מאגר סיפורי מורשת

לזכרם של אמי חנה טייבל (לבית ברוידא), אחיי הגדולים הירש וזליג, אחותי הקטנה רחל וסבתי רייזל ברוידא (לבית טוביאש)

אשר שנרצחו בשואה.

ולזכרם של סבתי ציפה-חוה טייבל (לבית קולמן),

דודתי מרים (לבית טייבל) בעלה משה-אהרון נפתלוביץ, בנם הירש

ולזכרו של דודי, משה-דוד טייבל,

אשר נספו בשואה.

נולדתי בעיירה וילקומיר (אוקמירגה) ליטא, בחורף 1937 לאבי לייב ואמי חנה. אבי סיפר לי שבעודי תינוק, זכיתי לקבל ברכה. יום אחד אבא הלך ברחוב הראשי עם בנו התינוק בעגלה ופגש ברב הקהילה, הרב יוסף זוסמנביץ ("הירושלמי"). הרב רכן מעל עגלת התינוק, הניח ידו על ראשי וברך אותי. אני לא איש מאמין אבל אולי הברכה הזו, הצילה אותי. אמי, שני אחיי, אחותי וכל קרובי המשפחה נרצחו כולם. רק אבי ואני שרדנו את המלחמה הנוראה.

הייתי בן ארבע כאשר ראיתי בפעם האחרונה את אמי, אחיי אחותי וסבתי. זה היה ב -21 ביוני 1941, שעות לפני פלישת גרמניה לליטא, כחלק מתקיפת ברית-המועצות. פניהם של יקיריי נמחקו מזיכרוני.  למדתי להכיר אותם רק מתמונות שסבתי ציפי-חוה, אמו של אבי, שהתגוררה בקובנה, החביאה לפני מותה בגטו. היא בקשה ממשה שרמן, חבר של אבי, להטמין את התמונות בגטו. משה הצליח לברוח מהגטו, הצטרף לפרטיזנים ולאחר המלחמה פגש את אבי ויחד מצאו את התמונות, שמורות בתוך מיכל מתכת קבור באדמת הגטו.

דרך התמונות הכרתי את בני משפחתי אך את פניה של אחותי רוחל'ה איני מכיר. היא לא מופיעה בתמונות. בת שלושה חודשים הייתה, כאשר נספתה.

אבי לייב נולד בשנת 1908 בקובנה. אמי חנה נולדה בשנת 1910 בוילקומיר, ליטא. הם הכירו במהלך שרותו הצבאי בצבא הליטאי, בעת שהיה מוצב בעיירה. הם נישאו בשנת 1932, והקימו את ביתם בוילקומיר שם נולדו ארבעת ילדי המשפחה:

הירש-בער (1933), זליג-אושר  (1934), ראובן (1937) ורוחל'ה (1941).

לייב, חנה, הירשל'ה וזליג (וילקומיר 1936)

המשפחה התגוררה יחד עם סבתי המבוגרת רייזל ושתי אחיותיה של אמי. פרידה וגיטה – נשים צעירות, רווקות.

אמי הייתה עקרת בית, ואבא היה חשמלאי במקצועו ועבד בבית-הסוהר בקובנה. ב-22 ביוני 1941, בעת פלישת הצבא הגרמני לליטא, היה בעבודה. בבית הסוהר רצו להעביר מסמכים, כסף ונשק מזרחה, הרחק מהגרמנים שפלשו ממערב. אבא נתבקש לעשות זאת ולצורך זה קיבל משאית סגורה ונהג צמוד (ליטאי). בדרך מקובנה, עברו בוילקומיר לאסוף את המשפחה ולברוח מהר, הרחק מהחזית המתקרבת. הבהלה הייתה גדולה והכל נעשה בחופזה. המשפחה עלתה במהירות למשאית.  אמא והילדים מאחור ואבא מקדימה, ליד הנהג הליטאי. המשאית הספיקה להתרחק מרחק קטן מהבית, כאשר אמי הבחינה שילד אחד חסר…. היא החלה לדפוק על גג תא הנהג ולצעוק שיעצרו את המשאית. אבא רצה להמשיך בנסיעה ואמר לה שהילד נשאר יחד עם הסבתא והדודות אבל אמא התעקשה ואמרה שהיא לא מוכנה להשאיר את הילד מאחור.

הילד הזה הוא אני, בזמן שברחו מהבית, ישנתי במיטה ופשוט "שכחו אותי בבית"…. אבא רץ חזרה הביתה לאסוף אותי ורץ חזרה כשאני בזרועותיו למקום בו המשאית הייתה אמורה להמתין. אבל המשאית לא הייתה שם….. הנהג הליטאי ברח עם המשאית ובה אמי, הירש, זליג והתינוקת רוחל'ה. אבא רץ וחיפש את המשאית אבל לא מצא אותה. מחוסר ברירה יצאנו מהעיר, בתקווה שאולי בדרך נמצא אותה. זה לא קרה!!

כך נפרדנו לתמיד, אבי מאשתו ושלושת ילדיו ואני מאמי ומאחיי.

ככל הנראה הנהג הליטאי המשיך בנסיעה מחוץ לעיר שם זרק את המשפחה מהמשאית. מן הסתם צעדו ברגל חזרה לכיוון הבית, שם נותרה רק סבתא רייזל. שתי הדודות (אחיותיה של אמי) הספיקו לברוח לפני כניסת הגרמנים לעיירה, משאירות את אמם הזקנה בבית.

יהודי העיירה והסביבה, כאחד-עשר אלף במספר, נרצחו על ידי הגרמנים ועוזריהם הליטאים ביער פיבונייה הסמוך, שם קבורים בקבר אחים אמי, אחי הבכור הירש בן שמונה, אחי זליג בן השבע ואחותי רוחל'ה, תינוקת שלא מלאה לה שנה.

אבי אמר שלאחר המלחמה פגש ליטאי שהכיר את המשפחה שלנו. אותו ליטאי סיפר לו שהיה ביער, ראה שם את המשפחה וסיפר גם שראה איך חייל גרמני משליך את אחותי התינוקת על אחד העצים. לו אמי הייתה שומעת בקולו של אבי באותו בוקר של 22 ליוני1941 ומוותרת עלי, ייתכן והם היו שורדים ואז אני הייתי קבור עם סבתא שלי, בקבר אחים ביער…

מצבת זיכרון, יער פיבוניה, אוקמירגה, ליטא

על גורלו של הנהג הליטאי שגרם לטרגדיה לא שמעתי מאבי דבר. בחייו, כאשר היה את מי לשאול, אני לא שאלתי והוא ביוזמתו לא סיפר לי. רק לאחר מותו, דודתי אידה, סיפרה ששמעה מאחיה שלאחר המלחמה הוא איתר את אותו נהג ליטאי ו"סגר אתו את החשבון". כבן שהכיר את אביו יש לי כל הסיבות להאמין שכך היה.

אובדן המשפחה היה פצע פעור עד סוף ימיו. כשנולדה בתי הבכורה ביקש שאקרא לה בשם אשתו, אמא שלי ולפני מותו ביקש להנציח על קברו את זכרה וזכר הילדים.

מצבת קברו של אבי, לייב (אריה) טייבל

אבי לא מצא את המשפחה אך לא הייתה ברירה, והוא, נושא אותי על גבו, החל במסע הבריחה מזרחה. מסע רגלי כאשר רק לפעמים הצלחנו לעלות על עגלה רתומה לסוס או מכונית שנהגה עצר ואסף אנשים נמלטים. נמלטנו מבלי לקחת עמנו דבר. ללא בגדים וללא מזון. במהלך הבריחה אבא נאלץ לגנוב מזון כדי שיהיה לי מה לאכול. שנים רבות לאחר מכן, סיפר לי אבא שלאחר שאכלתי והייתי שבע, הייתי אומר לו: "עכשיו נתחלף, אתה תנוח ואני אסחוב אותך על הגב".

ברחנו מזרחה לכיוון וילנה ומשם המשכנו למינסק, שם כך אבי סיפר לי, חווינו הפצצה של חיל האוויר הגרמני. אבא השכיב אותי על הארץ וגונן עלי בגופו. מסביבנו היה הרס רב והרוגים רבים. ממינסק המשכנו לברוח מזרחה הרחק מהחזית והגענו לעיר פנזה. שם התמקמה הממשלה הגולה של ליטא הסובייטית. כבעל מקצוע, אבא קיבל הפניית עבודה לעבוד כחשמלאי בבית הסוהר בעיר קוזנצ'ק (Kuznetzk). גרנו במקום העבודה של אבא, בבית הסוהר. חדר מגורים לא היה לנו ואת הלילות העברנו באולם גדול קר וחשוך. ישנתי במיטה יחד עם אבא. הקור העז וחלומות רעים שחלמתי גרמו לכך שארטיב את המיטה והבגדים. הייתי הילד היחיד בכל בית הסוהר. במהלך היום הסתובבתי בין האסירים, ביניהם היו גנבים ורוצחים. שיחקתי איתם והם "שיחקו" איתי. אבא סיפר שפעם טבלו אותי בחבית מים. הייתי שעשוע שלהם.

בשלב מאוחר יותר אבי הכניס אותי למוסד חינוכי לילדים בעיר. שם למדתי שפה חדשה – רוסית, נוספת לשפת האידיש בה דברתי.

בשנת 1942 החלה להתארגן בצבא האדום הדיביזיה הליטאית (הדיביזיה ה-16) בה רוב החיילים היו פליטים יהודים מליטא. באותו זמן, אבא כבר ידע מה עלה בגורל המשפחה ועל אף שכ"עובד חיוני" קיבל פטור משירות צבאי, הוא רצה להתנדב לדיביזיה כדי לנקום את דם המשפחה. השאלה שהטרידה אותו: מה לעשות עם הבן ? מה יהיה אם לא יחזור מהמלחמה? האם הבן ידע מי הוא? האם ידע היכן נולד? מי היו הוריו?

אבי החליט להתגייס לדיביזיה הליטאית ונשלח לעיר בלאכנה (Balachna), מקום בו התמקמה הדיביזיה. בעוד אני נותרתי בבית ילדים בקוזנצ'ק. באותה השנה ממשלת ליטא הגולה הקימה במזרח ברה"מ "בתי ילדים" לילדי פליטים מליטא ואבא החליט להעביר אותי לאחד מהם, בתקווה שלאחר המלחמה מישהו מהקרובים או מהמכרים יזהה אותי ויטפל בי. כל אותה עת אבי היה בקשר מכתבים עם קרובת משפחה מצד אמי – יהודית טוביאש.  היא ושני ילדיה לייב ודבורה שהיו גדולים ממני, הצליחו לברוח בזמן מוילקומיר והגיעו למזרח ברה"מ. אותה קרובת משפחה תכננה להעביר את שני ילדיה לאחד מבתי הילדים לפליטים הליטאים. אבי ביקש לצרף אותי לילדיה. לשם כך הוא קיבל חופשה מהצבא, והגיע לבית הילדים, כדי להעביר אותי לידי יהודית כדי שלאחר מכן תיקח אותי, יחד עם ילדיה, לבית הילדים.

אבי ואני (קוזנייצק 1942)

אבא הגיע לבית הילדים בשעת ארוחת הצהרים. הגננת ניגשה אלי, אמרה לי שאבא בא לבקר אותי ושאני יכול לקום ולגשת אליו. הדלת של חדר האוכל הייתה פתוחה וראיתי את אבא מחכה לי, אבל לא קמתי מהשולחן ולא נגשתי אליו. רק כשסיימתי לאכול קמתי ולפני שניגשתי לאבא, הלכתי לארונית שלי שבו היה מעיל, הכנסתי לכיס המעיל פרוסת לחם ורק לאחר מכן נגשתי לאבא. כששאל אותי, מדוע ניגשתי לארון ולא אליו, עניתי לו שמאוחר יותר, כשאהיה רעב, אוכל את חתיכת הלחם שהכנסתי למעיל. אבי הוציא אותי מבית הילדים ונסענו ליחידה הצבאית בה שירת. שהינו שם זמן לא רב ולאחר מכן נסענו לקרובת משפחה (שם המקום לא ידוע לי). שם נפרדתי מאבא בתקווה שהפרידה תהיה זמנית וקצרה. בית הילדים הליטאי היה ב-קונסטנטינובקה (Konstantinovka), כפר מרוחק אליו הגענו בשייט בספינת נהר.

שם, בבית הילדים הליטאי, למדתי שפה חדשה – ליטאית.

היחידה הצבאית בה אבי שירת לחמה והגיעה לוורשה, משם המשיכה מערבה ולקחה חלק בכיבוש ברלין.  במהלך המלחמה הוא לחם בקרבות מרים, ואף נפצע מספר פעמים, אך בכל פעם לאחר הפציעה חזר לחזית.

אבי במדי הצבא האדום (1945)

מישהו שמר עליו. מישהו לא רצה שאשאר יתום…

בחורף 1944-1945 עם שחרור ליטא מהנאצים, הועבר בית הילדים הליטאי לוילנה. בית הילדים מוקם בבית נטוש ביער מחוץ לעיר, בית ששימש את הגרמנים כמפקדה.  אני זוכר שהמבנה היה ריק מרהיטים. והילדים השתעשעו בהבערת מדורות אש ביער תוך שריפת כדורי רובה ומסמכים רבים שהיו במקום. המצב בבית הילדים היה לא טוב והאוכל היה דל. זמן קצר לאחר שבית הילדים התמקם במקומו החדש ביער, ילדים יהודים עזבו את המקום מבלי שמישהו ניסה לאתר אותם. כעבור מספר ימים הם חזרו וסיפרו שהם עברו לבית ילדים אחר, בית ילדים יהודי שנפתח במרכז העיר. גם אני רציתי לעבור לבית הילדים הזה, אבל לא ידעתי היכן הוא ואיך אוכל להגיע לשם. אני הייתי ילד קטן בעוד הם היו גדולים ממני. פניתי לאחד הילדים שעבר לבית הילדים היהודי ובקשתי ממנו להעביר אותי לשם. בתמורה הצעתי לו את מנת השוקולד שלי, אם וכאשר נקבל. כך עברתי לבית הילדים היהודי, שם קרה הדבר שאבי קיווה לו. מנהל המוסד, חיים שוחט היה קרוב משפחה (אשתו-שיינה, בת דודה של אמי) והוא זיהה אותי. בבית הילדים טיפלו בי היטב. ושם גם התחלתי ללמוד. חזרתי לדבר אידיש – שפה אותה הספקתי לשכוח.

במהלך השירות בדיביזיה הליטאית הכיר אבא את אסתר כץ ששירתה ביחידת שירותים של הדיביזיה ובשנת 1944 הם התחתנו כאשר הוא הציב בפניה תנאי: שתגדל את בנו, כבנה. היחידה בה שירתה סיימה את תפקידה במלחמה בוילנה והיא איתרה אותי בבית הילדים היהודי. בפעם הראשונה שביקרה אותי שם, היא לקחה אותי לצלם. הצטלמנו יחד והתמונה נשלחה לאבי לחזית.

אסתר טייבל ואני בתמונה שנשלחה לאבי (וילנה 1944)

המשכתי להיות בבית הילדים עד לסוף 1945, אז אבי שב מהמלחמה. בסיום המלחמה גרנו יחד אבא, אמי החורגת אסתר, אחותי החדשה בלה ואני.

כך הסתיימו שנות המלחמה עבורי.

בשנות הילדות חלמתי חלום שחזר על עצמו פעמים רבות. בחלום ראיתי שני ילדים לבושים בבגדי מלחים רוכבים על האופניים במקום שנראה כמו מרפסת. לא הבנתי מיהם ורק לאחר המלחמה סיפרו לי אבא והדודות – אחיותיה של אמי ששני הילדים הם האחים שלי, הירשלה וזליג. כך הם היו לבושים רכובים על אופניים.

הירשל'ה וזליג ( וילקומיר 1936)

גם לאחר המלחמה החיים לא היו קלים. בשנת 1946 התחלתי, באיחור של שנתיים, ללמוד בביה"ס. הלימודים בבית הספר היו בשפה הרוסית, שפה חדשה-ישנה עבורי. (בתקופות שונות בילדות דיברתי שפות שונות: אידיש, ליטאית, רוסית. אך אף לא אחת מהן ידעתי היטב… ).

בשעות הפנאי שיחקתי "משחקי מלחמה" של ילדים. מול הבית שבו גרנו היה שטח גדול של חורבות בתים שנהרסו במלחמה. עבורנו הילדים היה זה "שדה הקרב" והלבנים שהיו חלק מהבניינים שימשו אותנו בקרבות כ"נשק" אותו זרקנו אחד על השני. במזל גדול זה לא נגמר בפציעות או גרוע מכך…. שחקתי עם ילדים גויים שלא פעם היו מקניטים אותי ש"היהודים פחדנים" וזה רק הגביר בי את המוטיבציה לנצח בקרבות ולהוכיח להם שגם היהודים יודעים להילחם. אני זוכר שאחת הדרכים שלהם להקניט הייתה לומר שהיהודים הפחדנים יורים עם רובה מיוחד שמאפשר לירות מעבר לפינה, תוך שהם מסתתרים מפחד ולא עומדים מול האויב. (באופן אירוני, שנים רבות לאחר מכן פותחה בישראל מערכת מתקדמת המאפשרת "ירי מעבר לפינה". מערכת Corner-Shot מוגדרת כפטנט ישראלי ונרכשה על ידי מדינות רבות לשימוש כוחות מיוחדים ויחידות לוחמה בטרור).

אזור אחר של הריסות מבנים בו שיחקנו היה אזור הגטו. אני זוכר את שרידי בית הכנסת הגדול (בית הכנסת של הגאון מוילנה), את במת העלייה לתורה. גם שם שיחקתי ב"קרבות הילדים" מבלי להבין את המשמעות של המראות שראיתי. ביליתי שעות רבות מחוץ לבית, ושילמתי על כך מחיר. אבי לא אהב את המשחקים הללו ולא פעם כשהיה חוזר מהעבודה היה מכה אותי. אמי החורגת עמדה כחוצץ בניסיון להגן עלי ולא פעם ספגה מכות שהיו מיועדות לי.

בשנים שלאחר המלחמה היה מחסור גדול. מזון נמכר בהקצבה וחייב עמידה בתורים ארוכים. אחת המטלות שהיו מוטלות עליי, הייתה עמידה בתור לחנויות המזון. כאשר הגיעה סחורה לחנויות, השמועה עברה במהירות מפה לאוזן ואנשים הזדרזו לעמוד בתור. ילדים ואני ביניהם, ניסו לקצר את העמידה בתורים. היינו מתפלחים בין הרגליים של המבוגרים. לא תמיד זה היה מצליח!

כילד סבלתי מגילויי אנטישמיות מצד הילדים הגויים איתם שיחקתי. עלבונות וקריאות גנאי הוטחו לעברי, רק בגלל שאני יהודי. בשלב מסוים התחלתי להגיב. הנשק היחיד שהיה ברשותי הוא אגרופים. הרבצתי אך גם ספגתי מכות. כשהייתי חוזר הביתה חבול בכל חלקי הגוף, אמי הייתה מטפלת בפצעים, כשספרתי לאבי על שאירע, היה אומר: "טוב מאוד. בפעם הבאה תרביץ חזק יותר." לא פעם נזרקתי מבית הספר בגלל המכות. עלבונות כמו "יהודי מלוכלך" היו מרתיחים את דמי ואז לא שלטתי על עצמי. אבי היה מחזיר אותי לבית הספר עם מילות עידוד – לעמוד על כבודי. אני בטוח שמבחינה זו, ילדותו הייתה זהה לילדות שלנו. את התכונה הזו ירשנו אני ואחותי בלה.

בלה ואני (וילנה 1947)

בלה למדה לנגן על כינור. יום אחד כשחזרה לבדה משיעור ובידה הכינור, נתקלה בילדה גויה שהעליבה אותה על כך שהיא יהודיה. בלה הגיבה מיד ושברה את הכינור על ראשה של הילדה…

אני זוכר שיום אחד בביה"ס, בכיתה, הפסקה בין השיעורים, ילד גוי קרא לי מרחוק "יהודי מלוכלך". בתגובה קפצתי על שולחן ובריצה על השולחנות הגעתי אליו ומלמעלה התחלתי להכות אותו. הכיתי בו עד הצלצול לתום ההפסקה. השיעור שלאחר ההפסקה היה שיעור התעמלות באולם הספורט. כשנכנסתי לאולם חזרתי להכות ולבעוט באותו הילד. ואז בעוד רגלי הימנית מונפת באוויר, בכוונה לבעוט בו, המורה לספורט שהייתה בהריון מתקדם, נעמדה ביננו בניסיון להפריד. בשבריר שניה הצלחתי לעצור את תנועת הבעיטה והרגל נשארה באוויר ובמזל גדול לא פגעה במורה. גם הפעם סולקתי מהלימודים עד להסדרת העניין על ידי אבי מול הנהלת ביה"ס.

לאורך השנים שמעתי לא פעם עלבונות כמו "יהודי מלוכלך" אבל עם הזמן וככל שהתבגרתי, למדתי לשלוט על עצמי והתגובות הפכו ממכות למילים. זכור לי מקרה אחד בבית הספר הטכני בו למדתי. עמדתי בקבוצה של תלמידים כשלפתע שמעתי נערה שעמדה מאחורי אומרת לחברה: "אתה קמצן כמו יהודי". הסתובבתי אליהם וכשאותה נערה הבחינה בי אמרה: "ראובן, סליחה, לא שמתי לב שאתה עומד פה". באופן אינסטנקטיבי האגרופים התקפצו אבל עצרתי את עצמי ואמרתי לה: "אני יודע – זה אצלך בדם". את השנאה ליהודים הם יונקים עם חלב האם!

בשנת 1950 חגגתי את בר-המצווה. הבית בו גדלתי לא היה דתי ואת האירוע ארגן יוסף רום, קרוב משפחה (אשתו מרים הייתה דודה של אבי) שהיה שומר מצוות והתפלל מדי יום בבית הכנסת היחיד ששרד. יוסף רום שכר את שירותיו של מלמד שהיה מגיע אלינו הביתה ללמד ולהכין אותי לעלייה לתורה. האירוע החגיגי נערך באולם התפילה הקטן של בית הכנסת, בקומה השנייה, וארוחה חגיגית עבור קרובי המשפחה המעטים נערכה בביתם של יוסף ומרים רום. למיטב ידיעתי, העלייה לתורה הייתה טקס הבר-מצווה הראשון שהתקיים בוילנה לאחר המלחמה. בעקבות הטקס זומן אבי לשירותי הביטחון לתשאול מדוע חבר המפלגה הקומוניסטית עורך לבנו טקס דתי. לשאלות הסביר שהטקס נערך ביוזמת ובאחריות יוסף רום. יוסף רום היה הסנדק שלי ולבקשתו שמי ניתן על שם אביו, ראובן. (יוסף רום היה גם הסנדק של בני קובי שנולד ב-1966).

בשנת 1953 סיימתי את בית הספר היסודי והתקבלתי לבית הספר מקצועי במגמת  מיכון חקלאי. במגביל ללימודים החלתי לעסוק בספורט בענף האבקות. תקופה ארוכה זה היה בגדר סוד שהסתרתי מההורים מחשש שלא יראו בעין יפה פעילות ספורטיבית שאינה מתאימה לילד יהודי. גם לאחר שהסוד התגלה ונענשתי על כך קשות המשכתי להתאמן ולהתמודד בתחרויות מבלי לספר ולשתף את ההורים. יחסו של אבי לנושא השתנה לאחר שיום אחד מצאו ההורים במקרה תעודת הערכה שקבלתי, מוסתרת בבית מתחת לספרים. בהמשך ולאחר שיחה עם המאמן שלי בה הסביר המאמן ש"לילד יש פוטנציאל", שינה אבא את יחסו ומאז היה מגיע יחד עם אחותי בלה לצפות ולעודד אותי בתחרויות. הפוטנציאל עליו דיבר מאמן ההאבקות התממש. זכיתי באליפות ליטא לנוער (1954), השתתפתי כחבר בנבחרת ליטא באליפות ברה"מ לנוער (1955) וזכיתי המקום השלישי באליפות ליטא לבוגרים (1956).

התפתחויות פוליטיות שאירעו בשנת 1956 השפיעו גם עלינו כמשפחה. בהסכם שנחתם בין פולין וברית המועצות נקבע ש "אנשים שהיו עד 1940 אזרחי פולין יכולים לעזוב את ברה"מ ולהתאחד עם קרובי משפחה לפי דרישת הקרובים בפולין".

אבי ניצל את העובדה שלאמי החורגת הייתה אזרחות פולנית ובעסקה ש"רקם" עם יהודי מפולין שביקר בליטא, אישר אותו יהודי במסמך נוטריוני, שאסתר טייבל (כץ) היא קרובת משפחתו והיא ומשפחתה מוזמנים אליו לפולין במסגרת "איחוד משפחות". אבי ידע שאסתר לא תרצה לעזוב ולהשאיר מאחור את אחיה ולכן הסתיר את הדבר ממנה. בלה הייתה קטנה וכך יצא שאני היחיד עמו הוא שיתף בסוד הגדול: "יש עכשיו הזדמנות לעזוב את ליטא וברית המועצות. לעבור לפולין ובהמשך לישראל. אני רוצה להוציא את המשפחה מכאן אבל צריך את הסכמתך. לאחר שנעזוב תוכל להחליט באיזו מדינה להיות, אבל עכשיו, החלטתך היא שתקבע. אם לא תרצה לעזוב, נשאר כולנו פה".

כנער בן 19 הייתי צריך לקבל החלטה שתהיה גורלית עבורי ועבור כל המשפחה. מבחינתי, עמדתי לפני סיום הלימודים ולקראת גיוס לצבא האדום. מבחינת המשפחה המשמעות הייתה לעזוב את הבית, את המקום בו נולדנו, את האדמה בה קבורים יקירינו שנרצחו. לעזוב את הכול לעבר הלא-נודע. על ישראל לא ידעתי הרבה ובקשתי כמה ימים למחשבה. ההתלבטות הייתה קשה מאוד מבלי שיכולתי לשתף איש בלבטים הלא קלים. בניסיון לגבש החלטה, שאלתי נערה יהודייה עמה הייתי מיודד, שאלה היפותטית: אם הייתה לך אפשרות לעזוב את ברה"מ, האם היית עוזבת?. היא מיד הבינה למה אני מתכוון והשיבה: "ראובן, קח אותי אתך, אפילו במזוודה. רק תוציא אותי מפה! ".

קבלתי החלטה ולאחר שהודעתי לאבא על הסכמתי הוא הגיש את בקשת ההגירה לפולין וויתור על אזרחות של ברית המועצות. הטפסים של בקשת ההגירה נשמרו בבית במקום מוסתר עד שיום אחד אמא מצאה אותם. "הסוד" התגלה והחלה דרמה גדולה. כפי שאבא צפה, אמא לא הייתה מוכנה לעזוב ולנטוש מאחור את אחיה זורח, השריד היחיד מבני משפחתם, עמו היה לה קשר חזק. היא ידעה שאם תעזוב, לא תראה אותו שוב לעולם….

בוויכוח הגדול אבא התעקש וההחלטה לעלות לארץ התקבלה. בתאריך 25 לינואר 1957, שבוע לאחר יום-הולדתי העשרים, עזבנו את ליטא והמראנו בטיסה לוורשה. לאחר כחודשיים עלינו ב-2 אפריל על ספינה שהפליגה מהעיר שצ'צ'ין בפולין למרסיי בצרפת. במרסיי עלינו על ספינה בשם Salto והפלגנו לישראל.

24 אפריל 1957, מוקדם בבוקר, עומדים על סיפון האנייה ומביטים מזרחה. מבעד לקרני השמש המסנוורות אנו רואים את העיר חיפה, רואים את ישראל.

עלינו לארץ !!!

אבא לייב, אמא אסתר, אחותי בלה ואני (ישראל 1958)

לאחר העלייה לארץ התגייסתי לצה"ל ושירתי בחיל השריון. בהמשך השלמתי את לימודי כטכנאי מתכת. בשנים הראשונות לאחר העלייה לארץ המשכתי לעסוק בענף ההאבקות כספורטאי וכמאמן.

בשנת 1963 התחתנתי עם לאה (לבית קמושביץ). יחד הקמנו משפחה וגדלנו את בתי חני הקרויה על שם אמי חנה ואת בני קובי.

רעייתי לאה (ז"ל) ואני עם בתי חני ובני קובי (2013)

חני וקובי הקימו משפחות לתפארת והעמידו ללאה (ז"ל) ולי שבעה נכדים ושני נינים. שמו של אחד מנכדי, גילעד-זהר מנציח את זכר אחיי ואחותי: זליג, הירשל'ה ורוחל'ה.

הזוית האישית

גם כיום כאדם מבוגר, אני חי את סיפור הילדות האבודה שלי וחשוב לי לספר ולתעד את הדברים. התיעוד מנציח את זכרם של אמי, אחיי ואחותי שנספו בשואה אך גם מהווה שיעור לדורות הבאים. התיעוד יאפשר להם "להכיר" את בני המשפחה שנספו, לדעת את הסיפור המשפחתי ודרך כך גם לנסות להבין את הפרק הנוראי הזה בהיסטוריה של העם היהודי בתקופת מלחמת העולם השנייה.