מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי דוד קנפו. נולדתי במרוקו בעיר קזבלנקה בשנת 1950 בתאריך 29.12.

למרות גילי, אני זוכר את ילדותי בצורה טובה ובהירה במיוחד את הפרטים הקטנים.

עלינו לארץ ב1953 ואני זוכר שעליתי לארץ ישראל עם הורי, גרנו במעברה, ולאחר מכן עברנו לקריית ים לרחוב שפרינצק. ברחוב זה מרבית התושבים היו יוצאי צפון אפריקה, ומעט מיוצאי אירופה. אך למרות התרבות השונה, הם חיו זה עם זה בצורה הטובה ביותר, ואני זוכר שהדלתות היו פתוחות והיו עוזרים אחד לשני.

בנוסף, אני זוכר איך אני והחברים שלי, היינו מאוד מגובשים וזה היה הדבר החשוב לי ביותר ביחסים עם החברים. אני זוכר איך כל ימי שישי אני וחברי היינו יוצאים ומבלים.

בכל שישי הייתי הולך לבית הכנסת אשר ליד הבית וכשהיינו חוזרים הביתה, היינו עושים קידוש ואוכלים ארוחת ערב. זו הייתה תקופה שלא היו טלפונים סלולריים, ומעט מאד מהאנשים היה להם טלפון בבית. כשהיו מחפשים מישהו דחוף, היו מתקשרים לטלפון של השכן והוא היה קורא לאותו אדם.

בשישי בערב היינו הולכים ברגל לכיוון הים, מרחק הליכה של עשר דקות דקות ונפגשים שם, יושבים צוחקים ומדברים. ככה עשינו עד השעות המאוחרות, ובבוקר קמנו לתפילה בבית הכנסת.

הרחוב שגרתי " גידל " גם אנשים אשר לא כל כך למדו בבית הספר, וירדו לתרבות רעה. הם היו פורצים לבתים, מעשנים בגיל צעיר, ושותים אלכוהול, אך לשמחתי אני וחבריי קיבלנו את החינוך מהבית, והיינו מספיק חזקים ומחוברים לערכים טובים, כך שהדברים הללו לא השפיעו עלינו.

אני כל הזמן מדבר על כך שהחיים בתקופתי לא היו קלים כלכלית, אך היו ללא מרדף אחרי הזמן והכסף , והכל היה יותר פשוט ויותר רגוע, שונה ממה שהחבר'ה הצעירים חשים. לי זה מזכיר תמיד את השכנים והילדים שגדלו בסביבתי ואיך היו מכבדים אחד את השני, הכירו ועזרו אחד לשני.

לאחר שהתחתנתי עם סבתא, עזבתי את הבית, אך הורי המשיכו לחיות שם עד מותם.

הזווית האישית

ליאן: העבודה גרמה לי בעצם לשאול את סבא שלי שאלות, שלא חשבתי שכל כך מעניינות אותי. תמיד ידעתי שהוא נולד במרוקו, וגר בקרית ים עם סבתא. לאחר השיחות שלי איתו והשאלות, הבנתי שהילדות של פעם שונה מאד מהילדות שלי. הבנתי שאפשר להיות עם חברים שנים רבות, גם בלי טלפון סלולרי ובלי מחשב וטלוויזיה. נראה לי לא הגיוני שאפשר היה לחיות כך, אך לפי הסיפורים של סבא שלי אני מבינה שאפשרי. יש משפט שסבא שלי תמיד אומר, ועכשיו אני קצת מבינה אותו יותר "שפעם הכל היה פשוט". היום כשאני ואחותי לא מבינות משהו, או לא מצליחות, אנו שואלות את ההורים שלנו, והוא תמיד אמר שהם גדלו בכוחות עצמם, עבדו כדי שיהיה להם דמי כיס, התגייסו לצבא וההורים שלו בקושי ידעו איפה הוא.

סבא: מאוד נהניתי לספר את סיפורי, ולהבין דרכו, שבעצם אולי כדאי שאני אשב עם כל הנכדים שלי, ואספר להם איך היה פעם, כדי שיבינו שילדים גדלו פעם גם בלי המותרות של היום.