מאגר סיפורי מורשת

שמי רותי בר יושפט, נולדתי בתל אביב ברחוב בלפור בשנת 1948, בזמן מלחמת העצמאות. באמצע כיתה א' עברתי לגור בצפון תל אביב, בשדרות נורדאו, עד שהתחתנתי בשנת 1970. ביסודי למדתי בבית הספר "יהודה המכבי" עד כיתה ו'. בהמשך למדתי מכיתה ז' עד י"ב ב"גימנסיה העברית הרצליה". אם איני טועה היינו הכיתה הראשונה או השנייה בה החלו ללמוד מכיתה ז' בתיכון. לאחר מכן הגיע זמן השירות, שירתי בחיל האוויר, בטייסת מיראז'ים, ולאחר השחרור למדתי הוראה לחטיבת ביניים. התחתנתי בשנת 1970 ונולדו לנו ארבעה בנים. הייתי מורה במערכת החינוך 32 שנה ונהניתי מכל רגע בעבודתי. כיום אני בפנסיה כבר 17 שנה, וגם נהנית מכל רגע.

אני בלידיס קולג'-איסטבורן, אנגליה

נחזור לילדות, יש לי זיכרונות נפלאים וכאמור, הזיכרונות הם הון נפשנו. בבית הספר, בו למדתי מכיתה א-ו'  לא היה מקום לכל הכיתות, ולכן למדנו בשתי משמרות. משמרת שנייה החלה משעות הצהריים עד הערב.

חלמתי בגיל 10 להיות מורה

כאשר היינו קטנים (וזה היה מזמן) לא הייתה טלוויזיה, לא רדיו, חדר המשחקים היה בחוץ. בשעה 16:00 יצאנו לחצר, החוצה, שיחקנו באותם המשחקים מדי יום ביומו. אחת-שתיים-שלוש דג מלוח, קלאס, חבל, סבתא סורגת, תופסת, גוגואים, חמש אבנים ועוד. כל יום אותם המשחקים בחוץ. לא הייתה אז שדרה ולא היו כבישים. זה היה מגרש המשחקים שלנו. היינו מאושרים! מעולם לא היה לנו משעמם! ידענו להעסיק את עצמנו והמשפט שנשמע היום: "אימא, משעמם לי", לא היה קיים.

באותם הימים, בגלל הדירות הקטנות, גרנו שלושה ילדים בחדר אחד, לא היה חדר לכל ילד, אפילו לא "שולחן" עבודה. גם מקררי חשמל לא היו, אלא קרח. כיוון שכך, לא נהגנו לארח חברים בבית, אלא למטה, בחצר הבית. ביום שישי היינו מתלבשים יפה וצנוע, וצעדנו אחר הצהרים לכיוון הרחבה של קולנוע "צפון". שם שרנו ורקדנו במעגלים: "בן לוקח בת ובת לוקחת בן הרבי אמר….". לילדים של היום אין את מה שהיה לנו! בעידן הטכנוקרטי, יש להם ה-מ-ו-ן צעצועים ומשחקים אלקטרוניים, אבל אין להם את מה שקראנו לו ה"שכונה". היום, לכל ילד שנולד כבר יש נייד, אז לפני 50 שנה, חיכינו לטלפון פשוט בין 7 – 10 שנים! פשוט לא להאמין, כשאנחנו קיבלנו את המכשיר, נעמדנו סביבו ופערנו עיניים מול מכשיר, הפלא!

כאשר הייתי בכיתה ג' התחלתי ללמוד פסנתר. כרגע אני לומדת אצל אותה מורה כ-40 שנה (עם הפסקות מובנות, לידות וכד'). באותה עת בכיתה ג', התחלתי ללמוד גם בלט (אצל אלישבע מונה) במשך עשר שנים בסטודיו שהיה מול ביתי ובנוסף נהגתי ללכת לבדי לקונצרטים בהיכל התרבות. מגיל 12 – 18 עולמי, עד היום, כולל מוסיקה וריקודים. גם היום אני רוקדת ריקודי עם.

אני רוקדת בלט בגיל 10

בהיותי בכיתה ג' הייתה מכת ארבה בארצנו (חגבים נודדים שפושטים על צמחים ומשמידים אותם) ואפילו שוחררנו מהלימודים למשך שלושה ימים. אז גם פרצה מלחמת סיני שנקראה "מבצע קדש". ראש הממשלה היה אז דוד בן גוריון. בכיתה ז' עברתי ללמוד בגימנסיה העברית הרצליה (לא היו אז חטיבות ביניים). מאוד אהבתי את התקופה הזו. בגיל הזה, חברויות עניינו הרבה יותר מהלימודים. בימי שישי בשיעור האחרון התכנסו התלמידים באולם גדול, ושם קיבלו את השבת בדברי תורה, בנגינה ובשירי מקהלה.

לאחר שש שנים בגימנסיה, התגייסתי לחיל האוויר, וכאמור שירתי בטייסת מיראז'ים. בשנת 1967 פרצה מלחמת ששת הימים ואני עד היום זוכרת בדיוק איך היא החלה. לאחר השירות הצבאי, התחלתי ללמוד בסמינר הוראה, שלוש שנים. בית הספר הראשון בו עבדתי היה "גבעת השלום" ב"קריית שלום" בתל אביב (1971). בני המחזור הראשון של תלמידיי הם כיום בני שישים וארבע, אני בקשר עד היום עם חלק מתלמידיי, מאותה תקופה. במשך 32 שנה הייתי מחנכת ומורה ביסודי ובחטיבות.

אני מחופשת למלכת הלילה, חג פורים, ביה"ס "גולן", רמה"ש

כאמור בשנת 1970 התחתנתי ונולדו לנו ארבעה בנים: יונתן, אסי, אורן ורן (בני 49 עד 39). היו שנים, שלימדתי באותו בית ספר בו בניי למדו, וזו הייתה חוויה בפני עצמה. שנים הייתי אחראית על כל הטקסים, שנערכו בבית הספר. לאחר מכן עברתי ללמד בחטיבת הביניים עד שיצאתי לפנסיה ואז, התנדבתי ב"סיירת ההורים" כעשור. בימי שישי היינו יוצאים למשמרת בשעה 11.00 – 10.30 בלילה למשך שעתיים, שלוש. גם בהיותי אימא לארבעה מצאתי זמן לשיר במקהלה של יעקב הולנדר, שרתי במשך 12 שנה. המקהלה הופיעה בטלוויזיה, ובכל הארץ.

צילומים ליום הולדתי ה73, עם ילדיי, כלותיי ונכדיי

היום אני ממשיכה לנגן, לרקוד, ללכת להרצאות ברמת השרון, וכמובן, נהנית להיות במחיצתם של שבעת נכדיי.

המוטו שלי בחיים הוא: "קודם כל והעיקר זו הבריאות" ו"לעולם לא תמצא קשת בענן אם תביט למטה" (צ'ארלי צ'אפלין).

"המשפחה היא תמיד איפה שהסיפור של כל אחד מתחיל, והרגעים הקטנים של המשפחה היום הם הזיכרונות הגדולים והטובים של העתיד".

הזוית האישית

אוריה: החוויה הייתה מעניינת. למדתי על סבתא שלי הרבה דברים שלא ידעתי עליהם. אני מאחל לה בריאות והרבה טוב.

רותי: החוויה הייתה בעיניי מעניינת ומקרבת. שמחתי לבלות זמן עם נכדי אוריה ולספר לו סיפורים מילדותי.

אוריה ורותי