מאגר סיפורי מורשת

שמי שמואל ליסבון, נולדתי בטורקיה בעיר איזמיר בתאריך 24.3.1936 למשפחה ממעמד בינוני. עלינו לארץ בתחילת שנת 1949, עם שני אחיי הקטנים ממני. אבי היה מנהל חשבונות ואמי הייתה עקרת בית. בזמן זה, הייתי בן 12 ו- 10 חודשים.

הסיפור שלי מתמקד ממספר חוויות, שנחרטו בזיכרוני עם עלייתנו לארץ ולא אשכח אותם לעולם.

הזיכרון הראשון שלי היה עם הגעתנו לארץ. ירדנו בנמל חיפה וריססו את כולנו בחומר נגד כינים והעלו אותנו על משאית בלילה, בחושך. ירד גשם והיה מאוד קר, והנסיעה לא הייתה נעימה במיוחד. הסיעו אותנו ישר לבית העולים, ברנדס, שבחדרה. מפאת חוסר מקום באוהלים, שיכנו אותנו, באופן זמני, יחד עם עוד ארבע משפחות, באוהל אחד צבאי גדול. כל משפחה קיבלה פינה וכל משפחה הייתה מארץ אחרת. לא היה נעים, אבל הסתדרנו יפה מאוד.

אני לפני העלייה לארץ

זה היה חורף קשה ירדו הרבה גשמים והיה קר מאוד.

לאחר כחודש בערך, ירד שלג כבד מאוד ובלילה, בזמן שכולנו ישנו, האוהל שלנו התמוטט. זה כבר ממש ממש לא היה נעים! לידנו היתה משפחה מרוקאית, הם עזרו לנו מאוד. זו הייתה משפחה נהדרת, הסתדרנו איתם מצויין והם עזרו לנו מאוד להקים את האוהל בחזרה ולנקות את השלג ובינתיים העבירו את כולנו לחדר האוכל.

עם כל הלחץ, פתאום אבי נזכר שתאריך בר המצווה שלי כבר עבר והם לקחו את זה מאוד קשה. כשהמשפחה המרוקאית שמעה על כך, מיד הוציאה סוכריות וכיבדה את כולנו באוהל ובשבת עליתי לתורה בצריף שבבית העולים, כך עברה עליי בר המצווה שלי.

כעבור כחודשיים פנו מעמותה של מתנדבים מכל הארץ, לארח את ילדי העולים בביתם לכמה ימים בחופשה. אני זוכר שאותי ואת אחותי רינה, הקטנה בשלוש שנים ממני, אירחה משפחה מחיפה בביתה למשך שבוע ימים וזו הייתה חופשה נעימה מאוד, ומגיע להם כל הכבוד על כך.

חוויה נוספת שזכורה לי היטב, שכעבור תשעה חודשים, העבירו אותנו למעברת יד המעביר ליד שיכון דן. עקב כל הלחץ חליתי במחלת ירח. לא ידענו מה זה ואיך להתמודד עם זה (מחלת הירח זו מחלה שקמים בלילה מתהלכים ואפילו יוצאים בלילה מבלי לדעת ולזכור מה עשית) וזה היה מפחיד מאוד, גם עבורי וגם עבור הוריי שהיו צריכים לשמור עלי בלילה.

הוריי שלחו אותי לפנימייה בכפר אברהם שבפתח תקוה, "הישיבה הטכנולוגית תורה ומלאכה", ישנו ארבעה בחדר. כעבור שבוע, חבריי לחדר שישנו איתי הלכו לרב וסיפרו לו שאני יוצא מהחדר אחרי שכולם נרדמים וחוזר לאחר כמה שעות וממשיך לישון ואין להם הסבר מדוע. הרב הבין כנראה וביקש מהם להודיע לי, שאם אני לא אקשור את הרגליים למיטה לפני השינה לא יסכימו לישון איתי בחדר אחד, וכך עשיתי. מידי לילה הייתי קושר את הרגליים למיטה וחבריי לחדר היו בודקים כדי לוודא שלא שכחתי. כעבור כמה ימים חבריי לחדר הלכו לרב שוב וסיפרו לו שאני עדיין פותח את הקשרים בלילה, יוצא לכמה שעות, חוזר קושר בחזרה והולך לישון. גם אני פחדתי מזה שאני קם בלילה מבלי לדעת היכן אני מסתובב. הסיפור הסתיים בכך שאימא שלי התענינה מה לעשות כדי להחלים מזה, כי אחרת היו מסלקים אותי מהפנימייה. הציעו לה שאני אשים קערה גדולה של מים לפני המיטה כאשר אני הולך לישון ובזמן שאני אקום הרגליים יגעו במים ואני אתעורר. כך עשיתי והבעיה נפתרה סוף סוף.

המסר שלי מאותה תקופה הוא, שלמרות כל הקשיים, המעשה שהוריי החליטו לבצע – לעלות לארץ, היה שווה את כל המאמצים. למרות הקשיים והרצון לעלות ארצה, נהניתי מאוד בתקופת ילדותי עם הגעתי לארץ. תקופה זאת הייתה מאתגרת מאוד.

אני וסבי כיום

הזוית האישית

הנכד סער: אני למדתי על העבר של סבא שלי ואיך הוא עלה לארץ וזה היה ממש כיף.

סבא שמואל: זו הייתה חוויה מיוחדת, זה נתן לנו המון להכיר אחד את השני ובמיוחד רציתי להודות לטלי שידעה להעביר את השיעורים בצורה כיפית והנאה. נהנינו מאוד ואנחנו רוצים לומר תודה לטלי המדריכה שלנו.