מאגר סיפורי מורשת

שלום, קוראים לי יוסף שועי, נולדתי ב1943 בתוניס, בז'רזיס שליד ג'רבה בדרום תוניסיה.

הוריי קראו לי יוסף, מאחר ולאימי היה קושי ללדת, ובאותה העת, הילדים היו חשופים למחלות שונות, ולא תמיד שרדו אותן. אימי ייחלה והתפללה  לעוד ילדים, לכן השם שלי, היה מעין בקשה ותפילה מהקב"ה, שיוסיף לה עוד ילדים. אך אחריי לא נולדו להורי עוד ילדים, אנחנו שלושה אחים, ואני בן הזקונים של הורי.

בגיל ארבע התחלתי ללכת ל"חיידר", למדתי שם לקרוא ולכתוב, למדתי את פרשת השבוע, תרגום לפרשה בערבית, שולחן ערוך וגמרא. הכי אהבתי ללמוד גמרא, עברית, ושירה עברית. מכיוון שגרנו ליד הים, אהבתי ללכת לים, לרחוץ ולהתבונן בים.

עליתי לארץ ב 1953 בגיל עשר בערך, המעבר היה קשה, כי באתי מבית גדול עם חצר גדולה, כאשר כל המשפחה התגוררה סביב, בבית גדול מאוד. בבית, היה לנו מאגר מי גשמים קטן, שממנו מכרנו מים לכל השכנים, כאשר המים בבורות המים לא היו טובים. ב"חיידר" היה לי טוב. הייתי ילד טוב וחרוץ, היו לי הרבה חברים, והייתי עטוף. כשעלינו לארץ הרגשתי בדידות גדולה, היה מעבר מאוד קיצוני בין העולם שממנו הגעתי, לחיים החדשים שהתחלנו בא"י. בבית הוריי, מאוד רצו לעלות לארץ ישראל, אך גם נתקלנו בקושי רב. כמעט לא היו ילדים בגילי, ועברנו לגור במעברה, בבית שאן. החברים שהיו לצידי בז'רזיס, כבר לא היו  איתי, והייתי צריך להתחיל להכיר חברים חדשים.

בביה"ס היינו חמישים תלמידים בכיתה, ולמדנו במשמרות, כיוון שלא היו מספיק כיתות לימוד. בנוסף,  בכיתה היו תלמידים בכל הגילאים, ולא הייתי רגיל לזה. באותה התקופה, שהייתה לא פשוטה, קרה לי פלא גדול, נחשפתי לעולם הקריאה והספרים, והם היו מה שהחזיק אותי. הם ממש הצילו אותי. נהגתי ללכת לבית  הכנסת שעה לפני התפילה, ולקרוא שם את הספר "עושה פלא"  ו"נפלאי מעשייך" ספרי מעשיות, וסיפורי חז"ל. הייתי יושב וקורא את הספרים, עד לתפילת מנחה וערבית, ואז חוזר הביתה למעברה. הקריאה היתה לאורך תקופה ארוכה, אחת מנקודות האור בחיי. בעקבות זה אני מעודד את ילדי ונכדיי לקרוא.

סיפורו של חפץ- הגדה של פסח

סבא הביא הגדה של פסח מתוניס, אותה קיבל מהוריו, לאחר פטירת אביו. את ההגדה סבא רבא שלו (פנחס) הביא מתוניס בעת עלייתו ארצה באונייה. ההגדה מאוד ישנה, לא ידוע לנו מתי בדיוק הודפסה, אך הינה לכל הפחות, בת מאה שנה. סבא יוסף מוציא את ההגדה הזאת בכל חג פסח, ומקריא לנו ממנה קטעים, שרק יהודים יוצאי תוניס מהאי ג'רבה, נוהגים לומר ולשיר. כמו  הקידוש המיוחד והארוך, שנוהגים לומר, או "אחד מי יודע" עד שמונה עשרה או חד גדיא בערבית. סבא בחר בחפץ הזה, בעקבות הקרבה לחג הפסח, ובעקבות המורשת והמסורת המשפחתית,  אשר הגדה זאת מסמלת עבור משפחתינו. ההגדה הזאת כנראה שעברה במשך שני דורות במשפחתנו.

מלחמת יום הכיפורים -סבא יוסף מספר:

בזמן מלחמת יום הכיפורים, הייתי במילואים במשך חצי שנה, שלושה חודשים מתוכם, היו במחסום בחרמון הסורי. היינו מוצבים במחסום של החרמון הסורי, היה שם קר נורא, היינו עם בגדים מיוחדים, שסייעו לנו לשמור על חום הגוף, וחבית סולר שהייתה בוערת לאורך היום בכדי שנתחמם. לא תמיד זה עזר, כי היה שם קר נורא, אך גם יפה מאוד, הכל מסביב היה לבן. נמנענו מללכת לשירותים, מרוב קור. בלילות ירדנו למוצב ושמו "אילת" (שם מפתיע בהתאם למיקום המאוד רחוק מאילת) שם היה חמים ונעים. באותה תקופה, יצאתי, עם מי שלימים, תהיה אשתי, רחל (לבית פרץ), והיא שלחה לי גלויות, מכתבים, מגבות, תחתונים ועוגות. הדברים הגיעו באיחור רב, אך הגיעו לבסוף. טלפונים כמעט ולא היו באותה התקופה. דרך גלויה, סבתא עדכנה אותי שיוסף בן דוד שלה נעדר. ובהמשך התבשרנו על מותו במלחמה.

סבא יוסף בחרמון הסורי 1973

כיום אני בפנסיה, לומד תורה להנאתי, מתנדב כיו"ר אילן בבית שאן, ונהנה עם הנכדים. לאחר שנים בהם חינכתי ועסקתי בהוראה בתיכון הדתי- "מקיף אורט" וכן כיהנתי כיו"ר המועצה הדתית  בבית שאן .

הזווית האישית

סבא יוסף: המפגשים עם שהם  היו משמעותיים עבורי, נהניתי לראות את הסקרנות שלו, להיסטוריה המשפחתית ולהקשבה שלו לסיפורים, והדמויות שמרכיבים את שרשרת הדורות שלנו. שמחתי מאוד על הזדמנות מבורכת זו.

שהם: היה כייף ללמוד מסבא סיפורים חדשים, ולראות חפצים שלא הכרתי. תודה לך סבא.