מאגר סיפורי מורשת

סבתא שולה גולדשטיין מספרת 

הסיפור שלי מוקדש להורי אבי, שמואל וטובה אמי שיינר. אבי נולד בחוסט, רפובליקת צ'כיה והחליט לעלות לפלסטין (ישראל). הוא הבריח גבולות עד שהגיע לנמל לאונייה. אמי טובה נולדה בפולין ועברה לברלין, גרמניה. כשהתחילו הנאצים להרים ראש החליטה אמי לעלות לישראל. לא לאמי ולא לאבי היו אישורי כניסה לארץ ישראל הם עלו בעלייה בלתי לגלית.

השנה הייתה 1934 בארץ שלטו הבריטים הורי נפגשו באונייה והתאהבו אחד בשני. האונייה הגיע לחוף תל אביב והבריטים לא אפשרו לעולים לרדת וגרשו אותם ליוון. ביוון עלו על אונייה אחרת ושוב הפליגו לכיוון ישראל כאשר הגיעו לחוף תל אביב הורידו את הנוסעים מהאונייה. המכבים העמיסו את הנוסעים על הגב ושחו איתם לחוף, אמי הצליחה להגיע לחוף ואת אבי עצרו האנגלים, כלאו אותו. אבי ישב בכלא עכו ובקישלה לתשעה חודשים ואז שוחרר. הוא קיבל כמה לירות כדי לעלות על הרכבת. כאשר הוא הגיע עם הרכבת מכלא עכו לתל אביב הוא חיפש את אהובתו ושאל איפה אפשר למצוא את התושבים, אמרו לו: "תלך ישר תגיע לשפת הים". הם נפגשו והשמחה הייתה רבה, לאחר מכן הם נישאו. נולדו להוריי שלוש בנות ושמם אסתר, שולה ודליה.

נולדתי בתל אביב בתקופת המנדט הבריטי. גרנו בדירת קרקע והיה בחצר ברז, החיילים האנגלים באו לשתות מים. ואנחנו הילדים, היינו מעין תחליף לילדים של החיילים הבריטים להם קראנו בכינוי "הכלניות".

 בילדותי

הוריי עבדו לפרנסתם ככובסים בחצר הבית שלנו, היה שם כיור ועל הכיור הם הניחו קערת פח גדולה וכיבסו ידנית בגדים, לאחר מכן אבי פתח מתפרה.

המכבסה הביתית של הורי

האנגלים עזבו את הארץ, לאחר, שהאצ"ל הלחי וההגנה נלחמו בהם. הערבים הפגיזו את תל אביב, מיפו וממסגד חסן בק, אנחנו ישבנו במסדרונות כי לא היו לנו מקלטים. מטוסים ערבים הטילו פצצות על תל אביב .

כאשר הכריזו על הקמת המדינה היו תקופות מאד קשות, לא הייתה עבודה בארץ, אבי עבד בביצורים, הייתה תקופה שלא היה מספיק אוכל. היו תלושים ויכלו לקבל מזון תמורת תלושים.

כאשר לא הספיק המזון מהתלושים נסענו עם אבי לרעננה למושבים. קנינו עופות ושמנת  מהחקלאים, אבי ואמי עבדו מאד קשה לגדל אותנו, שלוש בנות, כדי שלא יחסר לנו מאום.

לא היו מקררים חשמליים, היו מקררים עם קרח. הייתה עוברת עגלה עם סוס ובארגז היו לו בלוקים של קרח. הגענו עם מגבת על הידיים קנינו רבע בלוק קרח, המוכר הניח לנו את הבלוק על הידיים היינו הולכים הביתה שמים את הקרח במקרר היה מדף שכאשר הקרח הפשיר המים נזלו למדף המיועד. בשבת לא הגיע העגלה לבתים והיינו הולכים לבית החרושת לקרח שהיה מרחק הליכה מהבית.

כמו עם הקרח כך היה גם עם הנפט, שלא היה גז בישלו עם פרימוס ועם פתילייה. עברה  העגלה עם הנפט. היה למוכר ספל מדידה וקנינו כמות נפט שתספיק לשבוע.

חלב לא היה אז במכולת. היה אדם שקראו לו החלבן הוא היה עובר ברחוב עם עגלתו בין הבתים ומוכר חלב לפי ליטר. לאחר מספר שנים היינו קונים חלב בבקבוקי זכוכית, היינו מניחים ליד הדלת בקבוקים ריקים והחלבן החליף אותם במלאים והשארנו לו כסף.

בשנת 1950 שעליתי לכיתה א', בבית ספר תלפיות, ירד שלג בתל אביב וזאת הייתה הפעם היחידה שירד שלג בתל אביב. מצורפת התמונה שבה צולמתי בגינת שינקין ליד הבית בתל אביב כשהכל מכוסה בשלג.

 שלג בתל אביב 1950

כשסיימתי בית ספר ממלכתי, התחלתי ללמוד בתיכון מקצועי לתפירה, מאד אהבתי את מקצוע התפירה, אני עובדת בזה עד היום ונהנית ויש לי המון סיפוק מהעבודה הזאת, הקשר עם האנשים ועבודת היצירה.

כשמלאו לי 16 שנה אני למדתי לרכב על קט-נוע, אני הוצאתי רישיון נהיגה על קט-נוע, והייתי האישה הראשונה שנהגה על ווספה בכבישי תל אביב. בזמנים ההם לא הייתה כמעט תנועה בכבישים, בגיל 18 אני כבר הוצאתי רישיון למכונית אבל לא הייתה לי מכונית והמשכתי לרכב על הווספה שלי.

 על קט-נוע שלי בתל אביב

לימים התנדבתי למשטרה הוצאתי רישיון לניידת. אני עזרתי לשוטרים בתקופה שהיו מטעניי חבלה באוטובוסים וברחובות, עצרנו את המעבר של האנשים והרכבים והזמנו חבלן משטרה שהגיע עם רובוט, והרובוט פיצץ את המטען שלרוב לא הייתה פצצה, פעילותינו הייתה בין השאר ביקורת באוטובוסים לוודא שלא הושאר באוטובוס חפץ מסוכן. כדי לשאת נשק משטרתי עברתי מפעם לפעם מטווחי ירי, וכך התנדבתי  30 שנה עם המון סיפוק על העזרה לזולת.

הכרתי את אלי, התחתנו והולדנו שני בנים מקסימים ושמם: שרון וגיל. שרון נישא לשרון ולהם נולדו שלושה ילדים הבכורה נועה, השני עמית, והשלישי שבזכותו אנחנו זוכים להשתתף במיזם זה, כפיר. בימי הכתיבה של שורות אלו חל יום הנישואים שלנו וכייף לחגוג אותו יחד עם כפיר המקסים שלנו. בננו השני גיל נישא ללילך ולהם נולדו גם כן שלושה ילדים הבכור יובל, השני אדם והקטן ארי.

מדי שבוע בימי שני הייתי מגיעה באוטובוס לרעננה ומוציאה את הנכדים מהמשפחתונים ולאחר מכן מהגנים ואת עמית ונועה מבית ספר. היינו מבלים בגנים וברחובות היפים של רעננה.

הזוית האישית

סבתא שולה: זהו חיבור בין הנכד והסבתא שיזכר לעד!

כיום אני מגיעה לבית הספר של כפיר להשתתף בתכנית הקשר רב דורי וזו הזדמנות נפלאה להיפגש עם הנכדים שלי ולשתף זיכרונות עתיקים ומעניינים איתם, שאילו לא, לא היינו נפגשים למטרה נפלאה זו.