מאגר סיפורי מורשת

שמי מרים אייס – צובלי ואני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי עם נכדתי רותם. נולדתי בשנת 1946 בירושלים, בקיץ של חודש אוגוסט.

כילדה אהבתי ונמשכתי לתחום המוזיקה, שירה ונגינה וגם את תחום הספורט אהבתי. אני זוכרת את ילדותי כתקופה מופלאה, מלאה בניחוחות מאכלים שאהבתי: תבשיל במיה של ירק ובשר, עוגת קצפת של אמי. אהבתי לשחק עם חברי ילדותי: יוסי, רותי, יוכבד ולאה ועד היום אנחנו בקשר.

יש לי אח תאום ששמו שלום ואחות בכורה ששמה אסתר. את ילדותי העברתי בישוב קדימה שבשרון, הוריי היו אנשי ההתיישבות העובדת והם היו מבין מקימי היישוב. הוריי בנו לבד את ביתנו שקיים עד היום. כשהגענו ליישוב, אני זוכרת שגרנו בבית שהיה פעם מבנה של רפת וממולו הוריי קיבלו חלקת אדמה שעליה הם בנו את ביתנו החדש. אני זוכרת שכילדה חיכיתי מאוד לעבור לגור בבית החדש וידעתי שעליי להמתין בסבלנות כי זה ארך תקופה, אבי ואמי אמרו לי שהסבלנות תשתלם וכי היום המיוחל יגיע. ואכן הוא הגיע. אבי החליט שלפני שנכנסים לבית נוטעים עץ ושתילים בחצר. זכור לי ששתלנו שתילים, אני בחרתי את שתילי הברוש ואבא שלי אמר לי : "את תהיי גבוהה". ואכן – אבי צדק והייתי הילדה הכי גבוהה בגן ובבית הספר.

אני זוכרת עוד מימיי ילדותי את הגננות והמורים שלי, כי הם השאירו בי חותם חזק מאוד. בבית הספר התקיימה תנועת העבודה ועם מנהל מיוחד שידע לנהל את בית הספר ביד רמה ונטע ערכים חשובים כקהילה, היו פעילויות שוטפות של הורים וילדים. בבית הוריי חגגנו תמיד את כל חגי ישראל והחג האהוב עליי ביותר היה חג השבועות. היינו מכינים מעיסות נייר את שבעת המינים בגודל עצום ונשאנו אותם בגאווה עד לגן הגדול (גן ציפורה) ששם נערך טקס הבאת הביכורים. ילדי כיתות ז'-ח' היו לבושים בסדין גדול ולבן והם היו הכהנים שמברכים ואומרים: "…ממעון קדשך מן השמיים יברך את עמך את ישראל.." כך היינו מקבלים את הביכורים מילדי בית הספר.

המנהל פנחס פרר היה מקבל אותנו בשמחה, בחיוך ובמאור פנים ואנחנו אהבנו וכיבדנו אותו ואת כל צוות המורים שלנו. יש לי המון זכרונות טובים ושמחים משם ואני מספרת אותם עד היום לנכדים שלי. בגיל תשע הצטרפתי לתנועת הנוער העובד והלומד והיה לנו מדריך שלקח חלק נכבד בחינוכי. היו לנו פעילויות מגוונות ויצרנו במלאכה, מוסיקה, ספורט, אקטואליה, חידונים וריקודי עם. בכל שנה היינו יוצאים למסע של שלושה ימים ואני הכרתי את ארצנו דרך הרגליים – פסענו במסעות מצפון ועד דרום. בימיי הקיץ היינו יוצאים למחנה קיץ של שבוע ימים ונפגשים עם עוד קבוצות מהיישובים בסביבה.

בילדותי גם למדתי בלט ואהבתי מאוד לנגן בחליל ואף לעסוק בספורט והייתי מתעמלת מצטיינת והופעתי בחגיגות בית הספר. אהבתי תמיד את שיעורי הספורט ונבחרתי להיות הקפטן של הכיתה. אני זוכרת מקרה מצער בכיתתי, שבאחת מהפעמים הילדים לא רצו לשתף את אחת הבנות ועשו סוג של חרם, אני זוכרת כמה כעסתי והתנגדתי ולא נתתי לזה לקרות. אני חושבת כמה זה עצוב שעד היום ישנם ילדים שחווים חרמות והם מנודים ולא תמיד יודעים איך לטפל במקרים שלהם.

כשהגעתי לתיכון הייתי אצנית מצטיינת והגעתי להישגים טובים ואף רצו לשלוח אותי לאולימפיאדה ואני סירבתי, כי רציתי ללמוד להיות גננת ולעסוק בחינוך. לאחר שיחרורי מצה"ל למדתי בסמינר חינוך לגיל הרך ועבדתי כשלושים ושמונה שנים כגננת. אני זוכרת שבכל שנה מחדש אהבתי את המקצוע ואת הילדים וההורים. תמיד שיתפו איתי פעולה, הביעו הערכה והבנה.

זכור לי שהכרתי את בן זוגי אברהם בקיבוץ כרמיה, כשראיתי אותו מיד הבנתי שאני רוצה להינשא לו. הוא היה אדם נעים הליכות, ישר, חרוץ, יפה תואר. ולא טעיתי בכלל… יום חתונתי היה היום שמח ביותר בחיי, שיתפתי את כל ילדי הגן. אברהם היה אחד ממקימי היישובים בארץ, הוא הקים את יישוב נצרים שבחבל ימית וגם את היישוב צופר שבערבה.

לאחר שהתחתנו, אחד האירועים המרגשים בחיי היה הולדתה של בכורתי זהר. הרגשתי באותה התקופה כי משהו חדש מתחולל בתוכי והייתה בי תחושת אושר והתחדשות. חזרנו לירושלים שם נולדו שחר וטל אחיה של זהר. שמחתי מאוד שגם הם למדו בבית ספר כמו שלי שמושתת על ערכי תנועת העבודה.

כיום, לאחר שלושים ושמונה שנות עבודה בחינוך, אני גמלאית שנהנית מכל רגע ומשתתפת בחוגים שונים. אני אוהבת לשתף את נכדיי בסיפורים וחוויות מחיי, ואני שמחה שהם נהנים להקשיב.

הזוית האישית

רותם הנכדה: סבתא יקרה, היה לי הכבוד לשמוע את דברייך ועל ילדותך. נהניתי מאוד להיות איתך בתכנית הקשר הרב דורי ואני שמחה שהסיפור שלך יישמר לדורות.

סבתא מרים: לרותם נכדתי היקרה, תודה שנתת לי את הזכות לספר ולהשתתף בתכנית הקשר הרב דורי, לספר את כל מה שעבר עליי ולהנות מהנוסטלגיה.