מאגר סיפורי מורשת

הקדמה

עבודה זו נכתבה במהלך חודשים מרץ ואפריל במסגרת תוכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר "ארגמן" בנס ציונה, בה אגלול את תולדות חיי וחיי משפחתי המורחבת. העבודה אשר נכתבה יחד עם נכדי, איתן דודפור, תלמיד כיתה ו' תוצג במוזיאון "אנו" בתל אביב ואני מודה על כך.

ילדותי ובני משפחתי

שמי מרי דודפור, נולדתי בשנת 1952 בעיר הבירה טהרן אשר באיראן כבת בכורה להוריי. בלידתי קראו לי מהרי וכך גם נכתב בתעודת הזהות. במהלך חיי קראו לי מרי לפי מה ששמעו ולא מה שנכתב בתעודת הזהות. אבי, יעקב יקוטי ואמי, פרדוס (פרידה) דודפור, נולדו בכפר קרנד באיראן.

אמי (שהיא בת דוד של בעלי, גולן), גדלה עד גיל 12 עם הוריה באיראן. לאחר מכן עלו הוריה לארץ והיא נותרה באיראן עם דודתה נזאר. לדודה זו היו רק בנים ואמי הייתה קשורה אליה מאד וביקשה שישאירו אותה באיראן. הדודה הבטיחה שתטפל בה כאילו הייתה בתה שלה. הורי הכירו באיראן ונישאו כשאמי הייתה רק בת 15 ואבי בן 17 כשהוא יתום מהורים כבר בגיל שנתיים. הם נישאו בטקס צנוע עם משפחה קרובה משני הצדדים. כשהייתי בת שנה נולד אחי, מוריס יקוטי. אבי קיבל הצעת עבודה במסעדה גדולה בטהרן בשם "קברה טהרן", לאחר שנה קיבל קידום לניהול המסעדה בשל חריצותו. למסעדה זו הגיעו כל אנשי ממלכת השאה הפרסי (מלך איראן), מכיוון שהורי גידלו שני ילדים ללא עזרת המשפחה, נאלץ אבי לעבוד עד שעות הלילה המאוחרות כדי לפרנס את משפחתו.

בגיל ארבע לערך בשנת 1957 עליתי עם הוריי ואחי הצעיר, מוריס, לארץ ישראל. בעת עלייתי ארצה לקחתי איתי תעודת זהות פרסית שאיננה תואמת לתאריכים הלועזיים אותה המירו בארץ לתעודת זהות ישראלית. יום וחודש הלידה נקבע על פי זיכרונה של אמי (חודש אפריל) שטענה כי נולדתי בשלהי חג הפסח.

העלייה לארץ והמעברות לאחר העלייה לארץ, הגענו למעברות בבן שמן וחווינו תנאים לא פשוטים. כל משפחה הייתה זכאית לתלושי מזון בהקצבה על פי מספר הנפשות, באמצעות תלושים אלה רכשנו מזון למחייתנו. כעבור כשנה עברנו לגור בעיר בית שמש שם עבד אבי במפעל יהלומים כצורף ואמי עבדה כמטפלת בילדים. הם עבדו קשה מאוד כדי להתפרנס ולתת לנו את תנאים טובים וחינוך ראוי. לאחר כשבע שנים נולד אחי הרצל בשנת 1959 בעיר ירושלים, מכיוון שבבית שמש לא היה בית יולדות.

מושב דוב"ב

בהיותי בת 11 עברנו לגור במושב בשם דוב"ב שקרוב לגבול לבנון. המושב נוסד בשנת 1957 ע"י עולים יוצאי מרוקו ופרס. משפחתי השתקעה במושב ובנתה משק הכולל עצי פרי ולולים עם תרנגולות. משק זה היה חלק בלתי נפרד מפרנסת המשפחה והוא קיים עד עצם היום. הזה. משפחתי התפרנסה מעבודת כפיים שהייתה לא פשוטה כלל והצריכה התגייסות של כל המשפחה מקטן ועד גדול.

יחד עם משפחתי עלו גם בני המשפחה המורחבת של אבי והשתקעו אף הם במושב. אני ואחיי גדלנו במושב באווירה של משפחה גדולה, מחבקת ועוטפת יחד עם בני דודים מצד אבי. לאחר מכאן, נולד אחי השלישי אלי ז"ל. הוא נולד בשנת 1966 ונהרג בהיותו בן 22 בלבד. לאחר שירותו הסדיר בזרוע חיל הים בצה"ל, החל לעבוד בהובלת משא כבד באמצעות משאית כדי להרוויח כסף ולממן את לימודיו האקדמאים. המצב הכלכלי היה דחוק והוא רצה להרוויח את הכסף ללא סיוע של ההורים. בתאריך ב' בתמוז תשמ"ט במהלך עבודתו באחת הנסיעות בכביש הסמוך לקיבוץ סאסא בצפון הארץ, הידרדרה משאיתו לתהום ללא סיבה ידועה והוא נהרג במקום.

אחי אלי יקוטי ז"ל (1966-1988)

אחותי הקטנה והיחידה, אילנית, נולדה במושב דובב במהלך מלחמת יום הכיפורים בשנת 1973 כאשר ברקע אזעקות וטילים שנורו לכל הארץ וגם למושב בו התגוררנו.

לאחר מותו הפתאומי של אחי אלי ז"ל, אבי ז"ל היה שבור ולא החזיק מעמד. הוא נפטר כשנתיים לאחר מותו של אלי בערב תענית אסתר יב' באדר ב' תשנ"ב בהיותו בן 57 בלבד.

מנהגים מבית הוריי

ליוצאי איראן מנהגים שונים בעיקר סביב חגי ישראל. בחג הפורים נהגו בני העדה הפרסית במושב להתחפש ולצאת לבתי השכנים עם משלוח מנות מושקע ומיוחד שכולו מעשה יד. המשלוח שנהגה להכין אמי היה בצק ממולא בתמרים הנקרא "חורמילה" ו"זטילה". חורמילה וזטילה לצד כוס תה של בני העדה הפרסית

מנהג נוסף מבית הוריי – בעת התחלת צמיחת שן של תינוק, נהגה משפחת התינוק לבשל תבשיל חיטה, חומוס ושעועית אדומה הנקרא "קסנה" ולחלק לכל בני המושב. תושבי המושב החזירו בתמורה דברי מתיקה כמו; סוכריות, דבש, סוכר ושוקולד. ביום האחרון של פסח נהגו לשים על שולחן החג קטניות מונבטות כסמל להתחדשות האביב והתחלת אכילת חמץ לאחר תום החג. קטניות מונבטות המסמלות את ראשית האביב וההתחדשות.

היסטוריה בין דורית

סבי מצד אמי (אביה של אמי), מאיר דודפור, נולד בכפר קרנד שבדרום איראן בשנת 1895 למשפחה עשירה וענפה, שעסקה במסחר ונתנה לעניים. הוא אחד האנשים היחידים שזכו לראות את המאה ה 20 בשלמותה וטעמו גם מהמאה ה-19 ומהמאה ה- 21.

במלחמת העולם הראשונה הוא היה בן 19 התגייס לצבא הפרסי ושובץ בשירות החשאי. לימים, עסק במסחר והיה משמש כגבאי בבית הכנסת. בשנות ה- 40 החל לעבוד בשירות הסוכנות היהודית, הבריח יהודים מעיראק לביתו שבקרנד, משכן אותן בביתו ומאכיל אותם עד שהסוכנות הייתה מאשרת להטיס אותם ארצה. הוא נהג לומר שיהודים חייבים לעזור ליהודים לעלות לישראל. הוא נהג לספר בגאווה גדולה על הידידות שנרקמה בינו לבין השאה הפרסי.

שר החוץ הפרסי שהכיר ביניהם העניק לסבי אות הוקרה על פעילותו בצבא איראן. בסוף 1948 עלה לארץ עם רעייתו חגית ותשעת ילדיהם היישר לתחרשיחא. אחרי גלגולים בזיכרון יעקב, פרדס חנה ומעברות גבעת ברנר, הגיע לקריית עקרון. סבי נפטר בגיל 115 כשהוא צלול בדעתו ובריא בנפשו. בשל גילו המופלג, הוזמן סבי למשכן נשיא המדינה דאז לטקס כבוד להענקת אות הוקרה. אחד מהסיפורים המעניינים והמיוחדים שנהגו לספר בני משפחתו עליו הוא תרומתו לעניים. עוד בהיותו צעיר כאשר היה נשוי לאשתו חתון (חגית), היה נוהג לחזור מבית הכנסת בערב שישי, לגשת למטבח ולקחת את סירי האוכל אותם בישלה סבתי לשבת ולתרום לעניים ולנזקקים. כאשר שב הבייתה ללא מעילו, הסביר ליושבי הבית כי הסירים והמעיל נמצאים אצל מי שזקוק להם יותר מאיתנו.

סוד הקסם לגילו המכובד על פי דבריו "כל המחלות הם לא מהשמים אלא מעצבים. יש להתמקד באהבה ולא בשנאה". משנתו זו ליוותה אותו לאורך כל חייו. הוא גייס משפט עממי פרסי שאומר "אם תיקח כוס, תשבור אותה ותבלע את הזכוכיות, יש לזה תרופה, אבל אם אתה לוקח ללב, לזה אין תרופה". דבר נוסף, אולי החשוב ביותר, היא האהבה והשמחה. לטענתו מעולם לא שנא אף אדם, יהודים וגויים ולעולם לא נטר טינה לאף אדם.

סבי, מאיר דודפור ז"ל (1895-2010)

סבתי, חתון (חגית) דודפור ז"ל

הקמת משפחה

בהיותי הבת הבכורה במשפחתי, נישאתי ראשונה לבחיר ליבי, גולן בשנת 1973 בבית העם במושב דובב (גולן עיברת את שמו מגולשן לגולן).

יום הנישואין של גולן ומרי 4.7.1973

לאחר נישואינו, רכשנו דירה במרכז הארץ קרוב למשפחתו של בעלי. עבדתי בטלרד ובעלי גולן עבד כמהנדס חשמל בחברת החשמל. נולדו לנו שלושה ילדים: יסמין, שי וחגית (חגית קרויה על שם סבתי ז"ל). איתן דודפור, אתו אני עושה עבודה זו, הינו נכדי ובנו הבכור של שי דודפור. נולדנו לנו שמונה נכדים משלושת ילדנו: עילי, עידו, מיקה, אלון, תמר, איתן, גיא ורומי.

בשנת 1978 התחלתי בלימודי קוסמטיקה ורפואת העור בתחום הקוסמטיקה באוניברסיטת בר אילן. לימודים אלה ארכו כשלוש שנים. לאחר התמקצעות בתפקיד, החלטתי לקחת חלק בתפקיד התנדבותי וכיהנתי כחברה בוועד הארצי של ארגון הקוסמטיקאיות במשך 22 שנים. עד היום אני עוסקת בתחום הקוסמטיקה הפרה- רפואית בהנאה רבה לצד התמחויות מקצועיות, השתלמויות וכנסים ומשלבת תחביבים, חברויות ועזרה לנכדים

תחביבים

מאז ומתמיד אהבתי לצייר. לפני כשנתיים נרשמתי לחוג ציור מקצועי ומאז אני מציירת להנאתי במגוון טכניקות. בביתנו תלויות תמונות שציירתי מביקורינו במגוון מקומות בעולם. כמו כן, בני משפחתי הזמינו תמונות לפי דרישה וציירתי עבורם. בשנים האחרונות התחלתי לשחק ברידג' בעקבות אהבתו של גולן למשחק זה. ברידג' הוא משחק קלפים מבוסס לקיחות, משחק חשיבה וענף ספורט לא אולימפי. אני ובעלי, גולן, משחקים ברידג' מספר פעמים בשבוע עם קבוצת חברים ומנחה .

חפץ שעובר מדור לדור

חמותי, מהג'בין דודפור (אשר הייתה נשואה לחמי, אהרון דודפור ז"ל שהיה דוד של אמי), קיבלה מהוריה צמיד זהב ובו חמש מטבעות זהב עתיקות. את הצמיד קיבלתי ממנה כמתנה. ברבות השנים, כאשר גדלו הילדים החלטתי להפוך את הצמיד לשרשראות כאשר התליון הוא המטבע העתיק. השרשראות הוענקו כמתנה ממני ומגולן לבנותינו ולכלתי אשר עונדות את השרשרת בגאווה גדולה כמזכרת מסבתם האהובה.

אחת השרשראות עם התליון העתיק

חיינו בתקופה הנוכחית שנת 2024 – מלחמת חרבות הברזל

בעת כתיבת עבודה זו עם נכדי, איתן דודפור, אנו נמצאים בעיצומה של מלחמה קשה עקובה מדם, מלחמת "חרבות ברזל" אשר החלה בעזה והמשיכה גם לצפון הארץ.

ברבות השנים עברנו מלחמות קשות ורבות, אך אף מלחמה לא הייתה דומה בגודלה בהיקפה ובקורבנות שהיא גבתה למלחמה זו. מלחמת ה- 7 באוקטובר 2023 פרצה בבוקר חג שמחת תורה והפתיעה את כל מדינת ישראל. כמו כל חיילנו, התגייס גם אחייני אביעד יקוטי, קצין בחטיבת גולני (בנו של הרצל אחי), החל מהיום הראשון לפרוץ המלחמה.

עם תחילת המלחמה כבר בבוקרו של אותו יום, נסע ברכבו היישר אל יישובי הדרום. הוא פרץ ליישובי העוטף, הגן על אזרחים וחיילים ואף חיסל מחבלים רבים. לאחר כחודש ימים, כאשר שב הבייתה למספר שעות טרם כניסתו לתוך עזה, הופתענו לראות את רכבו כשהוא מחורר בכדורים מירי ישיר. הוא נלחם בעזה באומץ רב כארבעה חודשים, תוך שהוא מפקד על חיילים מחטיבתו וחזר, תודה לאל, מהקרבות בשלום כדי להמשיך את לימודיו האקדמאים. בתקופה לא קלה זו כל משפחתי, אחיי, אחותי ואמי עם המטפלת נאלצו לעזוב את מושב דובב בו גדלתי ועברו למלון בטבריה. מושב דוב"ב, כפי שציינתי, קרוב מאד לגבול לבנון ולכן החליטה מדינת ישראל לא לסכן גם את תושבי הצפון ולפנותם מבתיהם. נכון ליום כתיבת העבודה הם נמצאים עדיין מחוץ לביתם ומוגדרים כמפונים כחצי שנה לערך. טרם ידוע מתי ישובו, אך לבטח לא יוכלו לחגוג את חג הפסח בביתם.

במלחמה קשה זו איבדה כל מדינת ישראל אזרחים, חיילים, ילדים ואנשים רבים וטובים ובימים אלה נמצאים, לצערנו, גם חטופים רבים בעזה שטרם שוחררו.

גם משפחתנו איבדה קרוב משפחה: סא"ל רועי יוחאי מרדכי ז"ל, חתנו של האלוף במיל' יואב (פולי) מרדכי. האלוף מרדכי הוא בן דודת, בנה של חנה מרדכי (אחותה של אמי) .

סא"ל רועי ז"ל היה מפקד מגמה בבסיס האימונים של חטיבת האימונים ומונה להיות מפקד גדוד 50. רועי, בן 31 בלבד בנופלו בקרב בצפון רצועת עזה, היה מפקד מוערך ואהוב, איש צנוע, חכם, שובב, נבון, קשוב, מעמיק ומסור למשפחתו, מדינתו, פקודיו וסביבתו. הוא היה מושא להערצה והותיר בקרב סביבתו את ערכיו הנעלים עם מנהיגותו אהבת המולדת. רועי ז"ל הותיר אחריו הורים, שישה אחים, את זוגתו נטע ובתם התינוקת אורי, שנולדה בראש השנה. נטע היא בתו של האלוף (במיל') יואב מרדכי, ורועי הוסיף לשמו את שם משפחתה. את טקס אזכרתו במלאת שלושים לנפילתו ציינו בני משפחתו במוזיאון אנו בתל אביב.

יהי זכרו ברוך

סא"ל רועי יוחאי יוסף ז"ל

מסר ממני לדור הצעיר

מבקשת למסור לדור הצעיר לדבוק בערכי המשפחה, לכבד את האחר ולתרום למדינה. על ערכים אלה גדלנו וערכים אלה אני מבקשת להנחיל לילדיי ולנכדיי. ערכי האהבה, המשפחתיות, הנתינה, הצניעות, הכבוד לזולת ושמירה על המולדת הם חלק בלתי נפרד מחיינו והם אלה שסייעו לנו וימשיכו לסייע לנו לשמור על זהותנו האישית והמדינית.

גולן, מרי ושמונת הנכדים- עילי, עידו, מיקה, אלון, תמר, גיא, איתן ורומי

הזוית האישית

איתן: נהניתי מהמפגשים עם סבתא ונהניתי ללמוד על דברים במשפחה שלא הכרתי. מאז הפעילות סבא וסבתא ואני נפגשים אחת לשבוע לזמן איכות.

סבתא מרי: אני כסבתו של איתן מודה על ההזדמנות שניתנה לי להנציח את עברי ואת ההיסטוריה האישית שלי ושל משפחתי.