מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

רוזה עולה כילדה ממרוקו לשדרות

רוזה ומשה ביום חתונתם
רוזה ומשה ביום חתונתם
הקמת המשפחה בשדרות

רוזה קקון, נולדה ב-1.2.48 בבוג'אד שבמרוקו להורים שנולדו וגדלו גם הם בעיר הקטנה בוג'אד, העולים שהגיעו מן העיר יצאו אנשים מאוד מוצלחים ומכובדים (הרבה אגרונומים) פעם עשו כנס שבו אבא של עמיר פרץ סיפר את הסיפור על העיר הזו.

אמא שלה לא עבדה, לאבא שלה הייתה חנות בה הוא היה מלחים, מכין עששיות מברזל. מי שהיה צריך לצבוע את הבית הוא היה צובע לו את הבית, היו לו בחנות כל הכלים הנדרשים.

רוזה למדה בביה"ס עד כיתה א בלבד. היו מדברים שם רק צרפתית.

במרוקו, ביום שבת עשו הערבים פוגרום. כשהתחילו המהומות אבא שלה היה בבית הכנסת. אמא שלה הייתה לבד בבית, הכניסה את הילדים הקטנים מתחת למיטה הגבוהה שהייתה להם בבית. השכן שלהם שהיה יהודי גם הוא, אחד מתוך שתי המשפחות היהודיות היחידות ברחוב, אמר לערבים שכל היהודים הלכו למלאח'. אחרי זמן מה אמרו להם שהם יכולים לצאת וככה הציל אותם. יהודי אחד נרצח בפרעות, אביו של ראש העיר של מגדל העמק, רצחו אותו במכת כיסא בראש. הרבה בתים נשרפו. אחרי הפרעות לקחו אותם באמת למלאח', שהיה מעין גטו של היהודים, אבל גם הוא לא היה בטוח לגמרי. שום מקום לא היה בטוח ליהודים באותם זמנים. השכן של רוזה הכין מכתש, מילא אותו בפלפל חריף טחן אותו וכשהיו נכנסים הערבים אליו הביתה היה מעיף עליהם את הפלפל לעיניים ונותן להם עם אלה מכה בראש, מעין גז פלפל מיושן.

רוזה הייתה בת 8 לכל היותר, ראתה את כל הבתים שרופים, מקומות הפוכים. בעקבות הפרעות החליטה משפחתה של רוזה לעלות לארץ ישראל בשנת 1956.  מהכפר שלהם נסעו ברכב לקזבלנקה היו שם כמה חודשים בקרוונים ביחד עם המון יהודים שגם רצו לברוח לארץ. לאחר מכן לקחו אותם לצרפת, הם נשארו במרסי כמה חודשים טובים. גם במרסי היה מעין גטו מורכב מבתים עגולים, משהו מאוד זמני שם נשארו כמה חודשים. אחיה לא הרגיש טוב, היא זוכרת שהוא היה בבית חולים במרסי ואמא שלה הייתה צריכה לנסוע אליו ולחזור לקרוונים בכל יום. מצרפת לישראל הפליגו במשך 8 ימים באנייה. ג'ו עמר היה איתם באנייה עשה להם שמח ושר להם.

לילה אחד, כשנגמרו כל ההופעות אבא שלה ועוד כמה יהודים נשארו בלובי האנייה ומצאו חבילה גדולה עם יהלומים, כסף וזהב. אבא שלה אמר שהוא נשאר שם ולמי שאבדה החבילה, יבוא לחפש שיוכל למצוא בקלות ולא יגנבו ממנה דברים. במשך הלילה הגיעה יהודייה בוכה בכי תמרורים שאמרה שאיבדה את כל הרכוש שלה. במרוקו היא מכרה את כל מה שהיה לה והמירה אותו בזהב ויהלומים כדי שתוכל לקחת איתה את כל הונה לארץ. אביה של רוזה החזיר לה את החבילה והאישה הייתה מאושרת ולא ידעה איך להודות לו.

כשהגיעו רוזה ומשפחתה לארץ הורידו אותם במעברת גבים-דורות, שם לא היו בתים, היו צריפונים עם זפת, אמא שלה חשבה בהתחלה שזה קברים ולא הסכימה לרדת שם. הביאו אותם לשם מהנמל במשאית, כל הילדים ישבו על הרצפה של המשאית, עשו את הצרכים על הרצפה של המשאית. כשלא רצו לרדת שכנעו אותם, אמרו להם שבאר שבע קרובה אליהם שתל אביב קרובה ורק אחרי שאמא שלה ראתה את אחיה הסכימה לרדת במעברה. בכל המעברה הייתה צרכנייה אחת ולהם היו תלושים שחילקו מהסוכנות היהודית. לפני שעלו לארץ אמרו לאמא של רוזה שתביא איתה תבלינים. למשפחה של רוזה לא היה כסף אז אמא שלה הייתה מוכרת את התבלינים שהביאה איתה ממרוקו וקונה בכסף אוכל למשפחה, ככה הרוויחה כסף עד שהתחילה לעבוד בחקלאות.

בתור נערה, לרוזה לא היו בגדים חמים ומגפים, לא היה בית ספר, הכניסו את כל הילדים לצריפון ושם לימדו אותם קצת מקצועות. רוזה ידעה קצת עברית ממרוקו, המורה הייתה משתמשת במחברות שלה כדוגמא לתלמידים האחרים. לאבא שלה לא הייתה עבודה, בכלל בארץ לא הייתה הרבה עבודה, נתנו רק שבועיים עבודה בחודש לכל עובד, בשביל שיהיה מספיק שעות לתת לכולם, בתקציב שהיה לחקלאים. גם כשלא היה כסף ולא היה אוכל, תמיד בשבת היה אוכל טוב ושולחן יפה, תמיד בשבת הכל היה מסתדר. היה מורה אחד מבאר שבע שרצה ללמד אותה אבל אמא שלה לא הסכימה. רוזה למדה רק עד כיתה ח'. אחותה כבר בגיל 12 יצאה לעבוד בחקלאות ורוזה הייתה בבית, מגדלת את האחים הקטנים שלה ועוזרת לאמא שלה בבית.

רוזה ומשה הכירו בשנת 1962, בריקודי עם. ההורים שלה לא רצו שתצא אתו מכיוון שהייתה ילדה קטנה והבטיחו אותה לבן דודה שלה, הייתה להם סבתא שהחליטה, כל אחד עם מי הוא מתחתן. בן הדוד שלה שהובטחה לו בא לארץ והתגורר בניר עם, שם למד עברית באולפן. יום אחד אמא שלו אמרה לו ללכת לשדרות לראות את רוזה. הוא בא והיא הייתה קטנה, הם אכלו ארוחת ערב. אבא שלה אמר לה לקחת אותו לריקודים אבל לא הסכימו להכניס אותו, לכן רוזה לקחה אותו לקולנוע. בעוד בן דודה עומד בתור לקנות כרטיסים ראתה רוזה את משה וברחה אתו משם והשאירה את בן דודה לבד בתור לקולנוע.

משה ורוזה התחתנו בשנת 1966, גרו בבית 32 מטר בו הם גרים עד היום. משנה לשנה בנו עוד ועוד והרחיבו את הבית ואת המשפחה. בעלה משה היה איש צבא, לכן גידלה ארבעה ילדים לבדה, הייתה נוסעת איתם באוטובוסים לאספות הורים וגידלה אותם לבד. בימי שישי בבוקר היה בא רכב לקחת אותם אליו לבסיס. יום אחד משה אמר לה תבואו חמישי בלילה, עם שלושה ילדים קטנים מאוד. אמרו להם לבוא לשדה תעופה בלוד. הדיילת לא הסכימה להעלות אותם לטיסה. ברגע שרוזה התקשרה למשה, אחרי כמה דקות העלו אותם, רק את המשפחה המצומצמת למטוס ולקחו אותם אליו לבסיס בסיני. משה היה לוקח אותה להרבה טיולים בארץ, היה שם עליה מדים שיחשבו שהיא חיילת וככה היה לוקח אותה לטיולים בארץ.

לרוזה יש עד היום את מטפחת הראש של המרוקאים שהביאה ממרוקו.

היום, רוזה נשואה באושר עם ארבעה ילדים מוצלחים ומעוררי גאווה. יש לה בן אחד בשיקגו בשליחות עם אשתו וילדיו, שם הוא מלמד בבית ספר פרטי יהודי. אשתו מנהלת בית ספר והוא מכין תוכנות למידה. שני הבנים שלו באו לארץ ללמוד בטכניון. בת אחת משמשת כמנכ"לית משרד איכות הסביבה בכנסת. בת נוספת היא מורה לקולנוע, התחתנה בניו יורק שם נולדו לה תאומים וכעת חזרה לגור בארץ עם משפחתה. בינה הקטנה היא קוסמטיקאית במקצועה, בעבר הייתה לה קליניקה בבית של רוזה, כעת היא עובדת כסייעת לילד מיוחד. יש להם 12 נכדים, המשפחה שומרת שבת ומסורת ממרוקו ועד היום, בעלה משה חזן בבית כנסת.

מסר לדור הצעיר: אם רוצים חיים מאושרים אחד צריך להיות וותרן, כל פעם מישהו אחר צריך לוותר.

הזוית האישית

נטע ושני: היה לנו מאוד מרגש לשמוע את סיפורה של רוזה, וכך גם לרוזה היה מרגש לשתף אותנו.

מילון

מעברת גבים-דורות
שדרות הוקמה ב- 1951, באתר של מעברת העולים "גבים-דורות". המעברה כללה כ- 80 משפחות מפרס ומכורדיסטן. ב- 1955 החלו לבנות את יישוב הקבע, והוא קלט עולים רבים מצפון אפריקה. ב- 1958 קיבלה שדרות מעמד של מועצה מקומית, וב- 1996 הוענק לה מעמד של עיר.

ציטוטים

”כדי לחיות חיים מאושרים, צריך לדעת לוותר אחד לשני.“

הקשר הרב דורי