מאגר סיפורי מורשת

שמי ורדה לויצקי ויזל, אני סבתא של נטע ויזל. נולדתי בתל אביב בתאריך 8.5.1950 ואני גרה ב-40 השנים האחרונות בכוכב יאיר. הוריי, ראובן ואסתר לויצקי המנוחים, היו ילידי הארץ. אבי נולד וגדל כילד וכנער במושב ירקונה ואמי נולדה במושב כפר מל"ל. שני המושבים קרובים מאוד להוד השרון. הוריו של אבי והוריה של אמי נשלחו על ידי הוריהם מרוסיה ואוקראינה, בנפרד, בהיותם בני 15 לערך לפלשתינה (כך נקרא המקום לפני שהוקמה מדינת ישראל), עקב פרעות קשות שהיו באותן מדינות ביהודים. אבי ואמי למדו יחד בבית הספר היסודי שהיה משותף לשני המושבים, והפכו לחברים בגיל 12. הוריי היו ביחד בתנועת הנוער הנוער העובד במגדיאל.

אבי, כנער, השתתף בשמירה על המושבים מפני חדירת מחבלים (פאדיון כפי שהם נקראו אז), ובגיל 19 התנדב לבריגדה היהודית ולחם במסגרת הבריגדה בצפון איטליה. אמי הייתה מדריכת ירי בהגנה. כשנישאו, עברו הוריי להתגורר בתל אביב וחיו בה כ-60 שנה. אני בת אמצעית ויש לי אח צעיר ממני, שמו שי, ואחותי הבכורה, שמה אביבה. יש לי שני ילדים: ליאור, אביה של נטע. לו ולאשתו שירלי, כלתי, שלוש בנות, אחיותיה התאומות של נטע, גל ורוני שגדולות מנטע בשלוש שנים. יש לי גם בת, אפרת, שעם בן זוגה גיא יש להם שני ילדים, יובל בת החמש ואלון בן השלוש. כיום חלקנו גרים באזור השרון, קרוב לישובים בהם נולדו ובגרו הוריי, ירקונה וכפר מל"ל. אני, כאמור, גרה כמעט 40 שנה בכוכב יאיר (אחרי שש שנים של חיים בבולוניה, איטליה) וליאור ושירלי, עם בנותיהן, גל, רוני ונטע הגיעו גם הם, אחרי כתשע שנים בלונדון, קרוב אל שורשי המשפחה שלי, לא רחוק מירקונה וכפר מל"ל. מבחינתי יש בכך משום סגירת מעגל.

ילדותי

נולדתי וגדלתי, עד שנישאתי, בתל אביב, בבית משותף בו גדלנו ובגרנו כ-13 ילדים בגילאים קרובים והפכנו לחבורה מגובשת שבילתה ביחד. לדוגמא, בחג סוכות בנינו יחד סוכה בחצר הבית וכל הילדים קישטו את הסוכה והביאו מביתם מאכלים שאכלנו יחד בסוכה. בל"ג בעומר בנינו יחד מדורה גדולה וחגגנו סביבה. בנוסף לפעילות המשותפת בחגים שיחקנו הרבה בגינת הבית במחבואים, משחקי כדור שונים, קפיצה בחבל ועוד משחקים רבים ומגוונים.

תקופת בית הספר והלימודים

למדתי בבית הספר היסודי 'היובל', לא רחוק מביתנו בתל אביב, מכיתה א' עד ח'. בית הספר התיכון בו למדתי הוא בית הספר אליאנס ברמת אביב. רוב המורים והמורות שלי לאורך השנים היו מורים נפלאים, 'מורים לחיים', שפיתחו אצלי את אהבת הלימוד. הייתי תלמידה טובה וילדה מקובלת בבית הספר והייתה לי ילדות מאוד מאושרת. אהבתי ללימודים הפכה לתחביב שאני משקיעה בו זמן רב והתלהבות אין קץ. עד כה סיימתי מספר תארים אוניברסיטאיים (כולל תואר דוקטור מאוניברסיטת בר אילן). כרגע אני לומדת, כרגיל בשמחה והנאה, קרימינולוגיה ואכיפת החוק בבית ברל.

חפץ מיוחד – הטבעת של סבא ג'ק

דבורה (דורה) ויעקב (ג'ק) ויזל המנוחים היו הורי בעלי שחיו בגרמניה עד עליית הנאצים לשלטון. ג'ק חי בברלין עד שהחיים שם, כיהודי, הפכו לבלתי נסבלים ומסוכנים. ג'ק ברח עם מספר חברים לפריז שהחיילים הנאצים עדין לא כבשו אותה. זמן קצר אחרי שג'ק וחבריו התמקמו בפאתי פריז כבשו הנאצים גם את פריז. חבורת היהודים, כדי להתפרנס, קנו כלי כסף באזור פריז (מזלגות, כפות וסכינים), התיכו אותם ואחד מהחבורה, שהיה צורף, הפך את הכסף המותך לטבעות לגברים. תפקידו של ג'ק, חמי, היה להגיע, בזהירות ובסתר, למפעל ליצור אבני זירקוניה (חיקוי של יהלומים) בפריז ולדאוג לשבץ את אבני הזירקוניה בטבעות שייצרו. בעזרת צרפתי לא יהודי מכרו קבוצת החברים לחיילים הנאצים בפריז הכבושה את טבעות הכסף עם 'יהלום' גדול במרכזן. במשך שנה שלמה הצליחה חבורת היהודים לייצר, למכור ולחיות ממכירת הטבעות המזויפות לחיילים הנאצים. אחרי שנה המצב בפריז החמיר עבור יהודים והם נאלצו לברוח דרומה. ברשותו של ג'ק, חמי, נשארה טבעת אחת (לצערי אבן הזירקוניה המקורית אבדה לי לפני מספר שנים ובמקומה שמתי אבן יקרה אחרת).

מצרפת את תמונתה של הטבעת האחרונה ששרדה ושהיא ודומותיה נמכרו, כאמור, לחיילים הנאצים כטבעות יהלום, מה שאיפשר לג'ק ולחבריו לשרוד שנה בפריז הכבושה.

הטבעת בכבודה ובעצמה

אירוע שנחרט בזיכרוני

בשנת 1970 הגעתי, מיד לאחר נישואיי, לעיר בולוניה שבצפון איטליה. בעלי למד שם רפואה ואני נרשמתי ללימודי מדע המדינה. לפני תחילת לימודיי באוניברסיטת בולוניה התחלתי ללמוד איטלקית, אך באותה עת ידעתי למעשה רק אנגלית וצרפתית. ביום הלימודים הראשון באוניברסיטת בולוניה, לפני השיעור הראשון, ניגש אלי סטודנט איטלקי ושאל אותי משהו. כיוון שלא דיברתי עדיין איטלקית (אך הבנתי את השאלה) עניתי לו באנגלית. הבחור שאל מאיפה אני ואני, למרות שידעתי שאוניברסיטת בולוניה היא מרכז אנטי אמריקאי ואנטי ישראלי ידוע, אמרתי לו שאני מישראל (והצטערתי מיד שלא אמרתי לו שאני מפינלנד…). באותו רגע פרצה מהומת אלוהים באולם ההרצאות. כולם ביחד צרחו עלי שאנחנו, הישראלים, רוצחים ופושעים ומפציצים את האוכלוסייה האזרחית בלבנון (כמו שיקרה בוודאי לכל סטודנט ישראלי בחו"ל גם היום). ניסיתי להסביר, אך מכל עבר צרחו: 'תשתקי, לא רוצים לשמוע אותך, תסתלקי מפה, לכי למדינת הרוצחים ממנה באת' ועוד כהנה וכהנה. למזלי, לאחר מספר דקות נכנס המרצה לכיתה והרוחות נרגעו. כשהגיעה ההפסקה ניגש אלי בחור איטלקי, הציג את עצמו בשם איוון ואמר לי שהוא ראש התאחדות הסטודנטים הקומוניסטים באוניברסיטת בולוניה. להפתעתי, במקום להגיד לי להסתלק מהלימודים ולא להופיע שם יותר, הוא אמר לי שהוא מכיר היטב את הסיפור הפלשתיני וישמח מאוד לשמוע את הצד הישראלי בסכסוך. מאותו רגע, שאיוון לקח אותי 'תחת חסותו' הייתי מוגנת. אף אחד לא תקף אותי יותר וניתנה לי הזדמנות להסביר לכל חברי ללימודים את הצד הישראלי משך כל שנת הלימודים. ניתנה לי הזדמנות גם להסביר להם, לבקשת אחת המרצות, על אורח החיים המיוחד בקיבוצים בישראל. אז אולי בעצם טוב שלא אמרתי שאני מפינלנד!

חיינו באיטליה שש שנים במהלכן בעלי השלים את לימודי הרפואה ואני סיימתי תואר ראשון ושני במדעי המדינה באוניברסיטת בולוניה, האוניברסיטה העתיקה בעולם (הוקמה בשנת 1088). בסוף לימודינו נולד, באיטליה, בננו הבכור, ליאור, אביה של נטע. בארבעים השנים האחרונות אנחנו גרים בכוכב יאיר.

הזוית האישית

סבתא ורדה: התוכנית מאפשרת לי להעמיק ולהעשיר את הקשר עם נכדתי נטע. אני מאחלת לנו שהקשר החם והטוב ישמר לשנים רבות.

נטע הנכדה המתעדת: שמחתי להיות בתוכנית עם סבתא ורדה. למדתי רבות על שורשי משפחתה/משפחתי.