מאגר סיפורי מורשת

שמי יהודה זלצר בנה של גיזלה ואליעזר זלצר. נולדתי בהונגריה בבודפסט בשנת 1948. שמי המקורי בהונגריה היה אנדרוש ועד היום, אחייניות שלי משתמשות בשם זה.

מוצאה של אמי ילידת הונגריה 1906 ונפטרה בשנת 1991בישראל.

מוצאו של אבי יליד הונגריה 1905 ונפטר בשנת 1990 בישראל.

עליתי ארצה עם הורי בשנת 1951 בדרך לגלית (חוקית) והגענו לשער העלייה בחיפה ומשם לנהריה שהייתה מקום מגורי הראשון שהיה באוהל בהיותי בן שלוש. עד היום אני זוכר שבתקופת החורף קשרנו למעלה את המיטות מכיוון שזרמו מים לתוך האוהל. באחד מימי השיטפון זכור לי שהגיע חייל הרים אותי על גבו ולקח אותי לגן ילדים שהיה במקום גבוה יותר מהאוהל על מנת שלא אפגע. באוהל גרנו שלושה אנשים אבא, אימא ואני. דוד, אחי  הגדול ממני ב-17 שנים עלה ארצה לפנינו כי הוא היה בעליית הנוער והגיע לנהלל בשנת 1949 ושם התגורר. היו מספר סיבות לעלייה לארץ בעיקר מלחמת העולם השנייה ואחי שעלה לפני המשפחה. למדתי בבית הספר היסודי על שם רמב"ם. לאחר שמונה כיתות עם סיום בית הספר התחלתי ללמוד בתיכון דתי עד כיתה יב'.

שירותי בצבא

בתאריך ה- 18/2/1966 התגייסתי לצבא ולאחר הטירונות שהיה בבסיס הדרכה בצריפים הוצבתי לקורס חובשים קרביים עם סיום הקורס, הוצבתי לעתודה כשבעת הצורך הגעתי ליחידות השטח הצבאיות כחובש והצטרפתי לאימון היחידה בשטח. בזמן הגיוס עמדתי אחרי מתגייס שהיה לפני כשמעז ועד היום אנחנו חברים טובים. כשהוצבתי ליחידה כחובש החבר כבר היה בקורס קצינים שבזמנו היה בפתח תקווה (כפר סירקין). האימונים היו בג'בלאות (גבעות) באזור ראש העין שעדיין לא היה מאוכלס ואני הייתי אמור עם תרמיל הרפואה שלי לרוץ אחריהם בשטח, חברי יוסי כשראה אותי מגיע שמח מאוד וסיפר לי שצריך לרוץ אחריהם הרבה, מאחר שהיו לי שני תרמילים שהיו די כבדים, סובבתי את הראש שמאלה וימינה ולפתע ראיתי חמור בשטח הגעתי אליו את התרמילים שמתי לו על הצוואר עליתי עליו ורכבתי אחריהם עם החמור, ועד היום אנחנו צוחקים על זה.

בכיתה, בבית הספר הייתה תלמידה שנה מעלי והיינו בקשר חברי. עם השנים אחרי שסיימה סמינר למורים באחת הפעמים הייתה אמורה לצייר את סמל המדינה ואמרה לי שיש לה בעיה עם ציורים מיד קפץ לי בראש שיוסי החבר הטוב שלי יודע לצייר ואמרתי לה שיש לי חבר שטוב בזה כמובן שהיא שמחה והסכימה החבר כמובן צייר לה את המנורה ומאז ועד היום הם נשואים ואנחנו חברים.

תאונת הצלילה

התאונה התרחשה ב – 28 לאפריל 1995. באותה תקופה עבדתי במשטרת ישראל. כשהתחלתי לצלול מאוד אהבתי את זה ותאמתי את זמני הצלילה לפי המשמרות שעבדתי במשטרה. הצלילה עצמה הייתי חווייתית, אבל לא רק הצלילה אלה, תוך כדי אהבתי גם לדוג. אחד החוקים בצלילה לא יורדים לצלול לבד אלה עם לפחות עם בן זוג כשצוללים בקרבה כזאת שאחד רואה את השני. חוק נוסף וחשוב לא פחות מהחוק הקודם היא  הירידה לעומק בצורה מתונה או סבירה. מה שחשוב הוא העלייה מהצלילה ותלוי בעומק, ובעניין הזה חוק בל יעבור חובה לעלות לפני המים באיטיות וגם זה קשור לחוק. אסור לעלות מהר יותר מעשרה מטר בדקה או לסירוגין אסור לעקוף את בועות האוויר שאנחנו פולטים.

את הצלילה בצעתי בעזרת בלון חמצן שהיה דחוס באוויר לנשימה. באחד הבקרים ירדתי עם חבר והסירה שהייתה לי וציוד הצלילה שכללה חליפת צלילה, שעון צלילה, רובה דיג, וסת נשימה, משקפת צלילה, סנפירים, משקולות ומאזן ציפה. עם הסירה הגענו לאזור שהתעניינו לצלול בו עגנו את הסירה בלב ים לאחר שזרקנו עוגן. אני והחבר ירדנו מהסירה והתחלנו לצלול הגענו לעומק של 25 מטר ודגנו דגים. לפי החוק בעומק כזה ניתן לשהות עד חצי שעה ולאחר מכן מתחילים לעלות בהדרגה לפי הכלל שציינתי. התחלתי לעלות לאט ולא שמתי לב שאני חורג במהירות העלייה ומצאתי את עצמי מעל פני המים, לאחר כמה דקות חשתי בכאב מאוד חזק באזור החזה וחשבתי שזה איזה שהוא התקף לב לאחר כמה דקות נוספות הכאב נחלש והפסיק ואז התחלתי להרגיש קושי בתנועות הרגליים הסירה הייתה במרחק מסוים ממקום עלייתי צעקתי לחברי שאני לא מרגיש טוב ואז הוא אמר תישאר באותו מקום, אילן חברי הגיע עם הסירה עד אלי. עליתי לסירה בכוחות עצמי ושטנו אל החוף, את הסירה חיברתי לרכב וגררתי אותה הביתה.

כבר בדרך הרגשתי קושי בתנועת הרגליים. הגעתי הביתה ונשכבתי על המיטה לאחר כשעה ניסיתי לקום ולא הצלחתי, אז הבנתי שאני נמצא באיזו שהיא בעיה והחלטתי שעלי להגיע לבית החולים בדחיפות. גרתי בנהריה והייתי אמור להגיע לבית החולים רמב"ם בחיפה נעזרתי בתחנת המשטרה בה עבדתי ועם ניידת מהתחנה. שוטר שעבדנו יחד הסיע אותי לבית החולים, נבדקתי על ידי רופא בין היתר על ידי דקירות במחט ברגליים ולא היו לי תחושות עשו לי בדיקות שונות לסיבת חוסר התחושות ומצאו שיש נקב בלב שהתרחב בזמן העלייה לפני המים לאחר הצלילה אחרי הבדיקות העבירו אותי לתא לחץ בסמוך לבית החולים לחיל הים שהיה לצידו של בית החולים, העלו אותי לתא הלחץ לצורך העשרה של חמצן ב90% על מנת לדלל את החנקן שהוא הגורם לתאונה לאחר כמה שעות מצבי לא השתפר.

העבירו אותי למחלקה בבית החולים, שם שכבתי כחמישה שבועות, כשלא יכולתי להזיז את רגליי ולאחר מכן העבירו אותי למחלקת שיכום בבית חולים אחר בחיפה ורק לאחר שלושה שבועות ולאחר פיזיותרפיה ולאט לאט הצלחתי להזיז את רגליי וללכת רק בעזרת קביים, בזמן הזה היה תאריך לחתונה של בתי רונית בתאריך 31.8.1995 והבטחתי לעצמי שאני אצליח לעמוד בחתונה ואכן עמדתי כמו שחשבתי אומנם התנדנדתי מעט מחוסר יציבות כי הפגיעה הייתה עצבית ולכן היה לי קושי בהתניידות במרחב. הזמן עשה את שלו והגוף הצליח לתקן במעט אך לא יותר ממה שאני נמצא בו היום, וזהו סיפור תאונת הצלילה.

הזוית האישית

הנכד דור: נהניתי מהתוכנית נהניתי במיוחד להיפגש עם סבא פעם בשבועיים. נהניתי מאוד להעשיר את הידע וללמוד דברים חדשים על סבא. אני מאוד ממליץ על תוכנית זו שמחברת בין הדור הוותיק לדור הצעיר.

סבא יהודה: נהניתי להגיע ולפגוש את הנכד, בתוכנית של "הקשר הרב דורי ובמיוחד בתפקודו עם המחשב ובניהול הזיכרונות שהעלינו על הכתב.