מאגר סיפורי מורשת

בס"ד

שמי מואיסי ימפולסקי. אמי, מבית רבינוביץ' מאודסה, הכירה את אבי ונסעה אתו לעיר מולדתו צ'רקסי באזור בירת אוקראינה, קייב. בשנת 1934 נולדתי בצ'רקסי וקראו לי מואיסי על שם משה רבינו באינטרפרטציה רוסית. בהיותי ילד כינו אותי 'מוסיה'. עם הגיעי לארץ הציעו לי לשנות את השם למשה בתעודת הזהות, מיאנתי לעשות זאת.

בהיותי בן 19 התקבלתי ללימודים בבית הספר האווירי במדינת לטביה, בעיר דלגואבפירס, בשנת 1954. לאחר חצי שנה העבירו אותי עם עוד מספר תלמידים לעיר מאצ'ולישה ליד מינסק בבלארוסיה. זאת הייתה עיר צבאית והתחלתי לשרת בצבא האווירי בו התקבלתי "על פי המצב הבריאותי". [הערת המתעדת: כאן חשוב לציין, שמישה, כך הוא מעדיף שיקראו לו, מפולפל בלשונו ואוהב לדבר ב"סגי נהור", בדרך כלל משתמשים בביטוי 'לפי מצב בריאותי' לשלילה…]

מואיסי עבר ועדת קבלה ומצאו אותו מתאים. שנתיים היה בצוות טייסים, שטסו הלוך ושוב לקזחסטן, בה נמצא פוליגון ג'סקזגאן, מקום ממנו משגרים חלליות (בייקנור). מואיסי ממשיך לספר: "תפקידי היה קואו-קומנדר (מפקד) התקנות אש, כי על מטוס קרבי היה "יורה". אחת ההשתלמויות הייתה למידה לצנוח מהמטוס. אמנם קפצתי, אבל רק פעם אחת. לאחר שלוש שנות השירות חזרתי להוריי בצ'רקסי, שם חיכו לי גם אחי גריגורי ואחותי רעיה.

היה לי עוד אח אברשה (אברהם), נולד ב- 1923 בבית פישר, בן של אמי מנשואים ראשוניים. הוא נספה בשנת 1941, בהיותו בכור צעיר בן 17, כמעט עם כל חבריו לכיתה, מקום קבורתו אינו ידוע. הייתי בן 6 כשעשינו אווקואציה ("פינוי") עם אמי ואחיי לקזחסטן, לכפר טטיינובקא. לא למדתי, לא שיחקתי, לא היה מאום, רק זאבים… אפילו לא היו מים. בחורף שתינו שלג שנמס, כי צינורות המים קפאו בטמפרטורה 40 מעלות מינוס. ב"ה, המקומיים התייחסו אלינו טוב ועזרו לנו לשרוד בתנאים הלא רגילים עבורנו.

את אבי לקחו לצבא. בהשגחה פרטית הוא היה דתי ולא ראה טוב מקרוב, לכן השירות שלו הסתכם בחפירת חפירות. בשנת 1943 שיחררו את אבי, הוא בירר היכן נמצאת משפחתו ונסע להחזיר אותנו לצ'רקסי. בשנת 1944 חזרנו לחורבות… בהיותי בן ה- 10 הלכתי לכיתה א', למדתי בבית ספר במשך עשר שנים וסיימתי ב- 1954.

בהיותי בן 26-27 הכירו לי את אשתי לעתיד, בלה. התחתנו ועברנו למוסקבה. נולד לנו בן יחיד – בוריה. אמנם הייתה תקופה בה לא יכולתי לגדלו. כדי להרוויח כמה גרושים חילקתי מצה לפני הפסח ליהודי המקום, לפי בקשת הרב שייביץ של סינגוגה "נה גורקי" (על הגבעה). כך קראנו לבית התפילה במוסקבה, כי הוא עמד במדרון הרחוב. קיבלתי כמה שנות מאסר והפכתי להיות אסיר ציוני. אה, זה לא מעניין! יותר חשוב, שבדיוק בקיץ של אותה השנה, אשתי התבקשה למלא את מקומה של מנהלת בית הספר בו אשתי עבדה בתור מורה לשפה הגרמנית (אחרי מלחמת עולם השנייה למדו את שפת הגרמנית כמעט בכל בתי ספר). אחר כך אשתי סיפרה לי, איך הייתה מתכווצת בכל פעם ששמעה צעדים לכיוון חדר המנהלת.

בדצמבר 1993 עלינו לישראל בעקבות עלייתו של בנינו עם משפחתו. כאן, בארץ, לא הכירו בי כ"אסיר ציון". ברוסיה קיבלתי רֵהַבִּילִיטַצְיָה – טיהרו את שמי. הייתי רוצה שיציינו זאת ברשימות הייעודיות בספרים. לא קיבלנו משוב למכתב ששלחנו בזמנו. זה כבר לא חשוב…

יש לי שני נכדים גדולים. אני לא מתרגש, אבל את הנכד הגדול לא ראיתי אולי כבר שנה. אשתי מאוד דואגת, אבל אני לא. מה אפשר לעשות? העיקר שיהיה בריא! הנכד השני מבקר כשהוא רוצה, כשיש לו זמן. לי אין זמן, כי אני נוסע לעשות דיאליזה שלוש פעמים בשבוע.

אינני מפחד למות, כולנו נהיה שם. העיקר לא להיות נטל לאשתי. אני כבר לא שווה כלום (בלה תמיד גוערת במישה בשל מילות הרגש האלו וממהרת לעודד אותו). בגדול, אין לי מה לספר. רוב הזמן אני מקשיב לחדשות ולמה שקורה באוקראינה.

העיקר, נפגשנו והשתוחחנו. תמיד נעים שאת מגיעה, כי כך יש קולקטיב ואווירה שמחה.

הערה של המתעדת

באחת הפגישות מישה עשה יצירה. כתוצאה מהמלאכה הצטייר ריבוע ירוק. מישה הוא אדם מאוד אינטליגנטי. הוא יודע הרבה דברים ומבין בתחומים שונים. את המציאות מישה למד להפריד מחייו ולהתעלות עליה. ברוסיה תרבות היתה מנת חלקם של רוב התושבים, במיוחד השקיעו הרבה מזמנם לבקר בגלריות ותצוגות. אחת התערוכות המעניינות לאחרונה היא אמנות של מלביץ' ו"ריבועים שחורים" שלו.

מישה בעת יצירתו

הזוית האישית

בס"ד

בלה: במהלך תיעוד הסיפור, החוויה הייתה דו-צדדית, הן עבורי והן עבור מישה. האמביוולנטיות של הזוג ימפולסקי, שמחד גיסא רצונם הגדול בהיכרות את מישה כאסיר ציון ומאידך, ישנו יאוש ואי-אמון במערכת, כי לאחר שליחת את כל המסמכים הדבר לא יצא לפועל. הרגשתי שנלקחה ממנו זכות להיות יהודי ברוסיה, כידוע לכל העולם, אך גם בישראל, מדינה יהודית, לא נותנים כבוד מספק למסירות הנפש של יהודי גולה.

ההקשבה רבה ותשומת לבי לקורות חייו של מישה אפשרו לו לספר ולא להתנער במחוות יד טיפוסית: "אה, זה לא מעניין, זה לא חשוב". בהתחלה רציתי להתמקד בסיפור על מכירת המצה ומאסרו בגינה, אך מישה יזם וסיפר גם פרטים מעניינים אחרים מחייו. החוויה, שעשיתי משהו קטן לבן האדם מן השורה מחממת לי את הלב. המסר שהייתי רוצה להעביר הוא, שיהודי ברית המועצות משקמים את יהדותם, הן באופן טכני (למשל, בתעודת הלידה של בלה ימפולסקי, אשתו של מואיסי, לא צוין הלאום) והן בממדים הרוחני והנפשי.