מאגר סיפורי מורשת

סבתי רינה נולדה ביוהנסבורג שבדרום אפריקה, היא נולדה בעשרה באוקטובר 1946.

סבתי היא הילדה הקטנה מבין שני ילדים, היא מספרת שהיא הרגישה הנאה מלהיות "התינוקת של המשפחה". יש לה אח אחד שגדול ממנה בשלוש שנים שקוראים לו טוני, היא אומרת שטוני הוא אדם מאוד מיוחד, "הוא היה כותב שירה, הוא היה משחק בתיאטרון והיה גם במאי תיאטרון. איש עם הרבה כישורים, קורא המון ויודע המון".

סבתי גדלה בעיר לידתה, יוהנסבורג שבדרום אפריקה, היא מספרת שילדותה הייתה ילדות רגילה ומאושרת. הבית שלה היה עשוי מלבנים ומבטון, היו בו רוב הזמן ארבע נפשות (הוריה, אח שלה והיא) ובאיזושהי תקופה סבא וסבתא שלה באו לגור איתה ועם משפחתה. בביתה היו שבעה חדרים. היא מספרת שהיא ומשפחתה גרו בפרוורים של יוהנסבורג, כל הבתים היו בתים פרטיים. היה שם בית כנסת, מעדנייה, צרכנייה, ירקן ועוד.

כשסבתי הייתה ילדה היא אהבה מאוד מאוד לקרוא, היא אהבה לשחות, לגלוש על הקרח, לעשות סיף ולנגן על פסנתר. היא מספרת שהיא זוכרת את האי צדק החברתי בדרום אפריקה, בזה שיש כהי עור שלא היו להם זכויות לעומת בהירי עור שחיים טוב על חשבון אנשים שאין להם כלום. היא התחילה לשים לב לאי צדק הזה כשהיא הייתה קטנה וזה מלווה אותה עד היום, היא אומרת שהיא הרגישה רחמים ואי צדק.

סבתי סיפרה שבילדותה היו שרים לה שירים נחמדים כמו: Pop goes the weasel , Mary Had a Little Lamb, Humpty Dumpty ו Rock-A-Bye-Baby. היא לא כל כך זוכרת מי נהג לשיר לה את השירים האלו, היא חושבת שאולי סבתא שלה שרה לה את השירים. היא אף אמרה שכשנכדיה היו יותר קטנים היא הייתה שרה להם את השירים האלו אבל היום לא. היא דקלמה בפני את המילים של כמה מהשירים. הנה המילים של Humpty Dumpty:

Humpty Dumpty sat on a wall

Humpty Dumpty had a great fall

All the king's horses and all the king's men

Couldn't put Humpty together again

סבתי אמרה שהיא שיחקה בילדותה במשחקים כגון מונופול, קלאס, חמש אבנים והילדות שיחקו "בית". היא שיחקה במשחקים אלו עם חברותיה בביתה ובבית של חבריה. פעם אחת, אחרי שהיא ומשפחתה היו בקרקס, היא ואח שלה יצאו לחצר וניסו לעשות את מה שהאקרובטים עשו: היא עמדה על הכתפיים של אחיה כאשר הוא מחזיק בידיה. לפתע הוא עזב את ידיה והיא נפלה ושברה את הרגל שלה. הם לא שיחקו במשחק הזה שוב…

כשסבתי הייתה בת ארבע החלה ללמוד בגן ילדים ליד ביתה ביוהנסבורג. בצהריים, היא מספרת,  הילדים היו שוכבים על סוג של שטיחון בשקט. היא גם זוכרת שהייתה מתווכחת עם אימא שלה על מה היא תלבש לגן, היא רצתה ללבוש שמלה חדשה לגן ואימא שלה לא הרשתה לה.

אחרי בערך שנתיים היא התחילה ללמוד בבית ספר יסודי יהודי שנקרא אז "המלך דוד" והיא זוכרת שמורה שלה בכיתה א' הייתה מאוד מפחידה וסבתי מאוד פחדה ממנה, בגלל שהיא הייתה מרביצה לילדים עם סרגל עץ גדול על היד. לאחר כמה שנים היא עלתה לתיכון, שהיה למעשה המשך של בית הספר היסודי שלה "המלך דוד" ובו למדה חמש שנים. החוויה שלה בתיכון הייתה שונה מאוד מהיסודי. היא לא הרגישה נעים שכולם בתיכון היו גדולים ממנה.

לסבתי לא זכור אירוע משמח במיוחד בגיל ההתבגרות שלה. לעומת זאת, האירוע הכי עצוב שהיה לה בגיל זה היה שסבא שלה נפטר. הוא התגורר בבית שלה ושל משפחתה וכולם הרגישו את החלל העצום שהשאיר. היא אומרת שכולם ישבו איתו והחזיקו לו את היד ואז הוא נפטר.

סבתי תמיד אהבה בעלי חיים. היא תמיד טיפלה בכל מני בעלי חיים עזובים ומסכנים, ותמיד היה לה עצוב מאוד שבעלי החיים נפטרו.

לסבתי יש תואר ראשון בספרות אנגלית. היא התחילה תואר שני אך לא המשיכה מפני שהיא התחילה מאוחר כשכבר היו לה נכדים, והיא רצתה לפנות זמן כדי להיות איתם. היא סיפרה שעדיין  הייתה רוצה ללמוד היסטוריה, פוליטיקה ומוזיקה. לדעת סבתי, יש חשיבות גבוהה ללימודים בחיים. היא טוענת שככל שאתה לומד יותר ויודע יותר, יש לך יותר כישורים בחיים וחשיבה ביקורתית.

סבתי וסבי הכירו בדרום אפריקה. סבי צבי גדל בישראל וטס לדרום אפריקה ללמוד. חבר משותף הכיר ביניהם והם התחתנו בשנת 1966 כאשר סבתי הייתה בת 19. טקס החופה היה בבית כנסת והמסיבה הייתה באולם אירועים. סבתי הייתה בת 21 כאשר בנה הבכור, פול, נולד וסבי היה בן 27. כאשר אמי, רנטה, נולדה סבתי הייתה בת 22 וסבי היה בן 28. שבע עשרה שנים לאחר החתונה עלו עם שני ילדיהם והכלבה לישראל, בשנת 1977.

לאחר העלייה לישראל סבתי התחילה לעבוד בתפקיד אדמיניסטרטיבי באוניברסיטת תל אביב, עיסוק שהיא בחרה מתוך אילוץ. לדבריה, פחות אהבה את העבודה, אבל היא עבדה עם אנשים טובים וזה היה מקום נחמד – וזה גם חשוב. היא עסקה במקצוע זה משנת 1979 עד 2014, שזה 35 שנים, אבל היא לא עוסקת במקצוע זה לאחר הפרישה שלה.

מה שסבתי הכי אוהבת לעשות זה לפגוש את כולנו, את המשפחה. כולנו גרים בקרבתה של סבתי. אנחנו גרים בהרצליה ליד סבתא, ודוד שלי ומשפחתו גרים בכפר סבא. אנחנו נהנים להיפגש לארוחות משותפות, אצלנו, אצל דוד שלי או לעיתים אצל סבתי. מאז שסבי נפטר בשנת 2014 סבתי פחות מארחת. המשפחה שלנו חילונית, והחגים מצוינים בדרך כלל במפגש משפחתי עם ארוחה חגיגית. לסבתא אין חג מועדף, כל חג שאנו מתכנסים הוא אהוב, העיקר בשבילה הוא לראות את משפחתה ולחגוג ביחד.

האירוע המכונן שסבתא שלי מציינת בחייה הוא הפיכתה לאימא. לידת ילדיה היה אירוע ששינה את חייה לנצח  עוד אירוע משמעותי מאוד היה עלייתה לארץ, היא נולדה בדרום אפריקה ועלתה לארץ בשנת 1977 כאשר הייתה בת 35. היא עלתה עם משפחתה, בעלה צבי ושני ילדיהם, אמי ודודי. סבתי ומשפחתה לא הלכו למרכז קליטה בארץ מפני שסבי כבר היה ישראלי.  עם עלייתם לארץ, השתקעו במושב השיתופי נווה אילן שנמצא קרוב לירושלים. הסיבה שבגללה היא עלתה לארץ היא בגלל סבי, צבי, שהיה מאוד קשור להוריו שגרו בארץ והוא רצה להיות קרוב אליהם.

סבתי לא שירתה בצבא כיוון שעלתה בגיל מבוגר לארץ, אך היא חוותה את ההשלכות של מלחמות לבנון ובעיקר מלחמת המפרץ שבמהלכה נשלחו טילים לאזורים קרובים מאוד להרצליה. היא מספרת שזו הייתה חוויה מאוד מפחידה, שמעולם לא חוותה כמותה.

אחד הדברים שסבתא שלי מאוד לא אוהבת זה לטוס. היא מעדיפה להישאר בבית. לפני שנים רבות היא טסה לאנגליה כדי לבקר את אחיה ומשפחתו. סבא שלי מאוד אהב לטוס ולטייל. לרוב נסע בלעדיה, אבל ללונדון הצליח לשכנע אותה לטוס. לדרום אפריקה סבתא שלי חזרה רק פעם אחת, וזאת כדי ללוות את אמא שלה, הסבתא רבתא שלי, לניתוח לב פתוח. באותה תקופה, דרום אפריקה הייתה מובילה בסוג ניתוחים זה.

סבתא שלי נהגה ברכב משלה בדרום אפריקה, אך מרגע שהגיעה לישראל לא נהגה כלל. היא מאוד אוהבת להיות בבית עם החתולה שלה, להאכיל את חתולי הרחוב. בנוסף לכך, היא מאוד אוהבת ללמוד ותמיד לומדת משהו חדש: שפה חדשה, קורס באוניברסיטה, מוזיקה. היא אוהבת לקרוא, להקשיב למוזיקה קלאסית, לראות סרטים וסדרות, תשבצי קוד ובשנים האחרונות מאז פרישתה מהעבודה למדה עריכה ותרגום ואף החלה לעסוק בתחום באופן מקצועי.

לסבתי יש שני ילדים, בן ובת. יש לה חמישה נכדים, שלוש בנות ושני בנים. בתקופת הקורונה תדירות הביקורים ירדה משמעותית מכיוון שסבתי לא רצתה לסכן את עצמה. סיבה נוספת לירידת הביקורים הוא שכל הבנות התגייסו לצבא. למרות הקשיים, אנו מנסים לשמור על תדירות ביקורים ומפגשים גבוהה ככל שניתן.

אחרי היציאה לגמלאות, לסבתי אין סדר יום מתוכנן. היא מאפשרת לעצמה לקום באיזו שעה שהיא רוצה, היא עושה מדי פעם התעמלות וכשיש לה עבודה, היא מתרגמת טקסטים מעברית לאנגלית. היא נהנית מהחופש ולא רוצה לכבול את עצמה למסגרת.

הזוית האישית

גיא הנכד המתעד: כאשר ראיינתי את סבתי רינה הרגשתי כל כך מסוקרן, רציתי רק לדעת עוד! אני מקווה מאוד שאני אראיין את אותה שוב. היה לי מאוד מאוד כיף לראיין אותה אני גם מקווה שעוד ילדים בעתיד יחוו את מה שאני חוויתי כאשר ראיינתי את סבתי. מקווה שהתעניינתם בסיפור של סבתי.