מאגר סיפורי מורשת

שמי סופיה קלומל, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרת המעורבות החברתית בחרתי לתעד את סיפורה של סבתא שלי, ג׳ניה ברנגארד.

סבתא ג'ניה, שיתפה אותי בסיפור שלה על החיים ברוסיה באותה התקופה שעוד חיה שם יחד עם סבא שלי ועל הקשיים שהם עברו בעלייה שלהם לישראל. סבתא ג'ניה, היא סבתי מצד אבא שלי ובחרתי לשתף בסיפור שלה ובחוויות שעברה לאורך תקופה ארוכה זו, מהחיים ברוסיה ועד לעליה לארץ ישראל.

בשנת 1971 סבתא שלי וסבא שלי יורי קלומל – התחתנו. הם היו חברים טובים עד שהתאהבו והחליטו להתחתן. בשנת 1973 נולד הבן הראשון שלהם: דימה קלומל – האבא שלי, ולאחר שש שנים נולד להם בן שני, מקס קלומל.

החיים ברוסיה בשנים האלו לא היו קלים, גרו בבית פרטי לא מאוד גדול, המשכורת הייתה נמוכה למרות שעות עבודה הרבות שהיא עבדה והמצב הכלכלי לא היה קל, לא היה מספיק אוכל.

סבתא שלי אהבה מאוד לאפות וקמח, כמצרך יסוד בסיסי, לא עלה הרבה, אז רוב הזמן היא הכינה מאפים שונים.  זה היה אחד מהתחביבים שהיא הכי אהבה ועדיין אוהבת, עד היום היא עוסקת באפיה.

היא עבדה עם סבא שלי בבית ספר למוזיקה שהיה לא רחוק מהבית שלהם והעבירה שם שעות רבות, היו לה שם חברות אז לא שעמם לה.

לפני שנולדו להם הילדים הם אהבו לצאת ולטייל בטבע ונסעו לבקר בהרבה מקומות חדשים. סבתא סיפרה לי שמאז שהייתה ילדה קטנה, היא אהבה את הטבע וניסתה לטייל כמה שיכלה.

העלייה לישראל

בשנת 1999, אבא שלי ואימא שלי עלו לארץ. אבי נפרד מהוריו ועלה עם אמי לישראל. סבא וסבתא שלי עלו לארץ, שלוש שנים לאחר מכן עם בנם מקס ואשתו ואז התאחדה המשפחה.

אבא שלי ואמי התחתנו בחו"ל, לאחר שהתחתנו עלו לארץ. סבתא סיפרה לי, שהפרידה שלה מאבי, הייתה לה מאוד קשה, סבתא שלי הרגישה שהיא לא יכולה לחיות בלי קרבת הבן שלה ולכן הם החליטו יחד עם שאר בני המשפחה,  לעלות לארץ ישראל. המחשבה לעלות ארצה תמיד הייתה בראשם, אך זה פשוט לא הלך כמו שהם חשבו, זה לא יצא אל הפועל. אחרי שבנה, אבא שלי עלה לארץ עם אשתו, אז הבינה שאין יותר זמן לבזבז והם צריכים לחיות בישראל כמשפחה אחת מאוחדת.

לפני שהם עזבו את רוסיה, הם לקחו איתם את כל הנדרש, מסמכים ומעט חפצים, לפי מה שהיה מותר להם להוציא. הם לא יכלו לקחת הרבה דברים איתם, כי היה אסור. הרבה מאוד מחפציהם נשארו ברוסיה.

קשיי ההסתגלות לישראל

בשנת 2002 כשהם עלו סוף, סוף לארץ  – שם התחילו הקשיים האמתיים.

סבתא ג'ניה וסבא יורי שבועיים לאחר הגיעם ארצה

היא וסבא שלי הגיעו לישראל בלי לדעת את השפה כלל, הם הרגישו זרים לגמרי. מה שהיה טוב שאבי ואמי כבר חיו בישראל ויכלו לעזור להם עם כל קושי נתון.

סבתא אומרת שלמרות השוני המוחלט שחוותה בשפה ובתרבות ובמנהגים, למרות שהכל היה שונה – היא הרגישה בבית. בישראל כבר מהשניות הראשונות שנחתו פה, הייתה לה תחושה של בית והיא ידעה בבירור, שכאן היא נועדה לחיות. היא וסבא שלי עשו את כל המאמצים והיו מוכנים להתמודד עם כל קשי, כדי ללמוד את השפה העברית.

הם התגוררו בכפר סבא יחד עם כל המשפחה. פה הם הלכו לאולפן ללמוד וליישם את השפה העברית. אבא שלי כבר התגורר בארץ שלוש שנים לפניהם ועזר להם עם השפה ובסידורים בירוקרטיים שונים, כך שהייתה להם התמיכה של בנם, וההרגשה שהם לא עוברים את זה לבדם.

בנוסף קיבלו סיוע לא קטן ממשרד העלייה והקליטה, הייתה להם סוכנות והם קיבלו מהם דברים מאוד שימושיים כמו רכב.

סבתא מספרת, שהקשיים שהם עברה כדי להשתלב בחברה, גרמו לה רק לאהוב את הארץ עוד יותר, ולהעריך את העזרה שניתנה להם. למרות העובדה שלא כולם קיבלו אותה וכן הייתה גזענות כלפיה, אבל זה לא עצר אותה מלהמשיך הלאה.

במשך השנים לאחר העלייה היא המשיכה ללמוד את השפה, היא מצאה עבודה, התחילה להתמצא בעיר והכי חשוב קיבלה המון נכדים.

הזוית האישית

הנכדה סופיה: סבתא ג׳ניה שמחה לספר לי את הסיפור שלה ולחוות אותו מההתחלה, ובעיקר אני שמחתי לשבת עם סבתי ולשמוע על העלייה שלה לארץ עם שאר המשפחה. גיליתי המון דברים חדשים על סבתא שלי ולמדתי ממנה. כמו למשל, למדתי מסבתא שלי על מקום חדש עבורי, שלא הכרתי, את עיר הולדתה ברוסיה, בוריאטיה.

את הראיונות ערכתי כשנפגשנו בביתה, בכל פעם ישבנו  יחד, היא סיפרה ואני כתבתי ותיעדתי.

באמצעות הסיפור האישי של סבתא שלי, מעבר להעמקת ההכרות שלי עם הסיפור המשפחתי, נחשפתי לנושאים נוספים, קשיי היהודים שנשארו לחיות ברוסיה, קשיי העלייה לארץ,  קשיי לימוד השפה העברית וההסתגלות ליישובים חדשים  עבורם, כמו כפר סבא.