מאגר סיפורי מורשת

בסיפורי אני רוצה להתמקד בסיפור חייהם של הוריי (הסבא רבא וסבתא רבתא של מאיה)

 

אבי, שמואל בן משה, נולד בשנת 1905 בעיר ביאליסטוק שבפולין. אבי היה בן למשפחת רבנים גדולה שמנתה 10 נפשות, זוג הורים+8 ילדים. אבי היה השני אחרי הבכור. אמו (סבתי) עבדה כתופרת ואביו (סבי) היה רב גדול בקהילה היהודית. אבי למד בבית מדרש לימודי תורה וקיבל חינוך דתי. אבי היה דובר 3 שפות: פולנית, יידיש ועברית.

אמי, יפה גונשרובסקי, נולדה בשנת 1913 בעיר ווצלבק שבפולין. אמי הייתה בת למשפחה שמנתה שבע נפשות, זוג הורים+5 ילדים. אמי הייתה הבכורה בין האחים. אמה (סבתי) הייתה עקרת בית ואביה (סבי) עבד כסוחר. משפחתה הייתה חילונית. אימי הייתה דוברת 3 שפות: פולנית, יידיש ועברית.

 

בשנת 1935 אחיה של אמי (שעלה לארץ בשנת 1920) שלח לה מכתב שבו ביקש שתעלה ארצה כי עומדת לפרוץ מלחמה באירופה. אמי ארזה את חפציה ועלתה לבדה לארץ ישראל כשהיא מותירה את כל משפחתה בפולין, הוריה ו-5 אחיה. אמי עזבה את פולין ברכבת לרומניה וברומניה עלתה על אוניית מעפילים לישראל. הנסיעה נמשכה כ-5 ימים. אחיה יצחק אריגור, שעבד כמנהל בבית ספר בישראל, קיבל את פניה בנמל יפו ועזר לה בקליטתה בארץ. היא התגוררה בביתו ברחוב באזל בתל-אביב כשנה.

 

אחיה דאג לה לכל צרכיה ולתעסוקה. היא התקבלה לעבוד כתופרת במפעל טקסטיל בתל-אביב. לאחר כשנה בביקור אצל חברתה ציפורה, הכירה בחור בשם שמואל, בחור עדין ויפה תואר, והקשר התמסד. בשלהי שנת 1938 הוריי נישאו ברבנות בתל אביב. אימי היתה עקרת בית שניהלה את משק הבית וגידלה את בנותיה לתפארת. בשנת 1986 אימי נפטרה ממחלת נוון שרירים.

אחותה של אימי, פלה, עזבה גם את פולין לפני פרוץ המלחמה והיגרה לבלגיה וכך ניצלה אף היא. לאימי היתה אחות צעירה בשם גניה שנפטרה בפולין ממחלה בשנת 1938 טרום המלחמה. אחיה זליג שרד את המלחמה, היה בגטו ובמחנה אושוויץ , חווה אלימות קשה, ובנוסף איבד את אשתו ובנו. הוא עלה לארץ בשנת 1966, הכיר אשה ובנה חיים חדשים בישראל. הוא נפטר בשנת 1972.

אבי עלה לארץ בתחילת 1936 לבדו והותיר אחריו את משפחתו, הוריו ושבעת אחיו בפולין. אבי התכתב עם אביו משה במשך שנים עד פרוץ המלחמה והתחנן בפניו להגיע ארצה, אך אביו סירב בשל גילו המתקדם. לרוע המזל, משפחתו של אבי נספתה כולה בשואה ע"י הנאצים. אבי ניצל בזכות העובדה שעלה לפני פרוץ המלחמה, אך נותר בעצם ללא משפחה גרעינית ומורחבת. גם אבי עזב את פולין ברכבת לרומניה ומשם עלה על אוניה שהפליגה לישראל דרך הים השחור לים התיכון ומשם לנמל יפו. בארץ הוא עבד כפועל בניין שנים רבות ומאוחר יותר עבד בסולל בונה כמנהל עבודה. באותה שנה שעלה לארץ הכיר את אשתו לעתיד בביקור שערך אצל חברתו ציפורה (חברה משותפת שלו ושל אשתו לעתיד). אבי עבד בסולל בונה עד גיל פנסיה. בשנת 1977 אבי נפטר ממחלת הסרטן.

כאמור הורי התחתנו ברבנות בתל-אביב בשלהי שנת 1938. בתחילת דרכם גרו בדמי מפתח בדירה ברחוב שנקין בתל אביב. זו הייתה דירה בקומה ראשונה עם מדרגות, דירה גדולה שחולקה ל-3 דירות קטנות שהיו מיועדות לשלוש משפחות, כשבכל דירה חדר אחד ומטבחון. שירותים ואמבטיה היו בפרוזדור. היה פעמון אחד בכניסה לבית ונקבע לכל משפחה מס' צלצולים שמיועד לה, למשל למשפחה שלנו היו 3 צלצולים וכו'. בין המשפחות היתה תורנות רחצה, כל משפחה קיבלה יום בשבוע שבו יכלה להתרחץ. אני זוכרת את המשפחות שגרו איתנו משפחת גרינבוים, זוג+1, האבא היה רופא שיניים והקליניקה היתה בפרוזדור של הבית, זכור לי תור של אנשים נכנסים ויוצאים. משפחת פינקלשטיין, זוג+1, האם היתה מאד חולה, האב עבד במפעל.

 

את החגים היינו חוגגים יחד כל המשפחות והיה מאד שמח. הילדים היו בגילאים דומים ותמיד שיחקנו בכל מיני משחקים בחצר. הדירות היו צנועות וקטנות מאד, ריהוט מינימלי, גרתי עם הורי ואחותי בחדר אחד, בלילה היו פותחים את המיטות והייתה מיטה מתקפלת וכורסא והחדר היה מאד צפוף ועמוס. בזמנו לא היו מקררים ולא תנורי אפיה וכיריים. זכור לי שכל יום היה עובר ברחוב מוכר קרח וצועק: "1/3 או 1/2 קרח מי רוצה?" הורי היו יורדים וסוחבים יומיום קרח לביתנו. בנוסף היה עובר מוכר נפט. זאת הייתה תקופת צנע, לכל משפחה הוקצו תלושי מזון לפי מספר הנפשות, כך שהאוכל היה מוגבל ודל, למשל הקצו בשר פעם בשבוע לכל משפחה.

 

אימי הייתה אשת חיל, ניהלה משק בית לתפארת, עשתה מטעמים ממעט המצרכים שעמדו לרשותה וזכור לי מהבית ריחות נעימים של מטעמיה. במשך כחמש שנים הורי ניהלו חנות מכולת עד שנת 1943. בשנה זו סגרו את המכולת ואבי שמואל עבר לעבוד בחברת סולל בונה כמנהל עבודה. אימי הייתה עקרת בית. הם ניהלו אורח חיים מסורתי, הדליקו נרות בימי שישי, עשו קידוש ואבי שמואל היה הולך לבית כנסת בשבתות וחגים.

 

בשנת 1943 נולדה בתם הבכורה, רות. אנוכי נולדתי בחג השבועות ושמי נקרא על שם מגילת רות שנוהגים לקרוא אותה בחג השבועות. נולדתי בתאריך 9.6.1943, ו' סיון, בחג השבועות, בבית חולים עין גדי ברחוב מאז"ה בתל-אביב. הבאתי המון שמחה להורי ומילאתי את ביתם באור.

לאחר כשנתיים וחצי (שנת 1945), התרחבה משפחתי ונולדה אחותי הקטנה עליזה בחג החנוכה. זו היתה התרגשות ושמחה רבה עבורי ועבור הורי. אימי גידלה אותי בבית במשך 3 שנים, הייתה לי ילדות מאושרת ומלאת אהבה. כל ילדותי הייתי בתל-אביב. בגיל 3 התחלתי ללכת בגן פרטי ברחוב "מרכז בעלי מלאכה" בתל אביב. לגננת קראו נעמי. בגן זה הייתי עד גיל 5 ואז עברתי לגן עירוני חובה ברחוב מלצ'ט בתל באביב.

 

בגיל 6 עליתי לכיתה א' בבית ספר יסודי "בלפור" בתל אביב שם למדתי 8 שנים עד כיתה ח'. לאחר מכן עברתי לתיכון "פיטמן" בתל אביב שם התמקצעתי בתחום הנהלת חשבונות ושכר, תחום שמאד אהבתי והתחברתי ושגם עזר לי במשך שנות תעסוקתי. התחלתי לעבוד כבר בגיל 16 בהנהלת חשבונות בועד הפועל בתל-אביב במחלקת הקולנוע. יצאתי לעבוד בגיל צעיר כדי לעזור להורי במחיה. גם אחותי עבדה מגיל צעיר בחברת ביטוח. בגיל 18 התגייסתי לצה"ל, שירתתי בספריית המטכ"ל במשך שנתיים, שם הכרתי את בעלי שהיה קצין בצה"ל. עם שחרורי מצה"ל, חזרתי לעבוד בהנהלת חשבונות בועד הפועל.

 

 

בשנת 1964 עברתי עם משפחתי (הורי ואחותי) לגור בבת-ים בשכונת רמת יוסף, זוהי דירה שזכינו בהגרלה של משרד השיכון, קיבלנו דירת 3 חדרים בקומה 3 ללא מעלית והורי נאלצו לקבל זאת כי לא הייתה ברירה אחרת. בשנת 1966 נישאתי לבעלי חננאל פולני ב"בית השריון" בתל-אביב. לאחר החתונה עברנו להתגורר בעיר בת-ים בדירה שרכשנו יחד דירת 2.5 חדרים, קומה שנייה בלי מעלית. היה חשוב לי לגור קרוב להורי כדי לעזור להם בעת הצורך.

בשנת 1967, נולדה בתי הבכורה, שרית, בבית חולים דז'ני ביפו. עם הולדתה הפסקתי לעבוד בוועד הפועל ונשארתי בבית במשך כ- 9 שנים לטפל בבנותיי. בעלי עבד כמנתח מערכות בחברת IBM בתל-אביב. הוא תכנן את כל התכניות למחשבים הראשונים בארץ בבנק הפועלים, ביטוח לאומי, מס הכנסה ועוד מפעלים גדולים בארץ. שמו הלך לפניו בכל רחבי העולם וקיבל הרבה פרסים מכל רחבי העולם.

 

בשנת 1970 נולדV בתי השנHיה, מיכל, בבית חולים דז'ני ביפו. לאחר כשלוש שנים נולדה בתי הקטנה, רינת, לאחר מס' חודשים פרצה מלחמת יום כיפור ואני ובנותיי נאלצנו לשבת במקלט חודשים לא מעטים ,כשבעלי גויס לצבא לתקופה של חמישה חודשים ונותרתי לבד עם שלושת בנותיי. הורי התגייסו לעזרתי.

בשנת 1985 נפטר בעלי מדום לב באופן פתאומי ונפטר כעבור יומיים בבית חולים. אני נשארתי עם שלושת בנותיי והייתי בהלם גדול. לא ידעתי איך מתחילים. בסוף החלטתי להמשיך ולחיות למען הילדות שלי, אחרת, לא יהיה להן טוב, לא יהיה להן לא אבא ולא אימא. בתום השבעה חזרתי לעבודה והתחלתי לתפקד. גידלתי שלוש בנות למופת, שבמשך הזמן הן התחתנו והביאו לי נכדים יפים ומוכשרים.

 

 

תשע"ו, 2016