותחנים , וירי רקטות מרצועת עזה ,נקבעה הפסקת אש.

במהלך העשור כבר הגיעו היישומים לטלפונים הניידים שאת מכירה- WHATS UP, ו- TIK TOK ואנחנו זכינו להיות בקשר עם כולם כל הזמן ומכל מקום, כולל בתקופת הקורונה שפרצה בעולם ובישראל והובילה לסגר.

 אגמי הנכדה שלי

על האושר הכי גדול שהציף אותי, משהו גדול ממה שאפשר לחשוב או לדמיין אני רוצה לכתוב לך בהרחבה, עשור זה הפך אותי לסבתא לך הנכדה הראשונה שלי, לאריאל לתאומות אור ואלמה לאדרי ולקטנה שלנו בת השנה אליה, עכשיו אחרי שגידלנו ילדים ומימשנו את עצמנו במגוון תחומים יכולנו להתפנות לתענוג האמיתי, החיבור והחיבוק עם נכדים הם האושר הגדול והדבר הכי כייף לנו ואנחנו מתפוצצים מעונג, במיוחד מהאהבה הגדולה שאנחנו מקבלים  חזרה.

אגמי שלי הנכדה הראשונה שלי נולדה בתאריך 12-6-2012 בשעה 11:00 בלילה הגחת לעולם, כמה חיכיתי לרגע הזה. ספרתי את החודשים הימים והשעות, ודמעות השמחה וההתרגשות זלגו בלי סוף ולא הייתה מטפחת או טישו שיכלו להכיל אותן.הרגשתי מרחפת באוויר בתחושה שאין דומה לה, חשתי שהלב מתרחב וגדל לממדים חדשים שלא הכרתי וכל מה שרציתי זה ללוות אותך גדלה, להיות איתך ביחד יד ביד ולהיות חלק בחייך.

תחושת שייכות ומשמעות חדשה הכנסת לחיי, להחזיק אותך בידיים היה מקור אינסופי לאושר, מיד שהייתי חוזרת הבייתה כבר התגעגעתי להיות איתך שוב,

אומרים שלפעמים אהבה מושלמת אינה מגיעה עד שמגיע הנכד הראשון, וכך בדיוק הרגשתי איתך, אחת הלפיתות הכי חזקות שהיו לי זו שלך סביב האצבע שלי שנתנה לי מעין אישור שאת אוהבת אותי עוד לפני שידעת לדבר ולהגיד. מיום שנולדת וחייכת אלי נוצרה האהבה המיוחדת והשמורה רק לשתינו, דיברתי אלייך, שרתי לך שירים ,למרות שאני לא יודעת לשיר את מעולם לא השתקת אותי- תינוקת מלאך שלי ,סיפרתי לך סיפורים והמצאתי לך משחקים מהדמיון, הייתי אוספת אותך מהגן, היינו הולכות יחד לגינה, מתנדנדות יחד בנדנדות ,מתגלשות, שרות שירים ורוקדות הרבה רוקדות.

עם השנים שאת גודלת נוצר מרחב משותף רק לנו מלא אהבה וחום חוכמה ונתינה, את עושה אותי צעירה, מעניקה לי חוויות חדשות, מלמדת אותי להיות סבלנית ורגישה, מבינה וסלחנית, ויותר מכל  מעורה בעולם הרשתות החברתיות והטרנדים החמים ואפילו סרטונים וריקודים עשית איתי.

עולם חדש נולד איתך, תמיד ממלאת את הבית שלנו בחום ואהבה , משחקות ביחד אמונגס, סרדינים ,לחפש את המטמון, ואפילו שחמט שחקת עם באבא, לניל דודה שלך הקטנה מדדת את כל הבגדים ולא הרשית לי לזרוק כלום, ועד היום אני מוציאה לך מה ששמרתי לך, אפילו בגד ים לקחנו ממנה ומהרנו לים לתפוס גלים. את אורה הכפולה קראנו ביחד, ואימונים בלי סוף על ריקודים והתעמלות קרקע היינו עושות שעות,את ההופעות שלך מולי הייתי מחכה לראות וגאה מאהבה ומחייכת מהנאה,

פסטה רוזה ברולדין באם המושבות הייתה מנה קבועה שלנו, בגירף אכלנו צהריים כל יום שני והיום זוזוברה היא מסעדת הבית שלנו ומנת הדגל שלי פסטה בולונז עד היום מככבת

את מעשה בחמישה בלונים הלכנו לראות ויצאנו אחרי חמש דקות כי פחדת מבלונים, אבל את מופע הבלט – מפצח האגוזים ישבת נפעמת לראות עד הסוף.

עד היום בכל חופש אנחנו מבלות ביחד בנופשים בארץ ובחו"ל, קצת סרטים כי את לא אוהבת, ימי כייף של שופינג שאנחנו אוהבות לעשות ביחד, את הישרדות למדנו לאהוב ביחד וגם את אמן הזכוכית ציהולי עם הכלב בלון ראינו ביחד.

נושאי שיחה ודעות אנחנו מחליפות בלי סוף ותחושת השייכות מתעצמת ככל שאני שומעת אותך ורואה כמה את חכמה ורגישה אוהבת וחמה יכולה ומסוגלת לראות את העולם דרך העיניים שלך.את נהדרת ומיוחדת ותאתא שלך אוהבת אותך עמוקות ומאחלת לנו עוד הרבה שנים שמחות ביחד, ושתחווי אהבות גדולות והצלחות ענקיות ושיתגשמו לך כל החלומות. עד היום הקשר הקרוב שנוצר בין שתינו שני דורות הוא מתנה לחיים, הקשר החם והאוהב שלנו הוא ההמשכיות והעברה הבין-דורית.

"אמרתי לסבתא עצוב לי

סבתא ליטפה לי את הצוואר

ספרי מה קרה

אל תחסירי דבר

והעצב עבר"      (שלומית אסיף)

קישור לסרטון של אגם ותתא

סבתא ואני

הזוית האישית

סבתא חגית: הנאה צרופה, מושלמת, חוויה של אושר והנאה מכל רגע הייתה לנו להיפגש ולכתוב על הקשר המיוחד שלנו, לשמוע סיפורים ולהעלות זכרונות, ולסיום נשתף את כולם בציטוט הכי נפוץ שלנו – חיבוק גדול