מאגר סיפורי מורשת

שמי הלנה כהן. שם הורי: ברוך ז"ל ורות. נולדתי בתאריך 3/8/1955 בצ'כוסלובקיה (כיום סלובקיה), בעיר שהי – shahi. אבי ברוך נולד באוסטרו-הונגריה (נכון להיום סלובקיה), בעיר קושיצה עסק ברפואת ילדים. אמי נולדה בסלובקיה בעיר ברטיסלאבה למדה מזכירות ועבדה עד לנישואיה ונכון להיום מתגוררת בירושלים.

הורי עברו את השואה בסלובקיה, חלק מהזמן במחנות העבודה ושאר הזמן הסתתרו ביערות ואצל אנשים טובי לב.

נולדתי בסלובקיה בבית חולים שאבי היה מנהל מחלקת ילדים לפי מה שסיפרו לי נולדתי ונדבקתי בחיידק שגרם לזיהום בכרום המוח אבל שרדתי. לגן שהיה בסלובקיה נכנסתי בגיל חמש (היום גן חובה) ולאחר מכן נכנסתי לכיתה א' שם למדתי עד אמצע כיתה ז' ועליתי לארץ.

בחודש אוגוסט בתאריך 21/8/68, באמצע לילה נשמעו רעשים שהורי התעוררו וזה הזכיר להם את רעש הטנקים של מלחמת העולם השנייה. בבוקר קמנו, יצאנו מהבית ואז הבנו מה קרה באמצע הלילה. בשעה 12:00 בלילה פלשו כל צבאות של הגוש הקומוניסטי הונגריה, פולין, רוסיה, מזרח גרמניה לתוך צ'כוסלובקיה למנוע ממנה להיפרד מהשליטה הרוסית ולמעשה למנוע את עצמאותה. הרחובות התמלאו בטנקים וחיילי אשר ציפו להתנגדות כנאמר להם שהסלובקים והצ'כים ילחמו בהם אך לא היו חיילים ואף אחד לא נלחם בהם למעט בפראג ששם הייתה התנגדות של האזרחים. בתור ילדה זוכרת את זה כחוויה לא נעימה אבל כחוויה.

"סלובקיה הוכרזה בשנת 1968 כחלק של צ'כוסלובקיה הפדרטיבית והייתה למדינה עצמאית לאחר פירוק צ'כוסלובקיה בשנת 1993. בשנת 2004 הצטרפה סלובקיה לברית נאט"ו ולאיחוד האירופי".

מסע העלייה לישראל

הורים שלי לעומת זאת יצרו קשר עם חברים מערים אחרות והבינו שכל מי שהיה בחו"ל לא חזר ונשארו בחו"ל מתוך חשש לעתיד ולאנטישמיות. מפה מתחיל סיפור עלייתנו לארץ. היות ותחת השלטון הרוסי נאסר על משפחות שלמות לצאת מגבולות המדינה הורי היו צריכים לחשוב כיצד לפעול. למזלנו, היו שני דברים שפעלו לטובתנו הראשון: לא היו מחשבים וכל ממשק בין משרדים בין עיר לעיר היה כמעט אפסי.

השני: לאחיותיי הגדולות הייתה ויזה לארץ ישראל היות והיו אמורות לבוא לביקור בשנת 1967 בגלל פרוץ מלחמת ששת הימים הביקור נדחה. ההורים הבינו שעל מנת להוציא את כל המשפחה הם יבקשו להאריך את הוויזה של אחיותיי שיצאו לטיול לארץ ישראל. התהליך להארכת הוויזה אבי עשה בעיר ששמה פראג שהיא עיר הבירה דאז. במקביל בעיר ברטיסלאבה הורי ביקשו אישור יציאה לווינה לארבע ימים טיול עבור הורי עבורי ועבור אחי. גם הנסיעה מסלובקיה לווינה (אוסטריה), כמובן ברכבת נסענו בימים נפרדים.

בווינה הורי יצרו קשר עם נציגי הסוכנות היהודית אשר דאגה לעזור להורי לעלות לארץ. בווינה היינו כשבוע ואז בתאריך 3/1/69  נחתנו באמצע לילה בשדה התעופה בן גוריון. חשוב לציין שבזמן שההורים שלי היו בארץ נשפטו למאסר לא בפיניהם אך לאחר שצ'כוסלובקיה השתחררה מהשלטון הרוסי קיבלו חנינה ולכן התאפשר לנו ללכת לבקר ואף עשינו טיול שורשים עם הילדים. לאחר תהליך קליטה בשדה (כולל מספר תעודת זהות).

למחרת, נלקחנו למרכז הקליטה בירושלים. ההורים ושתי אחיותיי למדו באולפן ללמידה של השפה העברית. אני ואחי היות והיינו עדיין בגיל בית ספר שובצנו לפנימייה של עליית הנוער בשם הדסים. סיימתי את לימודי עם בגרות מלאה. תקופת השהייה בפנימייה זכורה לי כתקופה מהנה מלאת חוויות ובזכותה למדתי להיות מאוד עצמאית. בפנימייה למדו איתי הרבה ילדים שנשלחו על ידי הוריהם היהודים אשר גרו בחול ללמוד בארץ לקבל חינוך יהודי ובחופשיים היו חוזרים להוריהם לחול. הורי בתקופה זאת התמודדו עם קשיים של כלכלה ובניית חיים חדשים בארץ חדשה שזה אומר לקנות הכל כולל הכל לבית תוך כדי דאגה לחינוך ארבעת ילדיהם. אבי שבחו"ל היה מנהל מחלקה בבית חולים עבד כרופא ילדים בקופת חולים לאחר שעבר בחינות הסמכה חדשות אחותי המשיכה את לימודיה בטכניון ללא ידיעת השפה ולכן הלימודים התארכו.

בשירות צבאי הכרתי את בעלי

בתאריך ה- 2/9/74 התגייסתי לצה"ל הייתי מיועדת לשרת בחיל מודיעין, אך היות והתחקיר הביטחוני שלי לא הסתיים הייתי בתקופת המתנה לקורס שבסופו לא נכנסתי אליו כי התחקיר לקח יותר מדי זמן ולכן הועברתי לחיל האוויר. בחיל האוויר שירתי בבסיס במרכז הארץ שבו התעסקנו ברכישת חלקי חילוף למטוסי חיל אוויר. כעבור שנתיים השתחררתי אך חזרתי אחרי חודש לשירות קבע שנמשך 23 שנה ופרשתי לגמלאות.

בשירות עצמו הכרתי את בעלי שגם שירת באותו הבסיס. יום שבת אחד שמרתי והוא היה קצין תורן והיות ולא היה אופציה אחרת להתקשר הביתה ביקשתי ממנו אישור מהטלפון היחידי שהיה במשרד שלו שהיה לו קו חוץ דיברתי עם הורי בסלובקית וזה סיקרן (הצחיק) אותו וכך התפתחה השיחה שנמשכת עד היום.

לאחר ארבע שנות חברות, הוא הציע לי נישואין וקבענו להתחתן בירושלים, אך לצערי, חמי לעתיד שהיה חולה נפטר ולכן היות וחתונה לא דוחים התחתנו בבית כנסת ורק המשפחה הכי קרובה הוזמנה למסעדה. בתאריך 16/11/79 נולדה בתי הבכורה מיטל, אימא של רותם, שחר, עומר ועידו ואשתו של גיא.

בתאריך 15/5/83 נולד בני עמוסי (עמוס) על שם חמי ז"ל אבא של אריאל, איתמר ועמרי נשוי לתאיר. לשמחתי, יש לי שבעה נכדים מקסימים שאני נהנית מהם כמעט יום ביומו.

את החגים אנחנו חוגגים בדרך כלל יחד כל המשפחה המורחבת שמונה אחים וכ – 60 איש חוץ ממפגשים אקראיים. את המאכלים של החגים מבשלים כל בנות המשפחה על פי מסורת של בעלי שהוא ממוצע תוניסאי ואת הברכות והקידוש תמיד מברך הגיס הבכור של המשפחה.

מאז פרישתי מהצבא רוב עיסוקי הוא עם נכדיי שמהווים נחת עבורי. כבר שנים שיש לנו מסורת אחת לשנה לנסוע אני בתי והילדים לטיול לחו"ל וכך אוספים חוויות משותפות.

קשר בין דורי – סבתא, בת ונכדים

אמי, רות סבתא רבתא של עומר – 2023

הזוית האישית

סבתא הלנה: המפגשים העצימו את היכרותי עם נכדי המקסים ונהניתי לשמוע גם את סיפוריהם של סבים וסבתות אחרים בקבוצה. במהלך במפגשים של הקבוצה למדתי הרבה על סבתי ועל עלייתה החריגה לארץ. נהניתי לשמוע את כל הסיפורים המעניינים מאוד שלה ושל יתר הקבוצה דבר שהרחיב לי ידע על תקופות שלא הכרתי.