מאגר סיפורי מורשת

השכונה שלי

נולדתי במרקש ברחוב קהילת יהודי בתוך הבית שגרתי בו היה גם בית הכנסת שתמיד היה מלא גם בנשים וילדים הרבה שמחה תמיד שמעתי את התפילות ופיוטים. התפתחתי וגדלתי עם חברה מאוד שמחה. כשהייתי בגיל  שמונה, עברנו אני וכל משפחתי, ממרקש לעיר קאזבלנקה, עשיתי זאת בעצב, היה קשה לעזוב את הבית שתמיד הייתה בו שמחה.

כתינוקת עם ההורים

בקזבלנקה גרתי בשכונה שהיו בה גם נוצרים וגם יהודים. הכל היה לנו שונה שם גם לי ולכל משפחתי. אבא ואמא עבדו ואני למדתי בבית ספר רחוק מביתי, בית ספר יהודי שקראו לו "מוויז נאון".

 בבית הספר בקזבלנקה

בבית הספר הייתי פוגשת את חברותיי. אחרי השיעורים הייתי משחקת בקלאס ובחבל עד שההורים היו באים לקחת אותי. הם תמיד באו לקחת אותי, כי פחדו בגלל הערבים שהיו  נמצאים בכל הדרך לביתי. תמיד נזכרנו ברוח החיים הטובים שהיו לנו בעיר הקודמת במראקש כי הבית החדש שלי  היה בשכונה שלא היו הרבה יהודים בסביבה.

העלייה שלי

אבי תמיד רצה לעשות עלייה לארץ. אמי קצת חששה, כי חברותיה שעלו לארץ, סיפרו לה שזה קשה. הן היו שולחות לה מכתבים והיה להם סימן מוסכם ביניהם שאם כתוב ש"פגשו את שרה" – זה סימן שקשה בארץ ואם כתבו ש"פגשו את שמחה" – זה סימן שטוב בארץ. הם התכתבו בקודים כי היו אנשים שם בקהילה שהיו  פותחים, בודקים וקוראים את המכתבים שהיגיעו מישראל. כך עשו את הסימן, תמיד היו כותבים לאמי "פגשנו את שרה", "פגשנו את שרה" ובגלל זה אמי הבינה שהמצב בארץ קשה ולכן היא דאגה.

למרות המכתבים שאמי קיבלה מישראל, היא חששה לגורלנו, בגלל שגרנו בשכונה שהייתה מעורבת. ואמי  פחדה מהאוכלוסייה הערבית בקאזבלנקה שלא יציקו לנו. ההורים שלנו פחדו ודאגו לנו לשמונת ילדיהם – שש בנות ושני בנים. למרות הפחד שלה, היא השתכנעה וההורים שלי נרשמו ב"משרד העלייה היהודית" ותוך חצי שנה שנה התארגנו ועלינו לארץ.

מקזבלנקה לארץ ישראל

אמא שלי מאוד רצתה לגור בפתח תקווה, כי אחותה הגדולה גרה שם, אבל לא נתנו לה וכך הלכנו לגור בכפר סבא. אמרו לנו שזה מאוד קרוב לפתח תקווה, אבל בזמנו  זה לא היה כל כך קרוב, היה לנו מאוד קשה להתאקלם. אבא מצא עבודה בנגרות, אמי גידלה אותנו. אחי ואחותי היו בפנימייה ואני הבת הבכורה יצאתי לעבוד בגיל 14. היה לי קשה, נרשמתי ללשכת העבודה ונתנו לי לעבוד בקונדטוריה. עבדתי והיה לי קשה כי הייתי עוד ילדה.

בשעה חמש בבוקר בעל הבית היה בא לקחת אותי לעבודה כדי שתהיה סחורה לחלק מוקדם בבוקר. לאמי היה קשה עם זה וגם לאבי היה קשה עם זה, אבל לא הייתה ברירה המצב היה קשה. לאט לאט התרגלנו, אחיותיי ואחיי  למדו גדלו חלק בפנימייה וחלק בבית הספר הקרוב ביותר שהיה ליד הבית. זו הייתה שכונה מאוד חברותית, אחד עזר לשני כי כולם היו עולים חדשים.

אני המשכתי לעבוד באותו מקום עד שהתחתנתי בגיל 24. היום אני גרה בפתח תקווה, יש לי שישה ילדים 5 בנות ובן אחד ו-11 נכדים ואני הכי מאושרת בעולם!

מלחמות בחיי

המלחמה הראשונה שלי הייתה בארץ מלחמת ששת הימים. בזמני לא היו מקלטים, כל פעם שהייתה אזעקה היינו רצים כל הילדים מקומה רביעית היה מקלט אחד מרכזי בכל השכונה היינו רצים הכל צפוף מפוחדים ומתפללים בשביל חיילנו היה קשה כי היה צפוף ומפחיד היה לנו טרונזיסטור (רדיו) אחד כולנו היינו שומעים את החדשות. מצד אחד פחדנו ומצד שני היינו גאים בתגובתנו, איך החיילים כבשו את ירושלים. היה מרגש במיוחד לא אשכח את היום הזה שהיה מעורב ברגשות של שמחה ופחד ביחד.

גרתי בכפר סבא קרוב לקלקיליה, כפר ערבי, שגם כבשנו. היינו שומעים את כל היריות וכל הפגזים הגדולים, מרגיעים את הילדים הקטנים. הגברים מתאספים בפינה אחת ומתפללים וכשניצחנו ונגמרה המלחמה. בזמן שהיה אישור להיכנס לירושלים הוריי ואני האחות הגדולה הלכנו לכותל  המערבי, זאת הייתה חוויה בלתי נשכחת.

שנים עברו והמלחמה השנייה שלי הייתה יום כיפור אח שלי היה חייל בזמנו היה בחופשה בבית בשבת הגיעו חיילים ולקחו אותו להילחם, לא שמענו ממנו שבועיים. אמי נכנסה לחרדות, מאוד דאגנו ופתאום צלצל הטלפון ובצד השני קצין העיר שהרגיע אותנו שהכל בסדר. ראיתי את אחי אחרי חודש, רזה, מזוקן והייתה שמחה גדולה. כל השכנים מאוד שמחו, אבל אחי היה מאוד עצוב וסגור בתוך עצמו, כי הוא איבד חברים. לקח לו הרבה זמן עם עזרה להשתחרר לאט לאט מהטראומה.

אחרי שנים התחתנתי ובני היה במלחמת המפרץ בחיל קרבי ואז הבנתי כמה שאמא שלי הייתה מוטרדת וחרדה עד שראתה את אחי. בני ניצל בנס, ירייה שפשפה את קסדתו, הירייה פגעה בחברו שהיה מאחוריו והוא נפצע. היינו מאוד מודאגים כי לא ראינו את בני תקופה ארוכה. הוא חזר הביתה אחרי שלושה שבועות. הוא בא למעט זמן לראות אותנו, להרגיע אותנו ושוב הלך. הוא לא רצה חופשה כי הוא רצה להמשיך להילחם עם חבריו. מלחמת המפרץ נגמרה. שוב גם במלחמה זו הוא איבד חברים, הוא עד היום בקשר עם המשפחות של החברים שאיבד.

התחביב של רותי

התחביב שהכי אהבתי היה ספרות. מגיל קטן אהבתי לסרק בובות וילדים תמיד אהבתי את המסרק. גם כאשר  חברותי או אמי או אחותי היו איתי תמיד אהבתי לסרק אותן. גדלתי והייתה לנו ספרית בשכונה הייתי מבקשת ממנה שנלך אחרי בית ספר לשבת במספרה והייתי מטאטאת את השערות ומסתכלת על הספרית. לאט לאט למדתי להחזיק גם מספריים. הספרית מאוד אהבה אותי, כי הייתי תורמת בעזרה שלי לנקות ולטאטא, העיקר שאני אלמד!

לאט לאט למדתי והתחלתי לספר ילדים ובהתנדבות לספר מבוגרים ונשים. הייתי עושה להן תסרוקות והן היו מאושרות כשהייתי באה כל שבוע בימי חמישי ושישי לעשות אותן יפות לשבת. הוריי לא אהבו את זה שאני אלמד כזה מקצוע והם רצו שאלמד משהו יותר רציני, כי בזמנו ספרית לא היה מקצוע עם רמה, כך אבי היה אומר. אבל אני אהבתי את המקצוע הזה מאוד.

כאשר המספרה הייתה סגורה היו באים אליי  נשים לקוחות הביתה, כדי שאני אעשה להן פן. הן היו משלמות  לי כמה שהן רצו, לפי האיכות. בכסף שהרווחתי הייתי עוזרת להורים, למרות ההתנגדות של אבי. עבדתי בקונדטוריה בגיל 15 ואחרי צהריים הייתי הולכת למספרה.

עם השנים התחתנתי, בעלי ראה שאני מאוד אוהבת את מקצוע הספרות ושלח אותי ללמוד. למדתי שלושה חודשים ואז הייתי בהיריון עם הבת הבכורה שלי. עזבתי את הלימודים, מאוד כאב לי, אבל המשכתי להתנדב ולספר ילדים קשי יום ולשמח את ליבם. בנוסף הייתי מספרת נשים בהתנדבות, הייתי מתנדבת במועדון של קשישים, פעם בשבוע ולעשות אותם יפים לכבוד שבת. לפעמים הייתי גם מספרת את בני המשפחה.

הזוית האישית

סבתא רות פרץ מספרת על ילדותה ותחנות בחייה בפעילות בתכנית הקשר הרב דוריבה השתתפה יחד עם  נכדתה נויה, בהנחית המורה סימה דדון.