מאגר סיפורי מורשת

מאקאמה – הקשר הרב דורי/ מאת: יאיר שרן סבא של זיו

הדור שלנו, הסבות והסבים, מאד מיוחד

שורשיו במאה העשרים

וצמרתו במאה העשרים ואחת

למד אלף בית בשנות החמישים

והנה נפגשים עם הנכדים אחרי שנים שישים

הימים ימי טרום טלוויזיה

אין אינטרנט אין ויקיפדיה

אין טלפון סלולרי וגם לא אלחוטי

לקו הטלפון  מחכים על בסיס שנתי

התלמידים היום בסמארטפון ולא בספריה

האנציקלופדיה כבר מזמן עזבה את הזירה

הכול היום סבבה ולא נהדר או מלהיב

והכל נעשה בכאילו אם זה נהדר ואם זה מכאיב

רכב בבית לא היה, היום יש שניים

לבית הספר היו מגיעים ברגל אולי באופניים

סבא וסבתא היום הם נהגי מרוצים

לזאטוטים היום נהגים צמודים רצוי נוצצים

הדור של סבא וסבתא הוא

הדור של יעקב, לאה, אברהם ונאוה

יוסי, נעמי, יאיר ואהבה

והיום הנכדים הם נועם וטל

זיו ליאור וגם שי או יובל

אז היה שם לבן והיה שם לבת

והיום לך תדע הפתרון רק במבט

התלמידים אז בבית הפכו מורים

מלמדים שפת אם את ההורים

היום תלמידים מלמדים הורים וקרובים

כיצד להתנהל עם המחשבים

חברות ביקשנו במכתב או בפתק

פעמים שלחנו חבר

היום שולחים בווטסאפ מסר

הכול נעשה מהר כצל עובר

אז הורינו טיילו בחו"ל רק פעם בחיים

והיום בשנה לפחות – שתי פעמים

הדור של סבא את הדרך מעבר לשמיים סלל

הדור של הנכד יישב את החלל

בבית הספר, למרות הכול, הרבה לא השתנה

הכיתה אותה כיתה עם לוח על הקיר

ועל ידו המורים עם מרקר או עם גיר

ותלמידים יכנום מורתי או מורי

וכך יישמרו את הקשר הרב דורי

תקציר קורות חיים

נולדתי בראשון לציון  ב 18 ביוני 1945 למרים ושמואל שטרקנד. הורים ממוצא גרמני שעלו לארץ בשנות השלושים, לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. אימא מרים עלתה כבר בשנת 1934 ואבא שמואל הגיע לארץ בשנת 1939. התגוררנו בשכונת אברמוביץ ברחוב לא סלול, ללא שם, שהתקרא שיינקין מאוחר יותר. ילדות בשכונה עם חברים, ילדי השכנים ברחוב. כמו כולם הלכתי לגן, ובגיל שש הלכתי לבית ספר "חביב" במזרח המושבה בהנהלת המנהל המיתולוגי עדיני.

בהמשך למדתי בגימנסיה הראלית בהנהלת מנהל מיתולוגי אחר, קררי. סיימתי בחינות בגרות במגמה ראלית והתגייסתי לצה"ל, לחייל התותחנים. לאחר השחרור המשכתי בלימודי פיסיקה מתימטיקה באוניברסיטה העברית בירושלים. ב- 1968 נישאתי לעדנה לבית אלגיסר סבתא של זיו. בהמשך למדתי לתאר שני בפיסיקה, ולאחר מכן המשכתי לימודי לתואר שלישי במכון וייצמן למדע ברחובות. במהלך הלימודים פרצה מלחמת יום הכיפורים. אחרי סיום המלחמה  המשכתי בלימודים וסיימתי  את התואר. התגייסתי ליחידת המו"פ בצה"ל לתרום ולסייע בשיקום צה"ל אחרי המלחמה. שרתי בצבא קבע 11 שנה והשתחררתי בדרגת אל"מ.

בין לבין נולדים לנו שלשה בנים: רודד הבכור אבא של זיו, ארבל ואיתם. לאחר השחרור מצה"ל נשלחתי לשמש יועץ לענייני מדע בשגרירות ישראל בבון, גרמניה. ארבע שנות שליחות עברו עלינו ואז חזרתי לארץ. אני לעבודה במרכז לחיזוי טכנולוגי באוניברסיטת תל-אביב. בהמשך התמניתי למנהל המרכז עד לפרישה בשנת 2012.

היומן וההשראה

סבתי הגדולה כתבה את סיפור חייה בשנותיה המאוחרות בהיותה בת 83. כל אחת ואחד מ – 16 נכדיה קיבל עותק של היומן, למען יכיר את העבר המשפחתי, ואולי יעביר את הסיפור הלאה לדורות הבאים. אמי הייתה אחת מהנכדות, והיומן היה אחד המזכרות החשובות שלה מחייה כילדה בעיר קלן בגרמניה. כל אחד מהנכדים נשא עמו את היומן, וכשפגשתי קרובים בקצווי עולם כולם סיפרו על העותק שברשותם ועל סקרנותם לגבי תוכנו. מבלי משים היומן הפך להיות גורם מקשר בינלאומי.

היומן כתוב בגרמנית שאני כילד לא יכולתי לקרוא. כשבגרתי ולמדתי לקרוא את השפה יכולתי לקרוא ביומן וללמוד על ארח החיים של סבתי הגדולה כילדה וגם כבוגרת. היסטוריה בת מאה ויותר. ההשוואה לימינו מתבקשת. עם הזמן תורגם היומן גם לאנגלית והפך יותר נגיש. הסיפורים הקטנים מתוך היומן קישרו בינינו בישראל ובין קרובים בברזיל, אוסטרליה, ניוזילנד ועוד. וכך כשהצטרפתי לתכנית "הקשר הרב-דורי", נוצרה ההזדמנות לכתוב פרקים בסיפור חיינו, שאולי גם הם יעברו מדור לדור החל בזיו והלאה.

מילדות לבגרות

נולדתי בראשון לציון מושבה ירוקה עתירת פרדסים ושדות חקלאיים שהקיפוה מכל צד. מושבה עתירת זכויות בהיסטוריה החדשה של ישראל, בהיותה המושבה הראשונה שהוקמה בשוב העם לארצו. חיים שלווים היו לנו הילדים, למרות מלחמת השחרור שהתנהלה בתקופה זו. ראשון הופצצה פעם אחת במרכזה. שוחות נחפרו בחצרות למקרה חרום. חוץ מזה החיים לא הופרעו יותר מדי. בהמשך אכתוב על שנות הילדות המקבילות לגילו של הנכד זיו שלמענו הדברים נכתבים.

בית הילדות      

נולדתי בראשון לציון ביוני 1945 בן יחיד. משפחה קטנה שלוש נפשות. אין סבתא ואין סבא. אין דודים ודודות רק קרובים רחוקים ודודים שחיים בארה"ב. סבתא מצד אימא נספתה בשואה. סבא מצד אימא מת בגרמניה עם עלית הנאצים לשלטון. סבתא וסבא מצד אבא גרו רחוק בארגנטינה. הלכה למעשה אבא ואימא לבדם בארץ מתמודדים עם תלאות החיים במדינה שזה עתה קמה.

על סבתא וסבא שומעים בסיפורים של ההורים, אבל הם אינם נוכחים בחיי היום יום ואינם משפיעים על התפתחותנו. מצב זה לא היה, כמובן, חריג והרבה מבני הדור גדלו בתנאים דומים. בבית דיברו עברית. ההורים ביניהם דיברו גרמנית, אבל איתי דיברו בשפה העברית כדי שזו תילמד ותיקלט כראוי. בני דורי ה"סברס" אמורים לגדול כישראלים אמיתיים שלא יידבקו בהם סימנים גלותיים. ההורים החליפו ביניהם דברים בשפתם כדי "שהילד לא יוכל להבין".

הבית בו נולדתי בשנת 1945, היה בית לא גדול, בדרך עפר, שכונה על שם בעליו בית ביקל. לבית היה  גג רעפים וחצר גדולה מאחוריו. בחזית עץ צאלון ענף עם פריחה אדומה. בבית חדר שינה גדול יחסית וסלון עם מרפסת והיתה בו פינת אוכל שני מטבחים ושרותים. בבית גרת דרך קבע שתי משפחות תחת קורת גג אחת. דיור משותף. משפחתי קיבלה את חדר השינה, פינת האוכל והמטבח הגדול. פינת האוכל הייתה מרכז הבית. שם עמד הרדיו ושם שמענו חדשות מהארץ ומהעולם. הרדיו שידר את "המדור לחיפוש קרובים", שירים עבריים וחדשות מקול ישראל מירושלים. זה למעשה כלי התקשורת היחידי בבית כמו גם בבתים אחרים. המשפחה השנייה שהתמקמה בבית, משפחת רייכמן, דרה בסלון. משפחה של עולים חדשים, ארבע נפשות ועוד ילד שנולד כולם בחדר גדול אחד.  הרייכמנים  היו סוחרים. החדר היה מלא כל טוב. הימים ימי ה"צנע" ו"הקיצוב" ואצלם יכלו להשיג מיני מאכלים  שלא היו בנמצא בחנויות. זה נקרא אז "השוק השחור". מאוחר יותר נדד כל הטוב הזה למעדניה ברחוב רוטשילד, ושם הם עשו חיל עד שפרשו. המצב הכלכלי לא היה קל באותה התקופה. פעמים הפרוטה לא הייתה מצויה בכיס. המצב השתפר בעקבות "הסכם השילומים" עם גרמניה. התקבלו פיצויים שאפשרו חיים נוחים יותר.

אבא שמואל עבד בחברת "חריש", חברה לעבודות עפר. השתתף בבניית תשתיות במדינה הצעירה. כבישים כמו הכביש לאילת והכביש לים המלח, מאגרי מים כמו אגם שיקמה, סוללות עפר למפעלי ים המלח ואפילו תשתיות לכור הגרעיני בדימונה. היו ימים שאבא לא הגיע חזרה הביתה כדי לחסוך בנסיעות. מדי פעם הייתי מצטרף אליו לנסיעות ארוכות לעבודה להכיר מקומות שהגישה אליהם לא הייתה קלה. אמא מרים, שהייתה מורה לתזונה ובישול, לא יכלה להמשיך לעבוד ונשאה בעול הבית.

בחצר האחורית, כילד קטן, הייתה לי גינה עם ערוגות של צנוניות, פרחים ועוד מיני גידולים. מאוחר יותר בבית הספר "חביב" עבדנו בגינת בית הספר ו"נסיוני" החקלאי נירתם לגינה הכיתתית. אבא שמואל היה מכסח לעיתים את הקוצים שגדלו פרא בחצר עם מגל. זכור לי שפעם הסתקרנתי והתקרבתי למקום, והמגל פגע לי באחורי הרגל. יכול היה לקרות אסון, אך זה ניגמר בחתך עמוק. החצר שימשה גם מקום לכביסה. כובסת, בשם שושנה, הייתה מגיעה, מרתיחה מים על "פרימוס" ושופכת אותם לתוך "פיילה" – מין גיגית עגולה גדולה שבתוכה היו הבגדים לכיבוס. ה"פרימוסים" שימשו גם לחימום מים בתוך הבית לצרכים שונים. עצים שימשו לחימום מים באמבטיה. זכור לי המקרה בו נחש שחור נכנס לתוך דוד העצים באמבטיה, ואבא שמואל נאבק בו והרגו. נחש אחר ארב לבת השכנים על הברז בכניסה לחצר והיא נמלטה ממנו ברגע האחרון. נחשים וחיות בר אחרות הסתובבו אז בטבע הפתוח, החקלאי, השכן באין מפריע. האנשים התרגלו, חיו בצד חיות הבר ופעמים אפילו נהנו לראותם.

חלק מהפולקלור השכונתי הייתה הנסיעה לים בקיץ. משאית הייתה מתייצבת ואימהות וילדיהן היו מטפסים מאחור ומתיישבים . הייתה המשאית של אברוך מדיירי הרחוב והייתה המשאית של בקר שהגיעה ממרכז העיר. נסענו לחוף פלמחים ומאוחר יותר לחוף ראשון . מכוניות פרטיות היו מעט ושימשו את הגברים בעבודתם. רוב הנשים לא נהגו ובכל מקרה לא הייתה מכונית שניה בבית.

הבית עמד למעשה בקצה שכונת אברמוביץ. הרחוב לא היה סלול. רחוב ללא שם שמאוחר יותר כונה שיינקין. הבית שלנו בצדו המערבי ולפנינו משפחת ברגר. מעברו השני של הרחוב גרו משפחות חודורוב  (ההורים של שוער הכדורגל הידוע), רוזנטל ואברוך. מולנו  גרה משפחת וגנר שמאוחר יותר "ירדה", היגרה לארה"ב. רחובנו יצא מרחוב שמריהו לווין שבגדתו הדרומית השתרעה האחוזה רחבת הידיים של משפחת קלוצמן בעלת בית החרושת "אוקבה" לסכיני גילוח. נקודת ציון חשובה בשכונה היתה בריכת המים השחורה במרכז השכונה בנקודה הגבוהה שלה. שם היו מתכנסים בל"ג בעומר ומדליקים מדורה שכונתית. הבריכה כבר מזמן איננה והשטח הריק התמלא בבתים. הילדים שיחקו אז ברחוב או בחצרות. "מחלק הנפט" כמו גם "מחלק הקרח" הביאו מוצריהם לבתים. כך גם ה"חלבן" שחילק חלב. בתחילה היה חלב ניגר ובהמשך בבקבוקים. מידי פעם עבר גם ה"אלטע זאכן" ואסף גרוטאות. ה"דוור" חילק דואר לבתים וזכה לקבל מים קרים בימים חמים. הדוור היה בעצם הקשר לעולם החיצון. בבית אין טלפון, אינטרנט היה מדע בדיוני והקשר בין אנשים היה במכתבים גם בארץ וגם עם חו"ל. כל מכתב שהגיע היה לכן סיבה לחגיגה.

מעבר לבית לצד צפון השתרע שדה חקלאי בו גידלו פול. מעבר לשדה הוקמה שכונת בקר. שני טורי בתים בני קומה אחת. שנים הרבה  מאוחר יותר הוקם שם ממול בית הספר סלמון ורודד בננו הבכור אבא של זיו למד בו עד כתה ו'. מלחמת השחרור עברה עלינו שם. סבא שמואל חפר עם השכנים שוחות בחצר כדי שיהיה מחסה בעת הצורך.

ילדי השכונה הלכו ברגל כל בוקר לבית הספר "חביב" מרחק לא קטן במזרח העיר. הגדולים בראש ואחריהם הקטנים. בגיל 6 הצטרפתי לתהלוכה לכתה א'. מאוחר יותר הגענו לבית הספר באופניים. בבית הספר למדו לא רק חקלאות אלא גם מסגרות, נגרות, מוסיקה, ציור אפילו תפירה. כל זה בנוסף לכל מקצועות הלימוד הרגילים וכמובן התעמלות וספורט. מגוון מקצועות שיכינו אותנו לחיים מי ללימודים ומי למקצוע כזה או אחר. שמונה שנים היינו אמורים ללמוד בבית הספר היסודי ואז להמשיך לגימנסיה או לבית ספר מקצועי. שנות הלימוד בבית הספר היו מגבשות. עד היום נפגשים בוגרי המחזור מעת לעת, מעלים זכרונות, שומעים דברי חוכמה מהבוגרים איש איש בתחום בו התמחה ומעלים על נס את התקופה והשגיה.

בית הנערות 

כשהייתי בגיל עשר עזבנו את הבית בשיינקין ועברנו לבית חדש שנבנה ברחוב גורדון של היום. אזור אחר, שכנים חדשים. שוב רחוב חסר שם לא סלול. הרחוב הסתעף צפונה מרחוב רוטשילד הראשי שחצה את המושבה ממזרח למערב. הכתובת הייתה "על יד רוטשילד" 84. הדוור הכיר את מעט המשפחות שגרו ברחוב והדואר הגיע. ברחוב רוטשילד גרו משפחת גוטרמן בפינה המזרחית ומשפחת ביקל בפינה המערבית. ביקל הוא אחיו של ביקל בעל הבית בשיינקין. סגירת מעגל.

סוף סוף בית משלנו בלי שותפים. שלושה חדרים. פינת אוכל. יש לי חדר משלי. ארון גדול מפריד בין חדרי לחדר ההורים. בצד שלי ארון ספרים בצד שלהם ארון בגדים. סלון יחסית גדול בצד השני של הבית וממנו יוצאת מרפסת בחזית הבית. למטה מרתף שהוא גם מקלט. חצר גדולה מאחור נטועה עצי פרי, ובחזית דשא.

ברחוב ממול משפחת לשם. לידם מצפון משפחת יעקובי ( הבן נחום כדורגלן ידוע בהפועל ראשון) מדרום משפחת אביוב. רחוב שהוא פסיפס של גלויות ובעלי מקצוע, מעמד ביניים עובד.

מרים לשם מורה. כשהייתי זקוק לאנציקלופדיה מקראית הייתי הולך אליה. "בארי" היה בית הספר אליו הלכו בני הרחוב. אני המשכתי ללמוד ב"חביב" הרחוק כדי לא לעבור בית ספר. "בארי" שכן בסוף הרחוב צפונה. זרם תלמידים עבר על פני ביתינו כל בקר וביניהם גם עדנה אשתי לעתיד סבתא של זיו. בהמשך הרחוב צפונה בצידו המערבי הייתה בריכת המים בנקודה הגבוהה ובהמשך הגינה החקלאית של בית ספר "בארי". בצד המזרחי, מעבר לבית שלנו צפונה, השתרע שדה חקלאי ענק שנמשך מזרחה עד רחוב ז'בוטינסקי וצפונה עד קרוב לוולפסון. במרחב  פעלה בעונה “מקשת אבטיחים" שבה נמכרו האבטיחים שגודלו בשדה. עצי פרי וגידולים אחרים היו בחלקים אחרים של המרחב החקלאי הזה. מכה רצינית ניחתה על הגידולים בשנות החמישים בדמות מכת ארבה שנחת בארץ. נזק קשה נגרם כאן ולחקלאות בארץ בכלל. מראה נחיל הארבה שנוחת על השדה ואוכל בכל פה זכור לי עד היום. היום האזור מלא בתים משותפים ולחקלאות אין זכר…

המגרש מדרום לבית היה ריק מלבד ערימת בלוקים שנערמה בו ובתוכה קיננו ציפורים – כוסות. אימא מרים אהבה להתבונן בהם ושמרה עליהם ככל יכולתה. גם מאחורי הבית מזרחה היה שטח חקלאי. בחצר הסתובב הכלב טדי. כלב מעורב אפור. יום אחד נגנב ונעלם. אירוע שגרם צער גדול.

עם החברים שיחקנו הרבה בחוץ ברחובות הלא סלולים. כדורגל, מחבואים, תופסת ועוד. בבתים שיחקנו משחקי קופסא כמו ריכוז, דמקה ושחמט.

לבית הספר צעדנו ברגל או נסענו באופניים. המרחק לא קטן לאורך רחוב רוטשילד הנמתח ממזרח למערב. בית הספר  היסודי היה אז שמונה שנתי. אין חטיבת ביניים. הכתות היו גדולות-חמישים תלמידים ומעלה בכתה. למרות זאת היתה משמעת ורכשנו השכלה נאותה שהכשירה אותנו להמשך. התלמידים הטובים המשיכו ללימודים  בגימנסיה-בית הספר התיכון. אחרים המשיכו במסלולים מקצועיים.

את בר המצווה שלי חגגנו על הדשא בחזית הבית. חברים וקרובים מילאו את המקום וביניהם גם הדוד והדודה שהגיעו מארה"ב. קיבלתי מהם מתנה רדיו טרנזיסטור, אמריקאי, גדול ממדים, מהחדישים והנדירים באותה עת. את הרדיו נשאתי בגאווה עם רצועה על כתפי והקשבתי למוסיקה שבקעה ממנו.

ראשון לציון שלנו כילדים התפרסה מבית הכנסת הגדול ובית הספר "חביב" במזרח ועד חומת החולות במערב, ומבניין היקב הוותיק ובית החרושת לבירה בדרום ועד נחלת יהודה והכביש לתל אביב בצפון. לכל מקום הגענו ברגל או על אופניים. אזור בית הכנסת הגדול משך אותנו  במיוחד בחגים, כאשר המבוגרים מתפללים והילדים זורקים "בומבלך" זה על זה. אלה היו פטישי הפלסטיק של ימינו. אזור בתי הקולנוע הוותיקים "ראשון" ו"נעמן" על יד היקב ו"תפארת" הקולנוע החדש במרכז, היוו אבן שואבת לסרטים בתקופה שבה טלוויזיה בבית הייתה רק חלום. בשבתות הלכנו למגרש "הפועל" שמעברו המערבי התנשאו החולות, ועודדנו את הפועל ראשון, ולא חשוב באיזו ליגה שיחקה. מגרש "מכבי" הגדול עמד במרכז העיר, ושם עודדנו את מכבי ראשון לציון בכדוריד.

ההורים מרים ושמואל בפתח הבית ברחוב גורדון

גלגולו של שם

שם המשפחה של ילדותי היה "שטרקנד". שם ממוצא גרמני שמשמעותו, לכאורה, הוא יד חזקה. אבא שמואל טען שכנראה פעם השם היה שטרקהנד והאות "ה" נשרה במשך השנים. השם היה נדיר. כאשר אבא ואחיו חיפשו קרובי משפחה אחרי מלחמת העולם השנייה, על פי שם המשפחה, הקרוב היחיד שמצאו הוא אח נוסף שנספה בשואה. לא נמצאו משפחות אחרות באותו שם. משעברו השנים ובררנו אפשרויות אחרות לפירוש השם, הועלתה הסברה שהשם המקורי היה "שטרקנט" (סיומת ט' ולא ד') והוא קשור במקצוע בניין שהיה קיים בעבר ועיקרו היה מומחיות בבניית פינות חזקות לבתים של פעם. צורך חשוב בהעדר אמצעים לחיזוק בניינים. השם היה ארוך ולא מתאים להוויה הישראלית. הרבה עברתו את שמם. אבא שמואל לא התלהב, בלשון המעטה. שם משפחתו היה חשוב לו, גם כדי שאם ייתגלו קרובים נעלמים, הם יוכלו לזהותו בעזרת השם. כך גם הקשר עם אחים ואחיות בארה”ב וארגנטינה הנושאים אותו שם נשמר.

לימים נישאתי לעדנה והמשכנו לשאת אותו שם. פניות של גורמים שונים מבן גוריון ועד אלופים בצה"ל לעברת את השם נדחו בנימוס. כאשר הוענקה לי דרגת אל"מ בצה"ל הבנתי שהגיעה עת שינוי. קצין בכיר שם עברי. אבא שמואל כבר היה בשל גם הוא לקבל את עברות השם. קרובים נעלמים כבר לא יתגלו. המשפחה בחו"ל מבוססת ואין צורך  להתעקש. עדנה ואני ישבנו על המדוכה. איזה שם לבחור? החלטנו לקחת שלוש אותיות לסירוגין מהשם המקורי  . נתקבל השם שרן – שם עברי פשוט וקל לאיות.  שרן היא מילה בארמית שפירושה מותר, והיא מופיעה בתפילת "כל נדרי" של יום הכיפורים. לימים כששירתתי כדיפלומט בשגרירות בבון בגרמניה היו מגיעים אלי מכתבים שיועדו אלי אבל גם למשפחות שירן ושרון. מסתבר שגם שם פשוט להיגוי ואיות גורם לבלבול. למרות הכול השם מלווה אותנו בהצלחה עד היום.

סוף דבר

בתי ילדותי כבר אינם. במקומם צמחו רבי קומות. פה ושם עוד נותרו על כנם כמה בתים מקוריים. רחובות העפר נסללו מזמן. גם בתי הקולנוע "תפארת", "נעמן" ו"ראשון" כבר אינם. אולמות הקולנוע עברו לקניונים הגדולים. את הפרדסים והשדות החליפו שכונות. המושבה הוכרזה  כעיר כבר כשהייתי בן חמש. בלי שנרגיש  העיר הלכה וגדלה . החולות בגבולה המערבי נבנו דונם אחר דונם והבתים מגיעים עד חוף הים . מגרש הפועל הוותיק נסגר והועתק למקום אחר, מגרש מכבי הגדול מאכלס היום מרכז מסחרי ועל מגרש מכבי הקטן ניבנה מבנה עיריית ראשון לציון. עוד ועוד נקודות ציון נמחקו ונשתנו. בית הכנסת הגדול עדיין מתנוסס במקומו, בניין היקב נשאר על מקומו אך יין כבר לא מייצרים בו, בית העם ההיסטורי שומר, ומזכיר ימי עבר. לבית הספר "חביב"  נבנה מבנה חדש וחדיש, ובחצרו הישנה כבר לא מתרוצצים תלמידים. שבעים שנה עברו והקידמה והטכנולוגיה ניכרים בכל. הטלפון כבר זמין לכל דיכפין. לא קו אחד אלא כמה שנרצה. התקשורת מכל מקום לכל מקום, כל הזמן, תופסת מקום מרכזי בחיינו. מחלק הקרח, החלבן ומחלק הנפט נעלמו ואינם. הדוור עדיין מחלק מכתבים מדי פעם, אך ברובם הם דאר רשמי. מכתבים אישיים כמעט כבר אינם בנמצא. לכל משפחה מכונית בבית אפילו שתיים. טלוויזיה צבעונית היא מכשיר הכרחי ואת מסך המחשב תמצא בכל חדר.  האינטרנט הוא מקור המידע והאנציקלופדיה היא כבר מוצג מוזיאוני.

אין ספק, זר כי יגיע לעיר, לא יבחין שהייתה פעם מושבה חקלאית עתירת כרמים ופרדסים. אבל תמונה זו חרוטה בזיכרוננו, ילדי המושבה ההיא, וזיכרון ילדות כזה יישמר בראשנו לעד.

זיו עם  ההורים רחל ורודד יחד עם סבא וסבתא יאיר ועדנה – מאי 2022

ראשון מִמּוֹשָׁבָה לְעִיר: זִכְרוֹנוֹת יַלְדוּתִי/ מאת: יאיר שרן

רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן שְׁנוֹת הַחֲמִשִּׁים/ אֲנַחְנוּ הוֹלְכִים לְשֵׁבֶט הַצּוֹפִים/ נִיסִים מוֹכֵר גַּרְעִינִים, גְּבֶרֶת רוֹטְשִׁילְד – גָּזוֹז וְשִׁלְגּוֹנִים.

בְּמוֹרַד קוֹלְנוֹעַ "רִאשׁוֹן", "נַעֲמָן"/ בֵּית הָעָם שׂוֹרֵד בְּפַעֲמֵי הַזְּמַן. בַּמַּעֲלֶה מְכַבֵּי הָאֵשׁ וּמָגֵן דָּוִד/ וּלְמַעְלָה בֵּית הַסֵּפֶר "חָבִיב". בּוֹמְבָּלָךְ מוּל בֵּית הַכְּנֶסֶת/ הַבָּנוֹת מְשַׂחֲקוֹת תּוֹפֶסֶת.

בַּמֶּרְכָּז – רוֹטְשִׁילְד פּוֹגֵשׁ אֶת הֶרְצְל/ אֵיקָלִיפְּטוּס עֲנָק בְּפִנָּתוֹ מֵצֵל. רַמְזוֹר רִאשׁוֹן בָּעִיר כָּאן נִצְפֶּה/ אֵצֶל סִימֶנְסְקִי וְאוֹטוֹ שׁוֹתִים קָפֶה.

בְּ"תִפְאֶרֶת" סְרָטִים בְּכָל שַׁבָּת וְחַג/ חוֹזִים בַּכּוֹכָבִים בְּ"תִרְצָה" עַל הַגַּג.

בְּאֶמְצַע הֶרְצְל הַתַּחֲנָה הַמֶּרְכָּזִית/ מִתְרוֹצְצִים אֲנָשִים אֲחוּזֵי תְּזָזִית.

וְסוֹפֵי הָעֲיָרָה בְּרוּרִים-בְּרוּרִים/ נִרְאִים לְמֵרָחוֹק מִכָּל הָעֲבָרִים. בַּמַּעֲרָב הִתְנַשְּׂאוּ חוֹלוֹת/ בַּמִּזְרָח מֵהַבָּסִיס נִשְׁמְעוּ קוֹלוֹת. בַּדָּרוֹם הָיָה הַיֶּקֶב הֶחָבִיב/ וּבַצָּפוֹן הַדֶּרֶךְ לְתֵל אָבִיב.

זוֹהִי רִאשׁוֹן, עֲיָרַת יַלְדוּתִי/ אִם תַּעֲבֹר אוּלַי תִּרְאֶה אוֹתִי. הַמּוֹשָׁבָה אֲשֶׁר צָמְחָה לְעִיר/ וְעָלֶיהָ שׁוֹרַרְנוּ זֶה הַשִּׁיר.

קישור לתמונות נוספות באתר של סבא יאיר שרן: "אלבום המשפחות"

הזוית האישית

זיו: נהנתי מאד מהעבודה עם סבי ולמדתי הרבה דברים חדשים ומענינים על חייו של סבי וגם על סבתי וסבי הגדולים אישית הייתי מאחל לכול אדם לעבור מפגשים כאלה שמחברים בין הדורות השונים. למדתי על בית הספר של אז לעומת היום, על ההבדלים הרבים בחיי היום יום של כל דור ועל כול מיני צירופי מקרים משעשעים. למדתי על דברים שהיו אז ונעלמו עם הזמן. למדתי מילים ומושגים שלא הכרתי. אין ספק –  הדור הצעיר יכול עוד ללמוד הרבה מהמבוגרים.

התכנית בה השתתפתי "הקשר הרב דורי" הייתה מרתקת ומחכימה והתובנות שרכשתי ילוו אותי זמן רב ואף יסייעו לי בעתיד.

סבא יאיר: תכנית הקשר הרב דורי הייתה עבורי חוויה והזדמנות. המפגש עם זיו וחבריו, העבודה המשותפת, היכולת לספר לזיו עובדות וחוויות מההיסטוריה המשפחתית הייתה מאתגרת וגרמה לשנינו סיפוק רב. המפגשים יצרו הזדמנות חשובה לספר ספור חיים ולהעלותו על הכתב, ולהעבירו לזיו כמו גם לכל הנכדים האחרים.

ברצוני לברך על היוזמה ולהודות לכל העושים במלאכה.