מאגר סיפורי מורשת

שמי ברכה תמיר, נולדתי בעיר ברשוב שברומניה בשנת 1928.

אני סבתא רבתא של עופרי, אמא של סבתא דורית, שהיא אמא של מיכל אמא של עופרי.

עם התקרבות הנאצים לרומניה בשנת 1940, המשפחה שלי חשבה שהונגריה היא מקום יותר בטוח, וכך בגיל שתיים עשרה, נסעתי לבדי ברכבת לדודים שלי בהונגריה. הייתה לי שם משפחה גדולה, עם הרבה בני דודים, שהתייחסה אלי כמו בת נוספת של המשפחה.

אבל, אחרי שנתיים הנאצים הגיעו להונגריה, וכיוון שלא הייתי אזרחית הונגריה דרשו מהמשפחה להחזיר אותי לרומניה.

זוג צעיר(לא יהודי) הסכים לקחת אותי איתם חזרה לרומניה, תמורת כסף מהמשפחה.

לקח לנו כמה חודשים להגיע לרומניה בחזרה, וכאשר הגעתי חזרה לרומניה, לעיר ברשוב, הצטרפתי לתנועת הנוער הציוני,  שם היו כל חברי הטובים. תנועת הנוער הציוני החלה להתארגן לעלייה לארץ.

באותה תקופה הגיעו שליחים מארץ ישראל לאירופה, וביניהם גם לרומניה, במטרה לאסוף ולהביא לארץ ישראל את בני הנוער, שנותרו ללא משפחה. (אבא של שלמה ארצי היה אחד מאותם שליחים, ואגב שלמה ארצי נולד באלוני אבא).

ההתארגנות לעלייה לארץ לקחה מספר חודשים, הילדים נאספו והתגוררו במחנות נוער, שם למדנו והתכוננו לעלייה לארץ.

סבתא אסתר (אמא שלי) ליוותה אותי  לבוקרשט, בירת רומניה ושם נפרדה ממני.

כל תנועות הנוער התאחדו בבוקרשט  וחיכינו יותר מחצי שנה, לאפשרות לעלייה לארץ שתוכננה להיעשות באמצעות רכבות. בסתיו 1944 אחרי חגי תשרי התחיל מסע העלייה ברכבות.

בתחילת המסע הגענו לבולגריה, ונתקענו שם כשלושה חודשים בגלל בעיות מעבר בין הארצות בזמן מלחמה.

אני  זוכרת שהבולגרים היו מאוד נחמדים וטובים, וקיבלו את כל הילדים יפה ואפילו אירחו אותנו בביתם. אני גם זוכרת שבבולגריה היה חורף מאוד קשה מבחינת הקור וחוסר מזון.

בסוף תקופת ההמתנה, המשכנו במסע והגענו לטורקיה, גם בטורקיה היו ימים קשים באותה התקופה, לא היה אוכל, אפילו לחם לא היה אבל חלווה הייתה בשפע. אני זוכרת שקיבלנו חלווה בכמויות, וכדי להרגיע את המתיקות סחטנו על זה לימון.

המסע בטורקיה ארך כיותר משבוע, משם עברנו לסוריה, נסיעה של יומיים. אחרי סוריה עברנו בלבנון ומשם דרך ראש הנקרה, נכנסנו לארץ ישראל והגענו לחיפה.

אני ממש זוכרת את ההתרגשות והשמחה הגדולה, כשהגענו לתחנת הרכבת שבנמל חיפה, שם חיכתה לנו הנרייטה סאלד. הנרייטה סאלד פעלה רבות בהקמת ארגון "הדסה" ובהובלת "עליית הנוער". היא ייסדה, מימנ, וניהלה מוסדות וגופים שונים למען הילד. מנמל חיפה הועברנו כל הילדים ל"שער העלייה", שם חיכו לנו נציגים מקיבוצים שונים. אני עברתי  עם קבוצת חברים שהפכו למשפחה אחת גדולה, לקיבוץ תל יצחק, שם ביליתי את שנות נעורי עד הקמת המדינה ותחילת מלחמת השחרור.

הזווית האישית

סבתא ברכה: שנהיה תמיד ביחד מאושרים ושמחים.

עופרי : שנזכה כל שנה לבוא לביתה של סבתא ברכה, ולשמוע את סיפורי הילדות שלה.