מאגר סיפורי מורשת

קשר רב דורי עם סבא וסבתא בצוותא

סבא יעקב

קוראים לי יעקוב ונולדתי בתאריך 21/1/1935. הגענו לישראל בשנת 1950, גרנו במחנה עליה והעבירו אותם לשער העלייה. העבירו אותנו למעברת מגידו בשנתיים הראשונות. כשהגעתי לגיל יציאת לעבודה, עבדתי בעבודות מזדמנות, למשל ייעור ממשלתי/קרן קיימת. באזור יוקנעם שתלנו שתילים שהיום גדלו להיות פרדסים ויערות. עבדתי בעבודה זו עד שנת 1959.

סבתא עדנה

קוראים לי עדנה ואני נולדתי בתאריך 29/10/1944. אנחנו משפחה של שש נפשות. שני אחים עלו בשנת 1948 לארץ, ובעקבותיהם גם אנחנו עלינו לארץ, בשנת 1950. לקחו אותנו לשער העלייה וגרנו בחדר פחון, חדר שלא היו בו שירותים ומקלחת, רק מזרנים.

אבי ראה את המצב שאי אפשר לחיות כך, פנינו לסוכנות וביקשנו להסתדר לבד אך הם התנגדו ואמרו שהם חושבים לקחת אותנו לקיבוץ. בכל זאת רצינו להגיע לתל-אביב. בסוף לא הלכנו לקיבוץ, אבי ואחי נסעו לתל-אביב ורכשו שם דירה.

הייתי בת שש. רשמו אותי לבית ספר ביאליק. כעבור שנתיים חליתי באסתמה ואי אפשר היה להתמיד ללכת כל יום לבית הספר בגלל התקפי האסתמה. הרופאים אמרו שכדאי לעבור לגור היכן שיש מזג אוויר יבש יותר. אז עברתי לקיבוץ מענית, ושם היה לי מצוין הרגשתי טוב יותר מאז והייתי בקיבוץ עד גיל הגיוס לצבא. לא התגייסתי לצה"ל בגלל מצבי הרפואי. נאלצתי לעזוב את הקיבוץ ולחזור אל ההורים.

סבא וסבתא: נפגשנו אצל חבר של סבא, כשסבתא הייתה בת 19 וסבא היה בן 28. התחתנו בשנת 1965 ונולדו לנו 4 ילדים מקסימים, שלושה בנים ובת אחת: חגאי ז"ל, איל אבא של עמית, אפרת וגלעד. הבנים שירתו ביחידות קרביות ואפרת שירתה בחיל האוויר בנבטים.

סבתא מספרת על החיים לפני העלייה

אנחנו גרנו בפרס בבית פרטי עם בריכת שחייה ובאר מים פרטית. חוץ מהדירה שגרנו בה היה לנו עוד שתי דירות פרטיות. אמא הייתה עקרת בית. אומנם היא ידעה קרוא וכתוב בפרסית, אבל אחרי שהתחתנה היא נהפכה להיות עקרת בית בגלל שפעם נשים לא היו עובדות. היא ילדה ארבעה ילדים ואבא עבד בפרס בדברי עתיקות. הוא ידע בן כמה שנים החפץ והיה מוכר שטיחים פרסיים והיה גם אומן בעבודת יד, כלומר לצייר על צלחות נחושת וכדי נחושת וחריטה. בשנת 1948 האחים שלי החליטו לעלות לארץ דרך עליית הנוער שהיו משכנעים לעלות לפלשתינה (שנקראת היום ישראל). כעבור שנתיים אמא ואבא רצו לעלות לישראל מגעגועים לבנים. הגענו למחנה עלייה. דודינו מפרס היו אנשים משכילים, רופאים, והיה להם בתי מרקחת.

סבא :מספר

אני יליד טהרן. אנחנו גרנו בשכונות יהודיות. הבית היה גדול ובכל בית היה בריכת שחייה, גינה וכל מה שצריך. אבי עבד במה שצריך לפי עונה. אמי הייתה עקרת בית, בגלל שלא היה נוהג של נשים לעבוד מחוץ לבית, אלא אם הייתה להן השכלה גבוהה והיו עבדות ברפואה או מיילדות. היו לי שלוש אחיות וחמישה אחים. החיים היו רגילים עד שהתחילה מלחמת העולם השנייה. אחרי המלחמה פתחו היהודים בית חלוצים ושם למדו מה קורה בארץ ישראל ולמדו את השפה העברית. באותן השנים התחילו להביא לישראל יהודים מאירופה ומארצות ערב. הישראלים ראו בזה דרך נוחה לצרף את ילדי אירן שהיו צריכים להתגייס לצבא האירני ואז הבריחו אותם כדי שישרתו בארץ וכך לכל משפחה היה בן אחד או שניים שהגיעו לארץ ישראל לפני קום המדינה.

כשאני הגעתי לארץ לא היה באפשרותי לעבוד, בגלל זה יצאתי ללמוד ובגיל 18 הלכתי לצבא ושירתי בתותחנים. עבדתי בתעשייה האווירית עד גיל הפנסיה.

סבתא מספרת על החיים בקיבוץ:

בזמן שהותי בקיבוץ, באחת השבתות הוריי באו לבקר אותי. הכרתי בין הוריי לבין המשפחה המאמצת. אבי המאמץ שאל את אבי במה עיסוקיך? סיפר לו על כישרונותיו ושהוא גם ארכיאולוג, ואבי המאמץ הזמין אותו למוזיאון של הקיבוץ. כאשר שמע את הידע של אבי על הפריטים. ביקש ממנו להצטרף לקיבוץ בתור חבר וותיק ויקבל זכויות של חבר וותיק. היות שלאבי היה חנות עתיקות, הוא סירב להצעה.

תשע"ה 2015