מאגר סיפורי מורשת

שמי שושנה פרץ. נולדתי בשנת 1950 וגדלתי ברומניה, בעיר רומן. בשנת 1963 עלינו אני ומשפחתי לארץ והתיישבנו בירושלים, לפני שעברנו לראש פינה. לצערי נוצרו מתחים בין אמי לאחיה שהרגישו שאנחנו "משתלטים" על ביתו. כתוצאה מכך עברנו לשדרות, לגור עם אחיו של אבי.

אני באה ממשפחה של חמישה ילדים, ובתור הבכורה נהניתי לשחק עם האחים הקטנים ולטפל בהם. למדתי בבית ספר מעורב עם גויים ויצרתי קשרים חזקים עם חבריי לכיתה. אהבתי ללכת לשיעורים עם החברים שלי ולקרוא ספרים בזמני הפנוי. כשהייתי בת 13, עליתי לארץ בלי לדעת את השפה, מה שהקשה עליי להשתלב בבית הספר. כדי ללמוד עברית, הייתי צריכה ללכת לקיבוץ בלי המשפחה שלי, והמדריך שלי היה מחזיר אותי הביתה בסופי שבוע. אולם באחד מסופי השבוע אבי החליט שהוא לא רוצה שאחזור לקיבוץ. כשמלאו לי 18 אבא שלי לקח אותי ללשכת הגיוס, והוא חתם על מסמך שקבע שלא אתגייס לצבא כי אני צריכה לטפל באחיי הקטנים. זו הייתה הקלה שלא צריך לדאוג לשרת בצבא, אבל גם הרגשתי תחושת אחריות לדאוג למשפחתי. למרות האתגרים שעמדו בפניי, לימוד עברית והסתגלות למדינה חדשה, הייתי נחושה להפיק את המרב מחיי החדשים בישראל.

פעם אהבתי ללכת לריקודי עם בטבריה, עם החברים שלי. יום אחד, החלטנו להיכנס לטרמפ במכונית צבאית שעצרה עבורינו. חייל יצא מהרכב והציע לקחת אותנו לראש פינה. כולנו נכנסנו, והוא הסיע אותנו לשם. אחרי אותו יום, לא ראיתי אותו שוב.

כמה חודשים לאחר מכן עברתי לשדרות והתחלתי ללכת לים באשקלון בכל שבת. יום אחד נתקלתי בשכן שהטריד אותי גם בשכונה וגם בחוף הים. הוא רצה שאצא אתו, אבל סירבתי. הוא כעס ורצה להכות אותי, אבל חברו התערב לקח אותו לצד והסביר לו שזה לא ראוי. לאחר מכן החבר חזר ושאל אותי אם הייתי בצפון, אמרתי שכן, והחבר שאל אותי אם אני זוכרת את הטרמפיסט מלפני כמה חודשים. אמרתי שכן, והוא גילה שהוא הנהג שנתן לנו טרמפ. המשכנו לדבר, והוא ביקש שאלך אתו לקולנוע. הסכמתי, והוא אפילו שילם עבור הכרטיס שלי.

סיפרתי עליו להורים שלי, אבל הם לא הסכימו לראות אותו. הסברתי לו את המצב, והסכמנו להפסיק להתראות. עם זאת, ערב שישי אחד, הוא הגיע לביתי עם הרבה שקיות ודפק על הדלת במהלך ארוחת ערב שישי. אבי פתח את הדלת, הם דיברו והכירו. בסופו של דבר, אבי הסכים שנתחתן.

לאמא שלו לא היה כסף אז היא לקחה המון הלוואות בשביל החתונה, בסוף התחתנו באשקלון ונולדו לנו שלושה ילדים שני בנים ובת. אחרי כמה שנים נולדו לנו  12 נכדים. אני ובעלי היינו נשואים 49 שנים. בעלי פרש והחל ללוות ילד בחינוך המיוחד. לרוע המזל, יום אחד כשהיו יחד  בדרך במונית, נהג מונית לא הצליח לתת זכות קדימה למשאית והיא התנגשה בהם, בעלי והילד נהרגו.

.

היום אני נהנית לבלות עם הילדים והנכדים שלי מדי יום. אני בפנסיה ואוהבת לצאת לטיולים ולחקור מקומות חדשים.

הזוית האישית

שושנה: חוויתי התרגשות גדולה, לשתף ולהיזכר במה שעברתי והרגשתי. שהתעניינו בי ולמדו ממני. היה לי כיף ומחכה לשנה הבאה לספר עוד סיפור.

שירה וליאל: מה שלמדתי משושנה זה שלמרות שיש קשיים ולא תמיד הכל טוב, צריך תמיד להיות אופטימיים ולראות את הטוב.