מאגר סיפורי מורשת

חוויות חיים בזמן מלחמת העולם השניה

בחרתי לכתוב על רחל לדרמן, או בשמה המקורי איירווייס,  סבתה רבתה שלי, שסיפור חייה הוא עדות ל למסלול חיים של ניצולי שואה.

רחל נולדה בעיר זמושץ בפולין בשנת 10.10.1922 להוריה האבא עקיבא ואמא גולדה,  ועברה

עם הוריה בגיל 6 לוורשה עיר הבירה של פולין. שפת האם אידיש ולמדה פולנית בבית הספר היהודי

שהלכה אליו מכוון שפולין היא ארץ נוצרית היא קיבלה את כל החינוך הדתי מהבית ומבית הספר שבו היא

למדה.

הבריחה מהבית בוורשה בשואה בזמן מלחמת העולם השנייה.

סבתא רבתא שלי רחל מגיל 6 גרה בוורשה בירת פולין, שהייתה קהילה יהודית גדולה מאוד משפחתה

התגוררה ברחוב זמנהוף 22 ובתקופת מלחמת העולם השנייה האזור הזה היה חלק מהגיטו.

המצב היה מאוד קשה והיהודים היו צריכים ללכת עם טלאי, ולא יכלו ללכת על המדרכה, אלא כמו חיות על הכביש.

בוורשה המצב הלך והחמיר. מסוכן היה לצאת לרחוב במיוחד לגברים,  כי היו עוצרים יהודים ברחוב ובודקים אם יש להם ברית ותופסים אותם מיד.  והיה עוצר על היהודים בלילות. לסבתא רבה היה קשה לשאת את ההשפלה למרות שלא נראתה יהודייה

.קומץ צעירים החליטו לעזוב את הגטו כל עוד יכלו, החליטו לעזוב לעיר בשם לבוב ברוסיה באוקראינה לבית דודה

הדרך הייתה קשה הם עברו בכל מיני מחסומים בדרכים וביערות, ובאחת הפעמים בנקודת מעבר הגרמנים

בדקו כל מי שעובר ולקחו את כל התכשיטים והכסף. לאחר שעברו את תלאות הדרך הגיעו לעיר לבוב רטובים

ועייפים מהדרך, נרדמו על מדרגות הכנסייה ולאחר בירור הגיעו לבית הדודה בעלת מאפייה. כשהגיעו הדודה

שמחה והם עזרו בעבודת המאפייה. לאחר זמן מה המצב החמיר ולא היה קמח לאפות יותר. חלק מהצעירים

החליטו לעזוב למכרות הפחם באוקראינה ורחל החליטה לחזור לוורשה לבדוק לשלומה של אמא ואחותה,

כל עוד הגטו פתוח. הדרך הייתה עוד יותר מסוכנת כי ליהודים היה אסור אפילו לעבור במחסומים וברכבות.

היא נסעה בכרכרה עמוסת חציר ובדרכים עוקפות, דרך היערות והכפרים בדרך לזמוש הליכה ברגל וברכבת,

היא נסעה בכרכרה עמוסת חציר ובדרכים עוקפות, דרך היערות והכפרים בדרך לזמוש הליכה ברגל וברכבת,

והעמידה פנים שאינה יהודיה. כשהגיעה לזמוש לבית דודתה התרחצה ונרגעה בדרך לבית אמא ועד היום זוכרת את הסדינים הריחניים והנקיון.

את אחרי יומיים בזמוש רחל המשיכה ברכבת לוורשה שהמצב בה הלך והחמיר במיוחד לגברים שלא יכלו לצאת לרחוב.

היא ביקשה מההורים לעזוב את ורשה, ולבוא איתה ללבוב באוקראינה ששם רוב משפחתה.

גולדה אמא שלה נשארה בבית עד שאברום בנה יחזור או עד שתדע את

גורלו. והיא בקשה שהם ילכו והאמינה שלה לא יקרה כלום ושהיא תשמור על הבית עד שתסתיים המלחמה

ויהיה להם בית לחזור אליו. לא הצליחו לשכנע את סבתא

גולדה להצטרף אליהם ללבוב לברוח. אז כדי שלא תישאר לבדה בוורשה נשארה איתה האחות הצעירה שושה שכל כך רצתה לעזוב איתם את וורשה.

הפרדה של רחל בגיל 17 מאמא שלה גולדה היא התמונה האחרונה

שהיא זוכרת היטב: נפרדת ממנה עומדת בשער, עם צעיף צמר פסים צבעוני מנופפת לה ביד כשהם

מתרחקים מהעיר בכרכרה.

כשהגיעו ללבוב הגיע מכתב מאברום שהוא מגוייס ונימצא בביאליסטוק. אם

המיכתב מאברום היה מגיע קודם לפני שרחל נסעה, אפשר היה שאמא שלה גולדה הייתה מצטרפת אליהם

ולא נשארת בוורשה, והכל היה יכול להיות אחרת.

היא ושושה נשארו שם ונספו בשואה בקבר אחים.

רחל נסעה לדונבס ועבדה במיכרות פחם.

אבא שלה עקיבא

נישאר בלבוב רחל כתבה לאמא גולדה שחשוב לה מאוד שהיא תצטרף אליהם לפני שיסגרו את הגבול בין

פולין לרוסיה ולפני שיסגרו את הגטו בוורשה,  מכתב שכנראה לא הגיע,  מכיוון שגולדה ושושה עזבו

את וורשה ונסעו לדודה מירלה בזמושץ בעיירה המקורית, או שנספו עוד קודם לכן.

לאחר מכן רחל עזבה את

מכרות הפחם בספינה על נהר הדאניפר, ואחר כך ברכבת משא, והגיעו לעיר בשם קזן,  ומשם עברו לקולחוז

מרינטאל, מחנה עבודה ליד נהר הוולגה. שם למדה לנהוג על טרקטור וגם לתקן תקלות בשעת הצורך ועבדה

קשה מאוד. היא חלתה במחלת הטיפוס ונחלשה מאוד.   היא  נשארה שם שנה וחצי.

לסיביר, לטיומן עיר שנמצאת בהרי אורל והקשר נותק לארבע שנים.

בינתיים, עקיבא אביה של רחל, עבר מלבוב לקייב ולאחר שקיבל אישור נסיעה נסע לסיביר לטיומן, עיר הנמצאת באורל. הוא עבד בצבא הרוסי כמתרגם מגרמנית לרוסית, והשתמש בקשרים שלו ליצור קשר עם המשפחה.

הוא הצליח לסדר לרחל אישור נסיעה לסיביר והתאחדו מחדש אחרי 4 שנים.

הם חיו ברוסיה בתנאים קשים של רעב ועוני ובקושי שרדו את התקופה.

העליה לישראל

לאחר סיום המלחמה בשנת 1945 הם חזרו לפולין ולא מצאו את המשפחות שלהם. אמא שלה ואחותה שושי

ניספו בשואה. אחיה אברום ועקיבא שרדו את השואה ונפגשו בהמשך, ולבעלה דוב לדרמן אף אחד

מהמשפחה לא שרד. לאחר שרחל ודוב ראו שבעיר ורשה הכל נחרב ולא מצאו אף אחד גם בזמוש הם נסעו

לעיר לוד שם התרכזו הרבה ניצולי שואה שלא רצו להישאר בפולין ושם התארגנו בקבוצות לצורך מעבר

גבולות לצ'כיה ומשם לאוסטריה במטרה להגיע לאיטליה או יוון לחוף הים התיכון ולעלות לארץ ישראל.

כאשר הגיעו לגבול אוסטריה איטליה והמעבר בין הערים נחסם הועברו למחנה עקורים סמוך לעיר זלצבורג

ואחר כך למחנה קאסל בגרמניה למחנה העקורים. שם התאוששו מעט וקיבלו מזון ובגדים והכי חשוב נולדו להם ילדים ציפורה ויפה( סבתא שלי).

עקיבא נבחר להיות יושב ראש למחנה העקורים וניהול את המחנה ודאג

לקשר עם הרשויות ולחלוקת המזון והבגדים שקיבלו מחבילות מיהודי ארצות הברית ודאג לשאר הצרכים

של האוכלוסייה במחנה. הוא ניפגש עם שליחים שבאו מארץ ישראל, עוד לפני קום המדינה ואספו כספים,

מהמעט שהיה להם, ושלחו צעירים להתגייס ולהילחם במלחמת העצמאות.

כך אברום אח של רחל עלה לארץ ישראל בשנת 1948 ונילחם בחזית הדרומית. בחודש פברואר 1949 עזבו  רחל ודוב וילדיהם את מחנה העקורים בגרמניה

נסעו ברכבת לנמל סמוך מרסי בצרפת וחיכו לאוניית מעפילים בשם רודיקה לעלות לארץ ישראל.

בתאריך 20.3.1949 נכנסו לנמל חיפה, התרגשו מאוד לראות את הר הכרמל והעיר חיפה מולם, הגיעו לשער

העליה והועברו למחנה עולים בפרדס חנה. שם גרו באוהלים בתנאים קשים למשך חמשה חודשים ובתאריך

22.8.1949 קיבלו אישור מהסוכנות היהודית לעבור לגור בכפר ערבי נטוש חרבת עזון (רעננה). ההתחלה

הייתה קשה אך שמחו שסוף סוף הגיעו לישראל.

הזוית האישית

היה לי מאוד משמעותי לשמוע את הסיפורים של סבתא שלי, על מה עבר עליה בפולין איך היא ברחה מהבית, ועוד אירועים שחוותה ועזר לי להבין באמת מה היא עברה בפולין בזמן השואה. היא נפטרה במהלך השנה והתיעוד של סיפור חייה קיבל משמעות של הנצחה.