מאגר סיפורי מורשת

הסיפור נכתב במסגרת פרויקט חונכות פר"ח בגליל תחתון. הפרויקט בשיתוף פר"ח, מפעל הפיס, מרכז צעירים ואגף החינוך של מועצה אזורית הגליל התחתון.

הסטודנטית יובל לנקרי ראיינה את רבקה להב, מקיבוץ לביא במסגרת תוכנית "הקשר הרב דורי", רבקה בחרה לספר את סיפור חייו של שלמה ברבר אחיה של אמה.

רבקה להב נולדה בחולון בתאריך- 2 ליולי 1953 שם גדלה והתחנכה עד גיל שמונה עשרה, בבית הספר "ישורון". רבקה עשתה שירות לאומי בבני עקיבא, כך הגיעה לקיבוץ לביא בגיל שמונה עשרה, שירתה בגרעין נחל בצבא, ועשתה טירונות במחנה 80.

רבקה הגיעה ללביא בשנת 1971, במסגרת שירות בנח"ל. רפי בעלה הגיע ללביא בשנת 1968, ושם הם הכירו. בשנת 1972 אחרי שרבקה שירתה שירות קצר בצבא, הם נישאו כשהיא בת תשע עשרה.  בהמשך נולדו להם שישה ילדים ועשרים ושבעה נכדים, והם מתגוררים עד היום בקיבוץ לביא.

בתחילת דרכה עבדה בבית ילדים ובמטבח בקיבוץ, ולאחר מכן עבדה כעשרים שנה כמזכירה של גידולי השדה. כיום היא עובדת במחסן בגדים בקיבוץ לביא.

רבקה בחרה לספר את  הסיפור על הדוד שלה ( אח של אימה) שלמה ברבר ז"ל

שלמה נולד ב 22 במאי 1929 בירושלים ליצחק ברבר ולשפרה מרנץ.  משפחתו התגוררה אז בירדן עקב עבודתו של אביו. בהמשך הוריו של שלמה ואחותו צילה, עברו לחולון לרחוב אחד במאי 2, לבית פרטי עם גינה גדולה, ובהמשך עברו לתקופה מסוימת לתל אביב, לרחוב טרומפלדור. הם עברו לשם עקב יריות של הערבים מאזור חוסמסה (תל-גיבורים היום).

כשגרו בחולון, שלמה למד בבית ספר ביאליק, ובתיכון למד בבית ספר מקצועי "מקס פיין" בתל אביב, במגמת מסגרות. שלמה הצטרף לתנועת "מכבי" בגיל שלוש עשרה, ובגיל שבע עשרה התנדב ל"הגנה". הם התאמנו בשדה התעופה לוד במסווה של קורס טייס, כשהמטרה הייתה השתלטות על שדה התעופה, על ידי גדוד 51 של חטיבת גבעתי, לאחר עזיבת הבריטים. 

ב 13.5.1948 ה' באייר תש"ח, הבריטים עזבו את המדינה בחיפזון . במאי תש"ח, עוד לפני הכרזת הקמת המדינה, שלמה הגיע לביקור קצר בבית, אך מיד נקרא לשוב לאזור לטרון, עקב שמועות על התארגנות והתקפה קרובה, של הירדנים. שלמה לא היסס ויצא לדרך ממנה לא שב. שלמה נפל בקרב בלטרון, ביום 13.5.1948  ד' אייר,  יום לפני הכרזת המדינה, שבועיים לפני יום הולדתו התשעה עשר.

שבועיים אחרי ששלמה עזב את הבית בחפזה, הם לא שמעו ממנו כלום. המלחמה היתה בעיצומה ואמו שפרה ברבר, יצרה קשר עם גורם בצבא כדי לברר מה קורה עם שלמה. נאמר לה שאין מידע אודותיו, ובפעם האחרונה שראו אותו הוא היה בלטרון. היו שמועות שהוא וחבריו חזור לשטח, כדי להביא את התותח היחיד שנשאר להם. שבועיים לאחר מכן שוב יצרה האם קשר, ונאמר לה שיש שמועות שהוא נפגע.

כחודשיים לאחר מכן הגיעו נציגים מהצבא, ובישרו לאם שהפלוגה יצאה מלטרון, אבל שלמה לא היה איתם, וכנראה שהוא נהרג והגופה נשארה שם. נאמר להם שאין אפשרות לבדוק זאת, כי השטח כבר ממוקש ונמצא בידי הירדנים. הוריו המשיכו להתקשר, לחפש ולברר אצל חבריו שגרים בחולון, והיו אתו בקרבות, אך לא מצאו מידע חדש.

באחד הימים התקבל מכתב מהצבא,  ובו הודיעו להוריו שכנראה שלמה נפל בקרב בלטרון, אך אביו יצחק לא היה מוכן  בשום תוקף לשבת שבעה על בנו, עד שאין גופה וקבורה.

השנים עברו וגורלו ומקום קבורתו של שלמה לא נודע. במשפחה ובבית החיים לא חזרו למסלולם, ובבית תמיד היה מתח. תמונותיו של שלמה היו תלויות בכל מקום, והאי-ודאות ניהלה את החיים בבית. במרוצת השנים נרשם שמו בחלקת הנעדרים בהר הרצל .

אימו של שלמה  שפרה נפטרה בשנת 1977 , וסבא יצחק נפטר 1981. לפני מותה של סבתא שפרה הבטיחה רבקה לסבתה, שתגיע לאמת ולא תנוח עד שתמצא היכן נהרג ונקבר שלמה.

רבקה: "בשנים שהיינו נפגשים באזכרה בחולון,  הבטחתי לסבתא שפרה שבע"ה יגיע היום ואני אחפש, אברר איפה ואיך נהרג שלמה ואיפה הוא קבור".

לאחר פטירתם, על המצבה שלהם הניחו מצבה נוספת עם שמו של שלמה. לאחר מספר חודשים האבן נגנבה. באותו מעמד רבקה החליטה שדבר זה הוא סימן מובהק, והיא החלה את המסע לברור אצל כל הגורמים האפשריים, מה עלה בגורלו של של שלמה. 

ברבקה עלתה המחשבה שאולי הוא קבור בלטרון, באזור בו התרחשו הקרבות ליד מנזר השתקנים, ומחנה עצורים ב'. רבקה יצרה קשר עם אב המנזר פול, שזכר את הקרבות, וטען שהבריטים לא נתנו לאנשי המנזר להושיט עזרה. העניינים התחילו להתגלגל, ובמרוצת הזמן רבקה הגיעה ליחידת "אית"ן" ולאדם בשם שרון מעיין. בשיחה הראשונה שקיימו יחד נאמר "כן, השם שלמה מוכר לי תיקו מונח על שולחני."

במסגרת ההתקשרות עם שרון מעין הוא סיפר: "עשרה ימים אחרי קום המדינה, נכנסו חיילי גדוד אלכסנדרוני ללטרון ונהרגו שם כשישים חיילים. לאחר תקופה אישרו לרב גורן זצ"ל שהיה רב צבאי, להיכנס ולאסוף את הגופות. הוא אסף את חיילי גדוד אלכסנדרוני, ואת ארבע הגופות שהיו ליד בית העצורים ב' ונקברו כאלמונים בקבר אחים. יחד עם שלמה, התברר שהיו אלו החיילים יהודה (ג'רי) קפלן ומנדל מט..

לבקשתה נסעו לאזור הקרבות, שם נמצא עדיין הבניין של מחנה עצורים ב', למרגלות היישוב "נווה שלום". במשך כל אותו הזמן אמא של רבקה, צילה – הראתה לה כתבות על מציאת נעדרים, והיא לא התייאשה ורצתה למצוא את מקום קבורתו של אחיה.

בראש חודש אב, תשס"ה (אוגוסט 2005). הטלפון צלצל במשרדה של רבקה, ועל הקו היה נציג ממשרד משרד הביטחון – מיחידת אית"ן. הנציג בישר לה בזו הלשון: "שמחים לבשר לך שאיתרנו את דודך, ויש אישור סופי למקום קבורתו של שלמה". מספר ימים לאחר הבשורה עלו כל בני המשפחה לחלקת הקבר בהר הרצל, והופתעו לגלות שקברו של שלמה ממוקם פסיעות אחדות ממקום הנעדרים, שבמהלך כל השנים עמדו מולו, בלא לדעת כי שלמה קבור בקבר אחים מטרים ספורים משם.

בשנים שהיינו נפגשים באזכרה בחולון,  הבטחתי לסבתא שפרה שבע"ה יגיע היום ואני אברר איפה ואיך נהרג שלמה, ואיפה הוא קבור.

הר הרצל – מקום קבורתו של שלמר ברבר ז"ל

גלגולו של חפץ

לאחר ששלמה נפל סיפרו למשפחה, שבגמר לימודי בית הספר שלמה עבד במסגרייה. במשכורת הראשונה קנה מתנה להוריו, צלחת נחושת לקישוט, עם דיוקן של בנימין זאב הרצל חוזה המדינה, ששמורה אצל המשפחה עד היום. צלחת זו מסמלת את את החלום להקמת המדינה, שאותו סימל הרצל ואת הרצון של שלמה להילחם למען תקומת המדינה .

צלחת הנחושת עם הדיוקן של הרצל חוזה המדינה

החלום של רבקה

חלומה של רבקה היה למלא את ההבטחה לסבתה, ולמצוא את מקום קבורתו של שלמה בנה, לאחר גנבת המצבה עם שמו של שלמה, החליטה רבקה שהיא יוצאת לחיפושים בכל הכוח, ואכן הצליחה בכך, מקום קבורתו והדרך בה נהרג שלמה ידועים. אימא של רבקה, צילה (אחותו של שלמה), זכתה להיות במקום קבורתו, אך סבתה לא זכתה לראות זאת.

חלום נוסף שיש לרבקה הוא להוציא חוברת עשירה ומפורטת על סיפור חיוו של שלמה, בכדי שסיפור חיוו לא ישכח ויעבור  אל ילידה ונכדיה.

 סיפורו של שלמה ברבר

שלמה נולד ב 22 במאי 1929 בירושלים. הוריו שפרה לבית מרנץ ויצחק ברבר עלו מרומניה, גרו בחולון שם נולדה אימי צילה. שלמה נולד אחרי אימי צילה אירם למשפחת ברבר. במשך כשנתיים  בין 1928 ל1930 המשפחה גרה בירדן. אביו קיבל  עבודה בתור אינסטלטור. לקראת הלידה, אימו שפרה, נסעה לירושלים ללדת וחזרה לירדן.

שפרה ברבר לבית מרנץ נולדה ברומניה- בבסרביה, בעיר שנקראת ורטיז'אן. להוריה גרשון וחיה מרנץ.  במשפחה היו שש בנות ,ציפורה, חנה, טובה, ליפשה -שפרה, זינה, שינדלה -יפה. ושני בנים שולם-שלום, ושלמה. שלמה וציפורה נסעו עם אימם חיה מרנץ, ליאסי . לניתוח שממנו לא קמה. מרוב צער, שלמה וציפורה לא חזרו הביתה, ועלו מיד לישראל. גרשון  מרנץ נשאר ברומניה, ו נרצח בשואה ע"י הרומנים. 

 רבקה נישאה לברוך מגז'ניק. נולדה להם בת. ובלידת הבת השניה היא נפטרה יחד עם הבת. ברוך והבת הגדולה, ששמה היה חיה (ע"ש הסבתא) עברו לגור בארגנטינה. ציפורה נישאה ליעקב כהן נולדו להם שני ילדים חיה וטוביה. טוביה נפטר בגיל עשר, ציפורה נפטרה כחודש אחרי זה מצער. בתה חיה אליאס לבית כהן גדלה אצל שפרה ויצחק. חנה נישאה למייק –מתתיהו חייטוב. נולדו להם  שלושה ילדים נעמי, טובה ואיסר. טובה נישאה לדוד. זינה נישאה ל ניסים בן טובים נולדו להם: מאיר, גרשון ועדנה. שינדלה-יפה נישאה לבסיק ונולד להם בן יחיעם. 

שולם-שלום נישא ברומניה לברכה ונולדה להם בת שלומית. הוא נשאר ברומניה. הוא לא הורשה לעלות לישראל, כי אשתו היתה קומוניסטית. וכל הזמן עקבו אחריהם. בשנת 1980 צילה נסעה לרומניה, יצרה איתו קשר. הם קבעו להיפגש בבית קפה, וכמובן שהוא לא הגיע. אח"כ סיפר לה שעבר שם וראה אותה. תיאר לה את המעיל שלבשה, אבל פחד להיכנס.

רק אחרי שאשתו נפטרה הוא עלה ארצה. עם בתו שלומית. אבל היה מאוד חולה ונפטר אחרי חצי שנה. הוא קבור בחיפה. שלמה מרנץ טבע בגיל  עשרים ושלוש, בים  בתל אביב. בכ"א אלול  תרפ"ו, בשנת 1926. לימים התברר שהוא עמד להינשא.

יצחק ברבר נולד במולדובה 1898 להוריו חיים וצ'רנה. היו  לו שתי אחיות. רבקה, אחותו ,נרצחה ע"י הרוסים. הוא ניסה לסדר לה סרטפיקט, אבל היא פחדה לטוס. ההורים שפרה ויצחק ברבר והילדים צילה ושלמה גרו בחולון. ברחוב אחד במאי 22. בבית פרטי עם חצי דונם מסביב, עם המון עצי פרי, ולול תרנגולות.  לתקופה מסוימת עבור לגור בתל אביב ברחוב טרומפלדור. שלמה הי"ד למד בביה"ס הטכנולוגי "מקס פיין" בחולון, והצטרף לתנועת מכבי בגיל שלוש עשרה . בגיל שבע עשרה התנדב להגנה. התאמן בשדה התעופה לוד במסווה של קורס טייס. כשהמטרה היתה השתלטות  על שדה התעופה על ידי גדוד 51 של חטיבת גבעתי  לאחר עזיבת הבריטים. 

במאי תש"ח, עוד לפני הכרזת הקמת המדינה שלמה הגיע לביקור קצר בבית . אך מיד נקרא לשוב לאזור לטרון עקב שמועות על התארגנות והתקפה קרובה של הירדנים. שלמה לא היסס , ,יצא לדרך ממנה לא שב. שלמה נפל בקרב בלטרון, ביום 13.5.1948  ד אייר,  יום לפני הכרזת המדינה. שבועיים לפני יום הולדתו התשעה עשר. 

יעקב אילון חברו מספר (בספר תולדת גדוד 51 מחטיבת גבעתי במלחמת הקוממיות- ע"י רחל הרפז, דוד בן דוד ז"ל ודוד הרפז- ספר יצא ב 2008):  "בשיירה לירושלים 12 במאי 1948 יצאנו בשעות הצהרים, הגענו לצומת לטרון, והמשכנו לשער הגיא, באזור דיר איוב התחילו לירות עלינו, באחד מפיתולי הדרך משוריין חסם את המעבר, ירה פגז ופגע במשוריין הראשון שלנו. האלחוטאי נהרג במקום. המפקד נתן הוראה לחזור אחורה. תוך כדי סיבוב על הכביש הצר נפגעו משוריינים נוספים. רק המשוריין האחרון שבו הייתי ,הסתובב בלי להיפגע. בהמשך הגיעה פקודה להמתין ולאפשר לנפגעים להיכנס למשוריין. התחלנו לחזור לכיוון לטרון, ותפסנו עם כוחות נוספים את הרכס שעליו היה מחנה עצורים ב' בלטרון.

הנסיגה מלטרון לחולדה ב 13 במאי 1948 . עם אור ראשון הופגזנו בתותחי 75, מכוחותיו של קאוגג'י שהוצבו במשטרת לטרון. לא היה לנו נשק מתאים לתגובה. התרבו הנפגעים אצלנו ובאותו יום נהרגו חיילים רבים. כל כלי הרכב שלנו נהרסו אני הייתי בצוות "בראונינג" ונשארנו בין האחרונים לחפות על  הנסיגה. הבעיה בנסיגה היתה לעבור את הרכס שהופגז ללא הרף. רצתי ונשכבתי חליפות, כעשרים מטר מאחורי רץ חברי שלמה ברבר שנפגע ישירות מפגז.(סוף ציטוט)."

כשנה לפני נפילתו אחותו צילה נישאה למשה אירם. הם גרו אצל הוריה של צילה בחולון. כחצי שנה לאחר נפילתו של שלמה נולד בנם הבכור יהודה. אחרי שיהודה נולד, אימו צילה וסבתו שפרה דיברו על שם התינוק, וסבתא שפרה ביקשה לא לתת את השם של שלמה, היות והוא השלישי בשם זה שנפטר צעיר במוות לא טבעי.לפניו היה אח של סבתא שפרה שטבע בגיל צעיר בים בתל אביב. ולפניו היה דוד של סבתא שפרה שנפטר בגיל צעיר ברומניה. במשפחה בבית החיים לא חזרו למסלולם. האי-ודאות ניהלה את החיים. בבית היה הרבה מתח. תמונותיו של שלמה היו תלויות בכל מקום וכן תליון שאמו שפרה ענדה כל הזמן.

כשרצינו לנסוע לטיול היה חשש גדול שמא לא נחזור. והרבה פעמים לא יצאנו בכלל. אם היו פוגשים חברים שלו וניסו לברר מה קרה שם, החברים שתקו. מכיוון שבאותו ערב כששלמה יצא בפעם האחרונה היתה הפסקת חשמל בבית, מאז, אמא שלי צילה לא הרשתה לנו או בכלל, לעזוב את הבית, אם היתה הפסקת חשמל, אפילו אחרי ארבעים שנה ויותר. 

בבית דיברו הרבה על שלמה. סבתא שפרה היתה מוציאה את המחברות שלו ומספר חפצים אישיים שלו, ויושבת ומעיינת בהם. ביום ז' באדר היינו נוסעים להר הרצל לטקס לחללים שמקום קבורתם לא נודע. בערב יום הזכרון הלכנו לטקס בחולון, לאנדרטה לזכר הנופלים של עיר חולון. ולמחרת בבוקר ביום הזיכרון היינו הולכים לבית הספר "ביאליק" שם הוא למד, לטקס אזכרה של התלמידים שנפלו. 

  שלמה ברבר ז"ל

הזווית האישית

יובל לנקרי הסטודנטית המתעדת: התהליך היה מלמד חוויתי ומרגש עד מאוד. זכיתי לחקור סיפור מרתק ומעניין שקרה לפני שנים, ולקבל ערך מוסף מאדם שעבר דברים משמעותיים בחיים. יצאתי מרבקה מלומדת, ומחוזקת עם פרופורציה לחיים ולמידה משמעותית, מאישה עם תעצומות נפש.