מאגר סיפורי מורשת

שמי חן ליה, אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתהמעורבות החברתית, בפגישותינו הכרתי את נעמי בקשי ואת סיפוריה תיעדתי, כפי שהיא סיפרה לי אותם ממקור ראשון.

נעמי מספרת על ילדותה

נולדתי בשנת 1945, בבית החולים הר הצופים שנמצא בירושלים. ילדה שביעית להורי, יעקב ואסתר פינטו. אבי יליד הארץ ואמי עלתה מתוניסיה כשהיתה בת שש. שמי, נעמי, נבחר מאחר ואמי סיפרה לי שהמיילדת לא הצליחה להביא ילדים לעולם וביקשה מאמי שכאשר תהיה לה בת שתקרא לה בשמה נעמי.

בני המשפחה של נעמי בשכונת אוהל משה

גרנו בשכונת אוהל משה, מהשכונות הראשונות בירושלים, שנבנו מחוץ לחומות. בהכרזת המדינה הייתי בת שלוש והיינו משפחה גדולה. אבי היה גזבר בעיריית ירושלים. למשפחה היתה חנות קפה בשוק מחנה יהודה, קרוב לבית שלנו. אמי, אסתר, ניהלה את החנות "קפה השחר" אני זוכרת את העובדה שהאחיות הגדולות שלי גידלו אותי. אימא היתה עסוקה בפרנסת היום. לצערי, כשהייתי בת עשרים, אימא שלי נפטרה בפתאומיות מהתקף לב.

 בילדותי

שכונת אוהל משה היא שכונה מיוחדת ומקסימה בה כולם היה חברים וכולם הכירו זה את זה. למדתי בבית הספר "אוולינה דה רוטשילד". שהיה קרוב לבית, בהפסקות היינו יוצאים עם החברים לחצר ומשחקים משחקי שכונה כמו חמש אבנים, האלמבוליק. בבית ספר תיכון למדתי ב"בית צעירות מזרחי".

את חגיגות בת המצווה ובר המצווה היינו חוגגים בבית בקרב המשפחה. הכי זכור לי חג העצמאות, השמחה החגיגות שיש בחג זה. היינו יוצאים לעיר עד מאוחר לבלות עם חברים והיינו רוקדים במעגלים ורוצים להישאר עד אור הבוקר כדאי ליהנות ולהרגיש את החג.

ריקודים סלונים ורוקנרול

בתקופת הנעורות שלי בערך בגילאי 15-16, היינו החברים, קובעים שעה מסוימת במקום קבוע ונפגשים לרקוד. סוגי המסיבות שאהבתי ללכת היו "מסיבות סלוניות" וגם בבתים הפרטיים שלנו קיימנו סוגי מסיבות שכאלו. היינו לוקחים פטיפון ועוברים מבית לבית ורוקדים ביחד. אם רצינו להכיר מישהו, היינו מסתכלים מסביב ומי שמצא חן בעיניינו התחלנו לדבר איתו ולהכיר אותו. לצאת לבד היה אסור לי ולכן תמיד יצאתי עם אחותי, מרגלית שהיתה קרובה אליי בגיל.

סוגי שירים שהיינו שומעים בתקופה שלי הם היו רוקנרול. הזמר אהוב עליי היה קליף ריצ'ארד. הבית שלנו היה בית דתי וכל המסיבות היו בעיקר בימי שישי בערב. אבי לא הרשה לנו לצאת ולחלל שבת ולכן מצאנו דרך לעקוף זאת. היינו מחכים בשקט ששעון השבת היה כבה ובחושך היינו זוחלים בדממה ויוצאים מהבית ובלילה חוזרים בשקט. ממש ברחנו מהבית. אימא כמובן ידעה ונתנה את אישורה ליציאה.

בשנת 1963 התגייסתי לצבא ליחידת צנחנים זו הייתה תקופה מאתגרת, אך למרות זאת נהנתי שם.

 בתקופת השירות הצבאי

השתחררתי מהצבא בשנת 1965 והתחלתי לעבוד במשרד החינוך. את בעלי, ראובן הכרתי דרך שידוך בתוך המשפחה, גיסי היה עובד בדואר, גם ראובן בעלי עבד שם. גיסי מאיר, סיפר לי בהתרגשות על ראובן ושיכנע אותי לקבוע איתו וכך היה, נפגשנו והמשכנו לצאת יחד כחצי שנה עד החתונה.

במהלך השנים נולדנו לנו ארבעה ילדים: אסתר, רחל ששינתה את שמה לדפנה, מאיר ויעל. למעלה אדומים הגענו לפני ארבעים שנה. כל חיי עסקתי בתחום החינוך, עבדתי במעון יום עם הילדים שלי.

כיום אני גימלאית ונהנית מכל משפחתי ונכדיי.

הזוית האישית

חן ליה: נעמי היקרה לימדה אותי רבות על שמחה ואופטימיות. כשהקשבתי לסיפורים שלה על החוויות שלה כנערה, כל כך התרשמתי והיה לי ברור שזאת נעמי, כי היא תמיד היתה מגיעה עם שמחת חיים ורוקדת. בכל מפגש כשהיינו נפגשות התבדחנו וצחקנו הרבה יחד. לכן הסיפורים שלה התחברו בראשי על מה שהיא כאישה. אני למדתי ממנה לא להתבייש ולצחוק ולשמוח תמיד.