מאגר סיפורי מורשת

שמי אריאל ראובני, אני מתעדת את סיפורה של משפחת רוזנר, סבא וסבתא מצד אבא של סבתא שלי.

סבתא זוהר מספרת: "סבא שלי, סבא יוסף קראו לו, נולד באזור שהיה שייך אז לפולין. המשפחה הייתה מאוד אמידה והייתה להם חווה ענקית. היו לו שלושה אחים. כשסיים את בית הספר הוא עבר ללמוד משפטים בוינה, שם סיים דוקטורט למשפטים ופתח משרד לעריכת דין, משרד מאוד גדול וידוע. כשהיה בן 25 הוא התחתן וחצי שנה אחרי החתונה אשתו נפטרה. או אז הוא התחתן עם אחותה וזאת הייתה סבתא שלי. סבתא, שקראו לה מינה, נולדה בוינה. גם היא נולדה למשפחה מאוד עמידה. לעומת משפחתו של סבא שלי שהייתה כפרית, המשפחה של סבתא שלי הייתה עירונית.

לסבא וסבתא שלי נולדו שני ילדים, הבכור מיכאל והצעיר יצחק (אבא שלי). סבא יוסף היה מאוד פעיל בתנועה הציונית בוינה ויחד עם זאת הוא לא התכוון לעלות לארץ, עד שבשנת 1936 הוא נעצר על ידי המפלגה הנאצית והתנאי לשחרר אותו היה שתוך מקסימום שבועיים הם יעזבו את אוסטריה. בעזרת הקהילה היהודית סידרו להם אישור עלייה לארץ ולשמחתם הם הצליחו להביא איתם, כמעט את כל הרכוש למעט הבית והחווה, כמובן."

משפחת רוזנר – וינה 1934

וזה סיפורה של משפחת שליט – סבא וסבתא מצד אימא של סבתא שלי. סבתא מספרת: "סבא שלי, שקראו לו אפרים, נולד באודסה (אז זה היה ברוסיה) למשפחה מאוד חרדית ומאוד עניה. הוא היה בתנועת נוער ציונית למרות ההתנגדות של ההורים שלו. סבתא שלי, שקראו לה גולדה, (כשהיא הגיעה לישראל עברתו לה אותו לזהבה) נולדה גם באודסה גם למשפחה מאוד דתית, אך לעומת סבא שלי המשפחה שלה הייתה מאוד עשירה. גם ההורים של סבתא שלי התנגדו לזה שהיא תלך לתנועת נוער ציונית, אך למרות ההתנגדות היא הלכה ושם היא הכירה את סבא שלי.

הם החליטו שהם רוצים להתחתן ובגלל ההתנגדות של ההורים של סבתא שלי לחתונה הזאת ובגלל שהם היו בתנועה הציונית, הם עלו ארצה עם קבוצה של עוד כ-12 אנשים. בארץ הם הקימו את קיבוץ קריית ענבים שבהרי ירושלים. השנה הקיבוץ בדיוק בן 100. בהתחלה בקיבוץ, לסבתא שלי היה מאוד קשה כי היא הייתה רגילה לחיים של נוחות ועושר ולמרות זאת עד יומם האחרון הם גרו שם. שניהם קבורים בבית הקברות בקריית ענבים. בקיבוץ נולדו להם שלוש בנות. הקטנה מבניהן זאת אימא שלי (רבקה שליט).

משפחת שליט – קריית ענבים 1950

אבא שלי, כמו שאמרנו, נולד בוינה ובגיל 7 הוא עלה לארץ. בשנים הראשונות הם גרו בתל אביב ואחר כך הם עברו לירושלים, שם הוא למד בבית ספר "מעלה". בית הספר היה דתי למרות שהם לא היו דתיים, אבל זה נחשב לבית ספר הכי טוב בירושלים. כשהוא היה נער הוא היה בצופים, ובמסגרת הצופים הוא היה בגדוד שהקים את קיבוץ יראון שבגליל העליון. כשהוא היה בן 17 הוא עזב את הלימודים והתגייס בהתחלה ל"הגנה" ואח"כ לפלמ"ח. במסגרת הפלמ"ח הוא הגיע לקיבוץ קריית ענבים ושם הוא פגש את אימא שלי. את השירות בפלמ"ח הוא סיים בדרגת רב סרן והשתתף בקרבות על ירושלים במסגרת גדוד "מוריה".

אימא שלי נולדה בקריית ענבים וגדלה יחד עם ילדים יתומים שהגיעו מאירופה אחרי המלחמה שאימא שלה (סבתי) חינכה אותם. כשהיא הגיעה לגיל 18 היא התגייסה לפלמ"ח ושירתה בתור מש"קית ת"ש. לאחר המלחמה, בחנוכה שנת 1951 הם התחתנו. בשנתיים הראשונות הם גרו בקריית ענבים ואחר כך הם פתחו נתיב נדודים ברחבי הארץ ובעולם: יראון, צובה, אשל הנשיא, קריית גת, קראקס (ונצואלה), רחובות וחיפה. אבא שלי עבד ונשלח לחו"ל עם כל המשפחה בפעם הראשונה, לחמש שנים, במסגרת הסוכנות היהודית ומשרד החקלאות בפעם השנייה, לארבע שנים, על ידי חברה לפיתוח תעשיות. אימא שלי, בשנים שהם היו בארץ, עבדה כמורה לחינוך מיוחד. כשהם היו בני 50 הם יצאו שניהם לפנסיה והתחילו לטייל ברחבי הגלובוס. בשנת 2003 אבא שלי חלה באלצהיימר ונפטר כעבור שמונה שנים. לאחר שאבא שלי נפטר אימא שלי פגשה, במקרה בכנס פלמ"חניקים, אדם שהיה חבר שלה כשהייתה בת 16. התפתח בניהם קשר ובשנת 2013 אימא שלי עברה לגור איתו בקיבוץ כברי. שם היא גרה עד היום. היום היא בת 91 ויש לה שלושה ילדים שמונה נכדים ו – 15  נינים והיד עוד נטויה."

הילדות של אבא שלי

אבי מספר: "נולדתי במושב תומר שבבקעת הירדן שהוריי הקימו. בן בכור להוריי ונכד בכור לסבא וסבתא מצד אימא. אימא שלי אומרת שהייתי תינוק מאוד נוח. גדלתי במושב מאוד מרוחק וקטן קהילתית. היינו רק ארבעה ילדים בשכבה שלי. במושב ביליתי בעיקר עם חבריי בפעילויות שונות מחוץ לבית. אהבתי מאוד משחקי מחבט. למדתי בבית ספר האזורי של בקעת הירדן. היה לי כלב שהיה החבר הכי טוב שלי מאז שנולדתי וקראו לו קוקר כי הוא היה מהסוג קוקר ספניאל. בגיל 4 וחצי נולדה לי אחות קטנה בשם מאיה. בגיל 12 טסתי לבד לבקר את החבר הכי טוב שלי, רועי, בדרום אפריקה שמה הוא גר במשך חמש שנים. בגיל 14, לאחר שהוריי התגרשו, עברתי ללמוד בבית ספר חוגים ולגור בחיפה אצל סבא וסבתא שלי, ההורים של אימא שלי. ביני לבינם התפתח קשר מאוד עמוק מאז ועד היום. בחיפה הכרתי חברים שאני בקשר איתם עד היום. בגיל 15 נולד לי אח נוסף מאימא שלי בשם נדב."

משחק שסבתא שלי שיחקה בילדות

סבתי מספרת: "המשחק שאהבתי לשחק בילדות נקרא פרינולה. זה "כובע" מעץ שיש בו למטה חור ובחלק העליון שלו יש חוט. לקצה השני של החוט מחובר מקל. הרעיון הוא להחזיק את המקל ביד, להעיף את "כובע" באוויר ושהוא ייפול על המקל זאת אומרת שהמקל יכנס לחור. את המשחק שיחקנו חבורת ילדים שעומדים במעגל, מחליטים על מספר, לרוב 10, והראשון שמצליח להכניס את המקל לחור של ה"כובע" את מספר הפעמים שנקבע, מנצח"

הילדות של סבתא שלי

סבתא זוהר מספרת: "אני נולדתי בקריית ענבים. קיבוץ שסבא וסבתא שלי הקימו ואימא שלי נולדה בו. עד גיל 5 הסתובבנו בין שלושה קיבוצים: קריית ענבים, יראון וצובה. משם עברנו לקריית גת. שם למדתי עד כיתה ד' בבית ספר "שפרינצק", ואז עברנו לגור בקראקס (ונצואלה), שם למדתי בבית הספר היהודי בו לימדו בספרדית אבל היו גם שיעורי עברית ושיעור תנ"ך בעברית. בקריית גת גרנו בבניין של שתי קומות שהיו בן ארבע דירות וכל דירה הייתה בערך בגודל 60 מ"ר. בקראקס גרנו בבניין של 15 קומות, בכל קומה היו ארבע דירות וכל דירה הייתה בערך בגודל 150 מ"ר. הדירה הייתה מתוכננת ככה שמהמטבח היה מעבר לחדר ומקלחת מאוד מאוד קטנים ששמה גרה האופר. בונצואלה, לכל מי שהיה במעמד ביניים גבוה, הייתה אופר. בחמש השנים בהן גרנו בקראקס טיילנו המון בכל הגלובוס המערבי (אירופה, צפון אמריקה ודרום אמריקה). בקיצור, עשיתי את הטיול הגדול כשהייתי קטנה. בקראקס הייתי חברה בתנועת נוער של השומר הצעיר. בגיל 15 חזרנו לארץ ואת בית הספר התיכון למדתי ברחובות בבית ספר "תמר/דה שליט". ברחובות, בהתחלה הייתי חברה בתנועת הנוער מחנות העולים ואחר כך הייתי חברה בתנועת הנוער השומר הצעיר. כשסיימתי את התיכון התגייסתי לנח"ל במסגרת הגרעין של השומר הצעיר ואחרי כן הייתי בטירונות של שלושה חודשים במחנה 80 (טירונות מאוד מיוחדת, בגלל שהיינו בנח"ל זו הייתה טירונות משולבת של בנים בנות). אחד הזכרונות הכי משמעותיים שיש לי מהתקופה הזאת זה שבאמצע כיתה י"ב סיפרתי בבית ספר שלמחרת אני אגיע מאוחר כי יש לי תור לרופא. ואז בבוקר לא הלכתי לשום רופא אלא לעשות טסט לנהיגה. עברתי את הטסט בהצלחה, קיבלתי רישיון נהיגה וחזרתי לבית הספר שכל הדרך אני מחייכת מאוזן לאוזן 'כמו איזה שהיא אידיוטית' כי עברתי את הטסט בניסיון הראשון והייתי הראשונה בשכבה שיש לה רישיון."

הבגרות של סבתא שלי

סבתא זוהר מספרת: "שירתי בצבא, בנח"ל, שנתיים. באמצע התקופה הזו הייתה מלחמת יום כיפור, שבה נפצעו ונהרגו חלק מהחברים שלי מבית הספר שהיו גם בצבא באותה תקופה. לפני שסיימתי את הצבא נרשמתי לאוניברסיטה ללימודי פסיכולוגיה ואחרי שסיימתי נסעתי לקראקס לבקר את ההורים שלי שהיו שם שוב בשליחות. שם התברר לי שנפתחה פקולטה ללימודי עיצוב ואדריכלות ואני החלטתי להישאר שם ולמדתי אדריכלות במקום פסיכולוגיה. תמיד התלבטתי בין שני התחומים האלה. לונצואלה נסעתי עם חבר שאחר כך היה בעלי ואבי שני ילדי הגדולים – גיא (אבא של אריאל) ומאיה. בדרך חזרה ארצה עשינו שוב טיול גדול בדרום אמריקה ואז חזרנו לארץ והתיישבנו במושב תומר שבבקעת הירדן. היינו מהראשונים שהקימו את המושב והראשונים שהגדילו את הבית שקיבלנו מהסוכנות.

במושב הייתי פעילה גם בוועדת תרבות וגם בוועדת קליטה ובנוסף לזה הקמתי משרד לתכנון ועיצוב מבנים שקראתי לו "זוויות". במשך 27 השנים בהן גרתי בבקעת הירדן, תכננתי למעלה ממאה בתים בעיקר בקיבוצים והמושבים של בקעת הירדן. אחרי 13 שנות נישואין עם גיורא התגרשנו ושנתיים אחרי זה התחלתי לחיות עם איש אחר,אבי, ושנה אחרי זה נולד לנו נדב. כשנדב היה בן 7 עזבנו את מושב תומר ועברנו לעמק חפר ואז התחלתי לעבוד בהיי טק. כשנדב היה בן 12 נפרדתי מאבא שלו שחזר לגור בתומר ונדב ואני נשארנו בעמק חפר. המשכתי לעבוד בהיי טק בחלק מהזמן כעוזרת אישית של המנכ"ל וחלק מהזמן כמנהלת כספים של החברות השונות בהן עבדתי. לפני שבע שנים עברתי לעבוד כמנהלת כספים בעמותות של בתי ספר ייחודיים (בין לאומי, דמוקרטי ואנתרופוסופי). בימים אלה אני אחראית על המנהלה והתפעול של מרכז "סגול" במרכז הבין תחומי בהרצליה.

בסוף שנת 2007 הכרתי את כתרי שהיה בן זוגי עד 2012 כשנפטר מסרטן. בתאריך 6 לאוקטובר 2009 נולדה לי נכדה בכורה בשם אריאל, אחריה נולדו לי עוד שישה נכדים משני הילדים הגדולים – שניים מהם קיבלתי מתנה ליום הולדת 60 ואני מצפה לעוד נכדים מהבן הקטן שלי.

כשהייתי בצבא במסגרת השירות בקיבוץ ניר עוז, עבדתי במטבח ושם למדתי לבשל. מאז בישול ואפיה הם הדברים שאני הכי אוהבת לעשות ולפנק עם התוצאות את כל בני המשפחה וחברים. בנוסף לזה אני מאוד אוהבת לקרוא ולכתוב ולטייל הרבה בארץ ובחו"ל. לפני שש שנים הכרתי את מושיק ואיתו אני חיה ברמת השרון בשלוש וחצי השנים האחרונות. לפני תשע שנים אבא שלי נפטר אחרי ששמונה שנים הוא היה חולה באלצהיימר ולפני שלושה שבועות (במהלך כתיבת העבודה), אימא שלי נפטרה בשיבה טובה."

מאלבום התמונות

מכתב מסבתא שלי לסבתא שלה

סבתא זוהר מספרת: "בימים אלה אני לומדת לחיות בלי נוכחותה של אמי, שנפטרה לפני כחודשיים וכמובן שאני מתגעגעת אליה. ויחד עם זאת, גם היום כששואלים אותי למי אני הכי מתגעגעת, השם הראשון שקופץ לי לראש הוא "סבתא גולדה"

זה המכתב שסבתא שלי כתבה לסבתא שלה:

28.10.2016

סבתא'לה שלי

רק כתיבת המילה על הדף, הקלדה קוראים לזה היום, על מסך מחשב, גורמת לעיני לטפטף.

היום אני סבתא. חזרתי לפני כשעה מביקור אצל נכדי, בתו ובנו של בני, שגם אותו לא זכית להכיר. כשנפתחה דלת ביתם נשמעה צווחת שמחה בדואט "סבתא!!!" ושניהם רצו לקראתי לחיבוק – קול ומגע שאומרים יותר מכל מילה על הקשר בנינו.

אגב, שלי חמישיה שכזו (והשישי בדרך). שניים מבני הבכור, שלושה ורבע מבתי, ועוד נכונו לי אי אלו מהגוזל שלי, עלם חמודות בן 23 – היום כבר לא מתחתנים בגיל כזה! ………….. הידעת, סבתא?

אימא, הייתי טובה, יעידו ילדי ברגעי שמחה, ובקושי דיה התלוננו ברגעי משבר וכעס, אבל סבתא אני לתפארת יסנגרו ויפגינו נכדי. ואיך לא? הייתה לי המורה המושלמת. המדריכה האולטימטיבית. האדם היחידי שאהב אותי ללא תנאי, ללא ביקורת, ללא כל צפייה שאהיה משהו, שאתנהג איכשהו, רק עצם היותי, נוכחותי שמחה אותך – ראיתי זאת בעיניך, שמעתי את זה בקולך, חשתי זאת במגע ידיך המלטפות, המחבקות. כשהגענו לבקר אחת את השנייה.

אבל מה אני חופרת לך (ככה אומרים היום מבלבלת במוח) על הסבתא שהיית עבורי ושלימדת אותי להיות עבור נכדי שלי, בקשו ממני לכתוב על האדם שמעורר בי, יותר מכל אחד אחר, השראה ומניע לכתיבתי……

אז זהו, גם כאן ידיך היו במעל.

השעות שישבנו במרפסת, שהתכרבלנו במיטה שלי או שלך, תוך כדי שאת קוראת באוזני, בקולך המלטף בסבלנותך האין סופית, את קלאסיקת הספרות העולמית – את הנסיך הקטן ונוריקו סאן, את נשים קטנות, האקלברי פין, עלובי החיים והם – המגוון והדרך  – הם אלה שחיברו אותי למילה הכתובה, שחיבבו עלי את עולם הדמיון – לעלילה המסקרנת, המלהיבה והמפתיעה, לתיאורים שהסיעו אותי והפליגו איתי למחוזות שלא הייתי ושאולי לא היו, לדמויות המתגבשות ומתפתחות בין השורות ואני איתן מאז ולעד.

היום, סבתא'לה, כשאני רוצה שמישהו יקרא לי סיפור לפני השינה, אני מפעילה את אפליקציית ה – ICAST בטלפון הסלולארי שלי (אני יודעת, סינית אני מדברת אליך, במושגים העדכניים) שמונח על שידת הלילה שלי"

עץ המשפחה שלי

סרטון תיעוד של זוהר רוזנר:

הזוית האישית

סבתא זוהר ואריאל: נהנינו לכתוב יחד את סיפור המשפחה.