מאגר סיפורי מורשת

שמי נטע-לי אמזלג, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעדת את סבתי, טובה אמזלג.

סבתא מספרת: "ההורים שלי עלו מטורקיה עוד לפני שנולדתי, בטורקיה הם התחתנו. שם נולדו אחי הגדול מאיר ואחותי לאה, כשהם עלו הם השאירו שם אחים, עד היום הם חיים שם. אחי השלישי רמי, אחותי הרביעית פרי ואני נולדנו פה בארץ. אני נולדתי בשנת 1953, גרנו בתלפיות בדירת שלושה חדרים אבל היינו הכי מאושרים: אבא שלי עבד כל היום בחנות בשוק בה היה מוכר צמר, כדי שלנו לא יחסר שום דבר, אימא שלי לא עבדה, היא הייתה עקרת בית ודאגה לנו הילדים.

הייתה לי ילדות טובה. הייתי הכי קטנה בבית והכי מפונקת והדבר שהכי אהבתי לעשות זה ללכת לשוק ולעזור לאבא שלי בחנות. המנטליות בבית שלנו הייתה ממש כמו בטורקיה: האח הבכור (מאיר) הוא כמו אבא, אם אבא לא בבית, כל דבר שרוצים מבקשים ממנו. הכבוד הוא ערך עליון במשפחה והאיחוד המשפחתי, כלומר המשפחה קודמת להכל.

למדתי בבית הספר "לוריא" בירושלים. אני לא זוכרת כל כך הרבה מהתקופה הזו אבל היה מקרה שזכור לי עד היום ולא אשכח אותו: מלחמת ששת הימים פרצה בשנת 1967. היינו באמצע לימודים ואז נשמעו הרבה מאוד אזעקות, אנשים רצים, הורים באים לאסוף את הילדים במכוניות ונשארנו אני ואורי גבאי – שהיה החבר הכי טוב שלי – ולא היה לנו איך להגיע לבית. התחלנו לרוץ מהר לבית. בדרך ראינו מעלינו מטוסים ופגזים, רעש נורא ואנחנו מתים מפחד, בוכים ורצים. ברוך ה' הגענו הביתה בשלום. אני לא יודעת מה עם אורי גבאי כיום, אחרי שהתחתנתי הקשר בינינו נותק, הוא גם התגייס לצבא וזהו.

בילדותי היינו משחקים מחבואים, חמש אבנים, תופסת, גומי ולקפוץ בחבל. לפעמים גם הייתי משחקת כדורגל עם הבנים. תמיד היינו בחוץ, בגן שעשועים ליד הבית, לא כמו היום, שכולם חברים דרך המסכים.

נישואים ובניית משפחה

הכרתי את סבא אחרי מלחמת ששת הימים במסיבה, הייתי בת 15 וסבא בן 17 וכך היינו מתראים במסיבות. לימים, הוא הפך להיות חבר של אחי הגדול מאיר. פעם לא היה מקובל שיש לך חבר כשאת כל כך צעירה, אז תמיד היינו מתראים עם מלא חברים. התחתנו בשנת 1971, כשהייתי בת 18 וסבא בן 20. היה אז מקובל להתחתן צעירים וכך גם לא התגייסתי לצבא, כי ההורים שלי לא רצו שאתגייס.

ילדתי את רונן בני הבכור בשנת 1972, את זיוה ביתי השנייה בשנת 1975, את דודו בני השלישי (אבא שלך) בשנת 1978 ואת רחלי הקטנה בשנת 1982. זיוה התחתנה ראשונה ואז נולד סהר הנכד הראשון, ההתרגשות הייתה גדולה מאוד – אהבה לנכד זה משהו שאי אפשר להסביר. צריכים לחוות את זה ואז מבינים. ברוך ה' אנחנו כבר עם 11 נכדים מתוקים ומהממים ובע"ה מחכים לנינים.

סבא ואני נשואים 51 שנים, האירוע הכי מרגש שהיה לנו זה חתונת הזהב שכולכם ארגנתם לנו בהפתעה, זה גרם לי להרגיש כמה אנחנו משפחה מלאת אהבה, מאוחדת ומרגשת.

סבתא טובה וסבא אברהם בצעירותם

תעסוקה

הייתה לנו מאפייה במשך עשר שנים. לאחר שסגרנו אותה התחלתי לעבוד בחברת אוסם בתפקיד מכירות. עבדתי 22 שנה ויצאתי לפנסיה. היום אני עובדת בצהרון של ילדים עם צרכים מיוחדים וזה גורם לי להרגיש שאני גם תורמת מעצמי לחברה וגם אני מתמלאת אהבה מהילדים המיוחדים האלו.

בשנה האחרונה אני עסוקה הרבה בבריאותו של סבא שחלה והוא מתמודד יום יום כמו גיבור, אני מודה לה' על המשפחה שלנו, על הילדים שלא עוזבים אותנו, על הנכדים שתמיד דואגים, מבקרים ולרגע אנחנו לא לבד – אלו דברים שבכל הקושי עושים אותו יותר קל.

לו הייתה לי משאלה אחת, הייתי מבקשת שהקדוש ברוך הוא ישמור לי על הילדים והנכדים ושלעולם לא ניפרד ותמיד נהיה משפחה אחת גדולה ואוהבת."

הזוית האישית

נטע-לי הנכדה המתעדת: סבתא יקרה שלי, תודה רבה שהקדשת לי מזמנך. אני מאחלת לך בריאות איתנה ואת כל הטוב שבעולם. שתהיי בריאה, מאושרת ושמחה בדיוק כמו שאת היום.