מאגר סיפורי מורשת

העלייה מרומניה לארץ ישראל

שמי אדריאן שמואל, נולדתי בתאריך 15.11.1945 ברומניה בעיר בוקרשט. לאחר סיום מלחמת עולם שנייה כאשר אמי עברה את ההיריון איתי בזמן המלחמה היא הייתה צריכה לברוח מההפגזות ורדיפת הנאצים. בן יחיד להוריי.

לאמי קראו בבה (רבקה) גולדנברג (שם נעורים) נולדה ברומניה. אמי עלתה ארצה ביחד עם אבי ואיתי כאשר השאירה מאחור ברומניה את אביה ואת אחיה עם משפחתו. לאבי קראו אלכסנדרו שמואל נולד בבולגריה. כאשר עלינו ארצה בשנת 1961 השאיר אחריו ברומניה אחות (צ'לה) עם משפחתה ואימא. אמי עבדה במשרד הדואר בהנהלת חשבונות ואבי עבד במשרד של הוצאת ספרים, במסגרת עבודתו היה נוסע המון בתוך רומניה לעשות ביקורות של משרדים להוצאת ספרים.

עם הוריי רבקה ואלכסנדרו

זכור לי שבאחת הפעמיים שחזר משליחותו הביא לי במתנה בננה (היה קשה להשיג בננות ברומניה), מרוב שמחה במקום לנגוס בבננה הייתי מוצץ אותה כמו סוכריה.

גרנו במרכז העיר בוקרשט בבית בין שני חדרים קרוב לגן בשם צ'ישמיג'יו שהוא נחשב לאחד הפארקים היפים בעולם. יש בפארק אגם שבקיץ היינו שטים עם סירת משוטים ובחורף האגם היה קופא והיינו מחליקים עליו. ליד ביתנו הייתה שדרה שהיו בה המון בתי קולנוע. לאחד מביתי הקולנוע קראו "טימפור נוי" שבו הקרינו סרטים לילדים וכך יכולתי ללכת לראות סרטים מצוירים לילדים.

מאכלים ומסורות הזכורים לי מבית ההורים: המאכלים שלא אהובים עלי הם תרד עם ביצת עין ובמיה. המאכלים מבית אימא שאהבתי הם צ'ורבה (מרק חמצמץ), ממליגה (קמח תירס) עם גבינה ושמנת, גולש עם תפוחי אדמה, אפונה, צלי ועוד.

הוריי בשנות השישים

ברומניה למדתי בבית הספר היסודי (מכיתה 1 עד 4). לאחר מכן מכיתה 5 עד כיתה 7, זה היה חטיבת ביניים ומכיתה 8 עד כיתה 12 היה תיכון. בכל שנות לימודי בגלל שאני יהודי לא התקבלתי בעין יפה. בשנת 1957 כשהייתי צריך ללמוד בתיכון לא התקבלתי ללימודים בגלל שהגשנו בקשה לעלות לארץ ישראל. אחד הקריטריונים להתקבל לתיכון היה צורך שההורים יהיו בעמדה של עבודות כפיים ולא פקידים. לאחר שלא התקבלתי ללימודים בתיכון הגשתי בקשה ללמוד בבית ספר מקצועי, נרשמתי למגמת חשמל בניין. כאשר התקבלתי נאמר להורים שבמקרה ואני עוזב את הלימודים בגלל שאנחנו עולים לארץ ישראל הם יצטרכו לשלם סכום גדול של כסף עבור הלימודים.

העלייה לארץ וחבלי הקליטה

בשנת 1958, הורי הגישו בקשה לעלות ארצה. הבקשה נדחתה והגשנו בקשה שנייה בשנת 1960, כאשר העלייה הייתה לכיוון צרפת. בשנת 1961 קיבלנו אישור נסיעה לצרפת. נסענו ברכבת לכיוון גבול רומניה כאשר עברנו את הגבול הוריי ביקשו מארגון שנקרא ג'וינט שעלה לרכבת לבדוק דרכונים להעביר אותנו במקום לצרפת לארץ ישראל.

נסענו ברכבת לכיוון איטליה ושם גרנו בעיר נפולי במשך שלושה חודשים במלון שבכניסתו על הרצפה היה מצויר הסמל של הנאצים. לאחר שלושה חודשים המשכנו בדרכנו ארצה ברכבת והגענו לווינה בירת אוסטריה שמה גרנו בתוך מחנה עולים שלשעבר היה מחנה ריכוז. לאחר ארבעה חודשים טסנו לכיוון הארץ ונחתנו בנתב"ג.

נתנו לנו לגור בעיר צפת, מפני שאימא הייתה חולה, האוויר בצפת היה קריר יותר ודומה לאוויר של רומניה (גרנו בצריף). אותי הכניסו למסגרת של עליית נוער בקיבוץ "גבעת חיים מאוחד". במסגרת של עליית הנוער היינו 34 בנים/בנות בני אותו גיל מרומניה ופולין. בקיבוץ למדנו את השפה העברית ובמקביל היינו עובדים. אני עבדתי ברפת, כל בוקר בשעה 5:00 בהיותי בן 16 הייתי מתייצב ברפת  קודם שותה כוס חלב טרי וקר ואז התחלתי להאכיל את הפרות. לאחר כשנה יצאתי מהקיבוץ וחזרתי הביתה להורים.

כעבור חצי שנה עברנו לגור באזור המרכז בעזרת המשפחה של אבי שהשכירו לנו חדר שהיה מיועד למכולת בבת – ים. החדר שבו גרנו היה קרוב לים ובימי שישי הייתי הולך עם אבי אל הים לשחות. לאחר חצי שנה עברנו לגור בחולון ושם הכרתי חבורה של ילדים בגילי ביניהם את אשתי רינה.

סבא וסבתא בתקופת החברות

בשנת 1964 התגייסתי לצה"ל ושירתי בחיל התותחנים כולל במילואים עד לשחרור מהצבא. במסגרת השירות הצבאי השתתפתי בתקריות בגבול סוריה. באחת התקריות קיבלתי מכתב הוקרה מאלוף פיקוד הצפון דוד אלעזר. לאחר שחרורי משרות סדיר השתתפתי במילואים במלחמת ששת הימים בשנת 1967, בהמשך המילואים השתתפתי במלחמת התשה בתעלת סואץ. במלחמת יום הכיפורים שבו איבדתי המון חברים ולמזלי ניצלתי ללא פגע. בהמשך שירות המילואים השתתפתי במלחמת לבנון הראשונה והשנייה.

בימי שישי היינו נפגשים כל החברים אצל חברה בבית שהיה לה חצר והיינו עושים מסיבות ריקודים הבנות היו מכינות מגשים של סנדוויצ'ים. אחד החברים הביא פטפון עם תקליטים וסלילים, היינו רוקדים עד שעות הבוקר. הלכתי לשחק כדורגל עם החברים בכל מני מקומות שאפשר ובשבתות היינו הולכים חבורה שלמה של בנים/בנות ברגל אל הים בבת-ים ושם היינו משחקים כדורגל. בדרך חזרה הביתה שהייתה גם ברגל היה קיוסק והלכנו לשתות גזוז ולאכול גלידה.

סבא עם חברים במגרש הכדורגל

נישואין ומשפחה

לאחר שיצאתי עם רינה בתור חברים שש שנים, החלטנו שאנחנו צריכים להתחתן. הייתה היכרות בין ההורים של רינה וההורים שלי והחלטנו שבתאריך  12.10.69 אנחנו מתחתנים, אני הייתי אז בן 24 ורינה בת 21. החתונה נערכה באולמי "ז'בוטינסקי" ברמת גן. ביום החתונה הרב שהוזמן לא הגיע, לכן חבריי נסעו לחפש רב, כל אחד נסע לחפש בכיוון, אחר כך שבסופו של דבר הגיעו שלושה רבנים לחתונה.

גרנו תקופה מסוימת ברמת יוסף, לאחר מכן עברנו לגור בתל-אביב, שם גרנו בדירה יחד עם ההורים שלי. בשנת 1972 נולדה הבת הבכורה, איריס. אחרי שלוש שנים (1975) נולדה הבת השנייה, סיגל.

עבדתי במיזוג אוויר (תעלות למיזוג אוויר), במשך 44 שנה. בשנת 2012 החלטתי שאני פורש לגמלאות. קניתי אופניים והתחלתי לרכוב בחולון. בגלל שאנחנו רשומים בקאנטרי שבחולון התחלתי להתאמן בחדר כושר. לאחר כשנה (2013), קראו לי לעבוד באחת החברות שעבדתי איתם. לאחר שלוש שנים (2016) התפטרתי מהחברה ונהיתי נהג הסעות לטובת הנכדים. בשנת  2019 זימנו אותי לעבוד בחברה שבה אני עובד היום.

הזוית האישית

סבא אדריאן: אני חושב שהתוכנית מחזקת את הקשר בין סבא לנכד, הכרות יותר עמוקה עם הנכד.

נועם: אני חושב שחשוב לקיים את התוכנית הזו מפני שכך הנכדים לומדים להכיר את הסיפור של הסבא.