מאגר סיפורי מורשת

"נולדתי בלוב בשנת 1945 בטריפולי, לוב. הורי ,כלימה ואליהו, חיו ברווחה כלכלית ויחסיהם עם שכניהם הערבים היו טובים. אבי היה פעיל ציוני מנערותו ,דיבר עברית על בוריה והיה בקשר עם הפעילים שהגיעו מארץ ישראל. הוא התחיל לחשוב על העלייה לארץ ישראל. 

בשנת 1950 פרצו מאורעות בעיר ,ערבים שבחלקם היו שכנים התנפלו על בתי היהודים ועל בתי עסק וחנויות של יהודים ובזזו מכל הבא ליד.

ההחלטה לעזוב את לוב גמלה בלבו. במשפחתנו 7 ילדים. 3 בנים ו-4 בנות ,אחי הבכור, חיים, עלה ארצה עם

עליית הנוער, גר בתל אביב אצל משפחת דודתי בשכונת מונטיפיורי, עבד בעבודות מזדמנות ולמד בערב על

מנת להוציא תעודת בגרות.

כאשר הגיעו המסמכים הרשמיים לעלייה התחילה ההתארגנות ליציאה אבל לא הורשינו לקחת אייתנו רכוש

ולכן עלינו עם כמה מזוודות בגדים, מעט כלי אוכל (אני זוכרת, את סט האוכל הכחול והצהוב ,מתוצרת איטלקית)

ואת המצעים למיטות.

אני ,הורי ואחיי עלינו באנייה "קוממיות" . התנאים היו קשים ,צפיפות כל המשפחה בחדר אחד, מחלות ים,

מחסור במזון ,ילדים שהתרוצצו באנייה באפס מעשה. 

מרבית הזמן בילינו על הסיפון למרות הקור. הגענו לנמל חיפה והעבירו אותנו למחנה העולים בעתלית

ומשם למעברת באר יעקב, אחי הבכור ,חיים, הצטרף אלינו מאוחר יותר.

 גרנו באוהל אחד גדול ומאחר שהגענו בחורף חווינו חוויות לא נעימות, בוץ, רוחות חזקות שגרמו לאוהל

לעוף מספר פעמים ובנוסף הגשם שדלף עלינו ,בנוסף לכל היינו  צריכים להשתמש בשירותים ובמקלחת

שהיו מחוץ לאוהל. לנו, הילדים זו הייתה חוויה. להורים זה היה סיוט.

אחד הרגעים המצחיקים שהיו לנו ,הילדים, היה כאשר קיבלנו מספר גרושים לקניית קרטיב .

השמחה הייתה גדולה ,קנינו קרטיב  לימון אחד לכל הילדים וכמובן שהיו ויכוחים ויללות כשחילקנו אותו .

התוצאה הייתה שהקרטיב המסכן עף לרצפה ואף אחד לא טעם ממנו.

אנחנו ,הילדים, המצאנו שיר "קרטיב לימון עף על ה"קיטון" (אוהל) , שהיה מרגיז את אמא כל פעם מחדש.

חיינו במעברה כילדים היו חוויה אחת גדולה.

עם הזמן העבירו אותנו לבית שהורי דאגו לחלק ל"חדרים" ע"י סדינים כך שהייתה הפרדה בין ההורים

לביננו ובין הבנים לבנות.

גם כאן לא היו מים זורמים בתוך הבית ולכן השתמשנו בשירותים  ובמקלחת שהיו מחוץ לבית שחלקנו

עם שכנינו. לא קל לצאת מהמקלחת בחורף ולרוץ הביתה. 

גרנו ליד חורשת אקליפטוסים עליהם קשר לנו אחי "נדנדות" (חבלים ושמיכה שעליה ישבנו ). זאת הייתה תקופת הצנע בארץ וההורים קיבלו תלושי מזון לפי מספר הילדים במשפחה. יום אחד יצא אחי למושבה (באר יעקב)

ועל פסי הרכבת הוא מצא תרנגולת עזובה, הביא אותה הביתה , גידל אותה והיא החזירה לנו בביצים טריות ובאפרוחים שאותם  גידלנו, לאחר מכן הגיעו ברווזים (להם נבנתה בריכה קטנה) ואפילו  יונים הומות בשובך

שבנה אחי.

אכלנו ביצים טריות שהטילו התרנגולות שלנו. השמחה הגדולה הייתה כאשר בקעו אפרוחים מהביצים , אחד האפרוחים שחלה קיבל טיפול מאמי כאילו היה תינוק (למרות שאמי הייתה עסוקה בגידולנו)  אני זוכרת אותה

יושבת ומאכילה אותו מטפטפת שאותה קיבלה מהמרפאה, אותו אפרוח גדל לתרנגולת שקראנו לה ג'יג'י

והיא הייתה רצה אחרי אמא לכל מקום שהיא הלכה.

בית הספר אליו הלכתי היה קטן, רק מספר כיתות ומאחר שהייתי הצעירה שבכיתה נהגתי לברוח וללכת לכיתה

של אחותי  שם המורה שושנה שהבינה ללבי קיבלה אותי בשמחה. 

אבי עבד קשה ופעל במלוא המרץ להוציא אותנו מהמעברה ואכן לאחר כ 3 שנים עברנו לבית בעיר רמת גן.