מאגר סיפורי מורשת

ריחות ילדות – סיפורו של מיכאל מיכאלי

התחלת סיפורי הוא בשנת תש"ו, 1946, עת הגיעו הורי לארץ אחרי מלחמת העולם השנייה. אבא הגיע לקיבוץ שדה אליהו , ממחנה הכשרה/עבודה בשוויץ. אמא הוסתרה ע"י אזרח הולנדי שאינו יהודי, אמא הגיעה לקיבוץ שכן טירת צבי, לאחר שהות במחנה במעבר עתלית. נוצר שידוך בין יוצאי הולנד וחיו בקיבוץ שדה אליהו. אני נולדתי בחודש שבט, תש"ח, 29.1.1948.

בקיבוץ שדה אליהו גרנו עד גיעי לגיל 5 שנים ולאחר הולדת אחותי, בשנת תשי"ב. עברו הורי לניר עציון שהפך באותה עת למשק שיתופי. היישוב הוקם בידי שרידי קיבוץ כפר עציון, שנפל ביום הכרזת המדינה בהגנה על ירושלים. לאחר שובם מהשבי הירדני, החליטו להקים ישוב כזכר למקום שנחרב, עם דמיון בנוף ועם המחשבה שבעתיד יחזרו הבנים למקום שנכבש.

ברוב הטיולים באזור ירושלים היו צופים על העץ הבודד שסימל את מקום גוש עציון הכבוש. שנות ילדותי עברו בנופי הכרמל ובגיל 14 יצאתי ללימודים מחוץ למשק.

בשנת תשכ"ה, 1965, התגייסתי לגרעין נח"ל, שמו היה שח"ל מושבי של תנועת בני-עקיבא.. במסגרת הגרעין עברנו טירונית ובחורף תשכ"ה החלנו שרות במחלקת משק בניר עציון. לאחר חצי שנה עברנו לחזק את ההיאחזות מודיעין.

משם יצאנו לאימון מתקדם שמטרתו היתה להכשירנו כגדוד צנחנים. בתום האימון חזרנו להמשך השירות במשק, שהיה אמור להימשך כשנה. לאחר שבוע החלו שמועות על מתחים באזור סיני וסגירת מיצרי טיראן.

הקריאה לגיוס הגיעה בליל שבת באמצע התפילה. המא"ז עלה על הבימה והודיע כי כל בוגרי גדוד 50, צריכים להיות מוכנים לנסיעה חזרה למחנה. עברנו בעיר חיפה כאשר אנו היחידים באוטובוס כ-10 דתיים בבגדי שבת הרשה מאוד מוזרה לכל מי שראה אותנו.

לאחר כ-10 ימים במחנה, יצאנו ופרסנו על גבול רצועת עזה ובעזרה לקיבוצים שרוב חבריהם גוייסו, והיה חסר להם כוח אדם. כיתת הרגמים שלי הייתה מוצבת בנחל עוז כאבטחה לעובדים, זאת משום שאחד החיילים היה חבר הקיבוץ, שדאג שנוכל לאכול כשר גם במטבח הקיבוץ.

ביום שני, כ" סיוון תשכ"ז, 6.6.1967, בשעה 8.30 לאחר תידרוך המ"פ, ראינו את מטוסי חה"א בדרכם למצרים. הבנו כי פרצה המלחמה. הורדנו את רשתות ההסוואה מהזחל"מים והחילונו בתנועה לקראת מגע עם הצבא המצרי, שהיה מחופר במתחם רפיח. משם המשכנו עד לעיר קנטרה שעל גדות תעלת סואץ. בדרך לשם זכינו גם להפצצה מהאוויר על-ידי מטוס מצרי. למען האמת זה היה מחזה די יפה למרות התוצאה.

שוחררנו מהשירות וחזרנו להמשך השל"ת שהיה פרק השירות האחרון במסגרת גרעין הנח"ל, במשק ניר עציון. הצבא החליט להוסיף לשירות חצי שנה כך שיהי שלוש שנים מלאות. במשך זמן זה סייענו להקמת מושב מחולה, שהחל כהיאחזות נח"ל בשם זה.

בחודש וחצי האחרון לשהותנו בהיאחזות, שהינו במוצב חיצוני, ושם היינו ממלאים סיר מלא עם תירס, שהיה מתבשל כל הלילה למשך השמירה.

חזרתי למשק ניר עציון, הכרתי את אשתי, ולאחר כחצי שנה, עזבתי לטובת העיר רמת-גן.

למדתי מקצוע סדר מכונה, ועברתי את כל תהפוכות המקצוע , עת הועבר לעבוד בצורה דיגיטלית. ולמדתי צילום ביניים ומונטז'. עבדתי בעתון "מעריב" ז"ל, עד ליציאתי לפנסיה,37 שנה. בתקופה הזו עברנו את מלחמת יום הכפורים, עם דמיון מה לצורת הגיוס כמתואר במלחמת ששת הימים, בהבדל אחד שבמלחמה זו נכנסו עם תום הגיוס לקרב, ללא זמן המתנה. ,התחלנו את הלחימה ככוח עתודה כעבור שבוע הועברנו לשמור על הדרך לירושלים, השתתפות בקרב על כיבוש החרמון, בעזרה לחטיבת גולני, אשר כבשה המוצב מחדש, וקיום שגרת בטחון שוטף על גבול לבנון. ושירותנו במילואים אלו ארך כחצי שנה. בזמן הזה גם למדתי לבשל, ועם תום התקופה שבנו לשגרת חיינו, שכללה גידול ילדים, עבודה ושירות של פרקי זמן לא קצרים במילואים, כ-50 יום בשנה.

עם הזמן גדלנו הילדים, והם התגייסנו לצבא. דבר שהיה קשה יותר מאשר אנו היינו בשרות. בני הבכור עבר מסלול דומה לשלי, כך שהייתי מעורה בנעשה אצלנו.

בתי שירתה כמקפלת מצנחים, גם זה שייך למסלול שלי. והיה די משעשע לעזור לה ולראותה צונחת, כאשר אנו ממתינים על הקרקע. הבן בשלישי שירת בשלישות.

תקופת חיי המשמעותית הייתה במשק ניר עציון ומשם גם הריחות המלווים. ריח הגשם, ריח שבת בבוקר, ריח שדה קצור. כל והזיכרון שהוא מעורר בעיקר בהבנת משמעות והטעם לקיומנו פה בארץ חמדת אבות.

העשרה

קיבוץ שדה אליהו: "שְׂדֵה אֵלִיָּהוּ הוא קיבוץ בעמק בית שאן המשתייך לקיבוץ הדתי. שייך למועצה אזורית עמק המעיינות. הקיבוץ הוקם בשיטת "חומה ומגדל" ב-7 במאי 1939 על ידי עולים מגרמניה, ונקרא על שמו של הרב אליהו גוטמכר שהיה מראשוני הציונות הדתית". ויקיפדיה

תשע"ו