מאגר סיפורי מורשת

שמי אסתר מורג, סבתה של תמר. ברצוני לספר את סיפור חייו של אבי, ד"ר אוטו אשר, ואת הרקע ההיסטורי שמאחורי הסיפור.

כשהייתי שואלת את אבא לגבי מוצאו, היה עונה בגאווה שהוא ס"ט במוצאו. בזמנו לא הבינותי את פירוש ומשמעות ההגדרה של ס"ט. אולם לימים, כשערכתי את סיפור משפחתי, למדתי שס"ט פירושו "ספרדים טהורים", כלומר יהודים שברחו מספרד בתקופת גירוש ספרד (שנת 1492). לא כולל יהודים מעדות אחרות. אמו של אבי נולדה בונצואלה והיא בת לשושלת פיזה שמוצאה מספרד.

נשיא הונדורס, ריקרדו מאדורו, היה הנשיא היהודי השני בתולדותיה של המדינה. בשנת 1847 נבחר לתפקיד זה חואן פרננדס לינדו, שייסד מערכת חינוך מרכזית בארצו והקים בית ספר בכל כפר. שניהם היו קשורים למשפחתי.

בשנות ה-30 היו 3 גלי הגירה של יהודים מגרמניה. גל ראשון נמשך משנת 1933 עד שנת 1934. בשנים אלו היתה פלשתינה מקום הגירה מועדף. על מנת לרכז יציאת יהודים מגרמניה, הוקמו הכשרות להכנת העולים לקראת העלייה ארצה: בעלי מלאכה, חקלאים ועובדות בית. בהמבורג הידועה כעיר נמל, הוקמה קבוצת הכשרה לימאים. לגבי הרופאים שביקשו להגר לפלשתינה הונהגו קטגוריות שונות מאלו של הציבור הרחב. הם חויבו להצהיר על ראשם ושילמו על ויזה קפיטליסטית שמחירה היה 1000 לירות שטרלינג. סכום לא מבוטל באותם ימים (אינפלציה). הוצאות נדרשו להפקיד בערבון כספי בבנק ולמנות מיופה כוח נוצרי לחשבון.

גל שני נמשך משנת 1935 עד שנת 1937. לאחר עליית היטלר לשלטון, בפברואר 1935 הפעילו הנאצים את חוק האריזציה, וזאת על מנת למנוע מן המהגרים למלט את רכושם. החוק חייב העברת הרכוש של היהודים לידי הנוצרים. וכך הועברו בתי עסק יהודים, חנויות, קרקעות ובתים, ובעליהם נאלצו לברוח. סבי מצד אבי (אוגוסט אשר) הקים בהמבורג חברה ליבוא ויצוא מדרום אמריקה, וזו נלקחה ממנו והועברה ב-1938 לידי בעלים נוצריים. בנוסף לכך, דודיו ומשפחתו היגרו לאנגליה.

גל שלישי נמשך משנת 1938 עד שנת 1941. כבר הופסקה ההגירה, היהודים נאספו ונאסרו ולא אפשר היה להוציא תורי סגולה (אישור עלייה) לבעלי סרטיפיקט. אבא שלי הוא אוטו, אוגוסט (עש' אביו) אשר נולד בהמבורג ב 05.04.1898, בן זקונים להוריו אוגוסט ואסתר (לוריא) (אשר ששלוש מנכדותיה קרואות על שמה). אבי סיים את ביה"ס התיכון בשנת 1916 בגיל 18, ואז גוייס לצבא הגרמני (מלחמת העולם ה-1, 1914-1918), עובדה שנזקפה לזכותו בעת לימודי הרפואה שלו וזיכתה אותו בשחרור מסמסטר לימודים שלם. אבא היה פעיל באגודה הסטודנטית הציונית "כחול-לבן" Blau-Weiss, מה שללא ספק הפנה אותנו להגר לפלשתינה ולא לארה"ב. בארץ טיילנו הרבה עם החברה להגנת הטבע, והיינו צועדים רגלית עם תרמיל על הגב והוא עם מקל ומשקפת.

הוא התחיל את לימודי הרפואה בשנת 1923 באוניברסיטת מינכן וסיים כמומחה לרנטגנולוגיה בברלין ובהמבורג, בתאריך 20.06.1924 נשא לאישה את אמי, מרים לבית אלן לאחר שנת אירוסין. ב-1930, כשהיה כבר אב לשני בנים (אני נולדתי בשנת 1933), מונה למנהל מחלקת הרנטגן בבית החולים היהודי שבהמבורג. הוא החזיק במשרה זו כמנהל המחלקה הצעיר ביותר עד שנת 1936, כשהיגר לפלשתינה.

אימא ואבא שלי

כבר בשנת 1932 החלה מגמת תעמולה פוליטית אנטי יהודית מצד הרופאים האריים. באפריל 1933 נחקק חוק גזעני המורה על הפסקת עבודתם של הרופאים היהודים ונאסרה קבלת רופאים חדשים שאינם אריים. נאסר על אישה גרמניה ו/או ילדה גרמניה להיבדק על ידי רופא יהודי תחת הסיסמה: "אל תפקירו את הבריאות הגרמנית בידי רופאים יהודים". חברות ביטוח בריאות ביטלו את החוזים עם הרופאים היהודים ואלו נאלצו לפנות ולהסתפק בפרקטיקה פרטית.

ב- 03.06.1936 הגענו ארצה, אז פלשתינה, ברכבת מגרמניה עד טריאסט (איטליה), ומשם באונייה "פלשתינה" לנמל חיפה. מתוך רשימת העולים של מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית (ראה תמונה מצורפת), נודעו לי הפרטים הבאים: אבא הקדים והגיע ארצה בתאריך 14.10.1935 על סיפון האונייה "גליל" על תקן של תייר על מנת להכשיר את הקרקע לקליטת המשפחה (ראה שסומן בצהוב ברשימת העולים של הסוכנות היהודית).

רשימת העולים (של הסוכנות היהודית) שהגיעו לארץ ישראל בשנת 1935. אבי הגיע על תקן של תייר

להערכתי, היו לכך שתי סיבות (מתוך "רופאיה של ארץ ישראל 1948-1799", עמוד 27): עד סוף 1935 נקבע קצב מתן הרישיונות לעסוק ברפואה בהתאם לזרם העלייה. שני אירועים זירזו את עליית הרופאים ממרכז אירופה:

א. ב-15.07.1935 פרסמה ממשלת המנדט את כוונתה להגביל מאוד את מתן הרישיונות לרופאים שיגיעו ארצה אחרי ה-1 לדצמבר שנה זו וזאת משום שמספרם הרב של הרופאים שהגיעו מגרמניה שלא נמצאה להם תעסוקה. לאחר תאריך זה יונפקו רישיונות חדשים רק כל ארבע שנים.

ב. ב-15.09.1935 פרסמו הנאצים בגרמניה את חוקי נירנברג.

בקיץ 1937, כשאנחנו כבר תושבים בתל-אביב, אבא התבקש למלא מקום זמני באוניברסיטה האמריקאית של ביירות למנהל המחלקה הרנטגנולוגית שיצא לחופשת מולדת. כמו כן, מילא מקום גם בבתי חולים פלשתינאים וכך נוספה לידע הלשוני שלו גם השפה הערבית. אבא, שחזה את הנולד, דאג כבר ב-1935 עם בואו כתייר להקדים לשכור ולהכשיר מכון רנטגן עם שותף חבר, כך שיוכל להתחיל לעבוד ולפרנס את המשפחה מיד עם עלייתם.

התיישבנו בתל אביב בדירת דמי מפתח, כמקובל באותם ימים, ברחוב שבטי ישראל דאז, וכיום רחוב רופין. אחרי כשלוש שנים בערך, עברנו מצפון תל אביב דרומה לרחוב מזא"ה פינת אלנבי, וגרנו בשתי דירות המחוברות ביניהן במסדרון קטן בו עמד הטלפון, פריבילגיה השמורה לרופאים באותם ימים, אבל לא מצרך מצוי בידי הציבור הרחב.

בדירה אחת גרה משפחתנו (שש נפשות כולל סבתא) ובצמוד לה מכון הרנטגן. לימים, כשנתיים לפני מותו בטרם זמן, התבקש לנהל את מחלקת הרנטגן בבית החולים הדסה שנפתח ברחוב בלפור. וכך חילק את עבודתו בין המכון הפרטי לציבורי, עבודה קשה שקיצרה את ימי חייו בנוסף למחלת הלב התורשתית ממנה נפטר ב- 22.12.1944, ולא זכה לחוות את סיומה של מלחמת העולם השנייה (WW2).

אבא, למרות היותו "יקה", היה אומר תמיד: "אם לא האוטובוס הזה, אז יש תמיד את האוטובוס שלאחריו".

בבית שמענו הרבה מוזיקה קלאסית, וכשאבא היה עומד בוקר בוקר מול המראה הוא היה שר לי את שיר הערש של ברהמס. עד היום אני מזמזמת אותו וזוכרת.

הזוית האישית

תמר הנכדה המתעדת: מאוד נהניתי לעבוד עם סבתא שלי. כמו תמיד, זו הייתה הזדמנות פז בשבילי לתעד את סיפור חייו של אביה והיה לי מאוד חשוב לעשות זאת בכדי ללמוד עליו קצת יותר, ובעיקר למען סבתי – כדי שידעו איזה אדם מעניין ומדהים אביה באמת היה, וגם מפני שמלאכת תיעוד סיפורי המשפחה חשובה לה ביותר היא אפילו כתבה ספר על ההיסטוריה משפחתית בעצמה. אני תמיד שמחה לעבוד עם סבתא שלי ולהקשיב לסיפורים משפחתיים שהיא תמיד מספרת.

סבתא אסתר: בפברואר 2005 הגיע לי מכתב מגרמניה (המבורג) מאת צעירה גרמנייה לא יהודייה, בשם Anna Von Villiez, שפנתה אליי לרגל עבודת מחקר שהיא עורכת לשם כתיבת דוקטורט בנושא "גירוש הרופאים היהודים מהמבורג בשנים 1933-1945", והיא מבקשת לראיין את משפחות אותם רופאים שעבודתם הופסקה עם עליית הנאצים והיגרו לישראל, אז פלשתינה. לדבריה, היבט זה של גורל אותם רופאים יהודים לא זכה לקבל אותם רופאים יהודים לא זכה לקבל כסוי עד כה.

המידע הרב שהעבירה אליי אנה עורר בי את הרצון להעמיק ולחקור את שורשי משפחתי. פניתי לחברה הגנאולוגית הישראלית והם קישרו אותי אותי לעשרות חברי אגודה בארץ ובחו"ל, כאלו שמשפחתם נגעה בשלי בשלב זה או אחר. קראתי הרבה ספרים רלוונטים להתרחשויות, תיקשרתי באמצעות הדואר האלקטרוני, ערכתי ביקורים בארכיונים בארץ והעמקתי בספרות המורמונים שב- Salt Lake city. התהליך כלל התכתבות ענפה עם אחראים על הארכיונים היהודיים. התחלתי עם הגרעין המשפחתי בארץ והלכתי אחורה בזמן עד לגירוש ספרד, סיפורו של עץ הדורות. את עץ המשפחה שלנו ניתן למצוא באתר "אנו", בית התפוצות לשעבר.