מאגר סיפורי מורשת

שלום, שמי גיולנז אברמוב, נולדתי ב- 10.12.1963 בדרבנט, ברית המועצות. כשההורים שלי ראו אותי כשנולדתי הם אמרו שאני יפה כמו פרח, אז הם החליטו לקרוא לי גיול (פרח, שושנה, ורד) נז (מתלהב,עליז). היינו שבעה אחים, ארבע אחיות ושלושה אחים, לא היו ריבים, היינו מאוחדים באחווה, אני הייתי הכי קטנה ואחריי נולד אחי הקטן, היינו עוזרים להורים ולאחים הגדולים. יחסינו היו טובים, לא היו קונפליקטים, היינו מאוד מאוחדים, הייתה בינינו אחווה ושלווה.

בברית המועצות היה נהוג שכל הילדים היו בתנועת נוער ואי אפשר היה לסרב לתנועה. בילדותי שיחקנו במטוטלת, תחרויות בשחייה, ים ומחבואים. היום אני אוהבת ניקיון (חולת ניקיון), לשיר, לרקוד, הומור – אני אוהבת להרים לאנשים את המצב רוח.

בנעוריי נסעתי ללמוד בטבחות, הייתי גרה בעיר אחרת וחייתי במעונות, ארבע בנות בחדר, למדנו לסרוג, היינו הולכות לריקודים בכיכרות כמו חוג, עשינו שיעורי בית ואהבנו לבשל. הבישול הוא ההשראה שלי מאימא שלי והלכתי לשיעורי טבחות. למדתי להיות טבחית שלוש שנים במכללה, אימא שלי חלמה שאני אהיה אחות במרפאה אבל אני הלכתי בעקבות התחביבים שלי והייתי רוצה להיות או שפית או זמרת. בתקופה הזאת נשים לא שירתו בצבא. מהלימודים שלחו אותי להיות סטאז'רית בקולחוז (קיבוץ) והיה שם שדה גדול, צמחו שם חיטה ושעורה והיו שם חמניות, אני הכנתי אוכל לעובדי הקולחוז. היו 300 אנשים והייתי בת 17.5, הייתי רוכבת על טרקטור ומחלקת אוכל לעובדים.

העלייה לישראל

לישראל עלינו במטוס ממוסקבה, נסענו באוטו מהעיר שלנו עד למוסקבה יומיים ויותר, בדרך לשדה התעופה היה מבול וגשם וחזק כאילו שמוסקבה בכתה על כך שעזבנו. כשהגענו לארץ ישראל ירדנו מהמטוס עם מעילים ופה היה חמסין. מי שפגש אותנו הם אחותי הגדולה עם בעלה ובדרך כשנסענו היינו בשוק מהחום ומכך שכל הדרך נראית כמו מדבר. עלינו ממקום כל כך יפה שהיו בו מבנים אריכיטקטונים ועצים בשפע, וכאן פתאום הלב שלי כאילו נעצר וחשבתי – מה אנחנו נעשה פה ולאן הגענו. אחותי ניסתה לנחם אותי ואמרה שאני עוד אתרגל וכל המשפחה כאן והכל יהיה בסדר ואני אפילו לא רציתי להקשיב לה, אבל עם הזמן התרגלתי והכרתי את בעלי כאן ובניתי לי חיים!

עליתי לארץ בתאריך 28.06.1994, עליתי לישראל כי בישראל הייתה המשפחה המורחבת שלי אבל לא רציתי לעלות לארץ כי החיים שלי היו מבוססים עם עבודה, חברים וחיים שרציתי לחיות עד סוף ימיי, אבל אחי הקטן שחי במוסקבה עבד עליי ושיקר לי שגם הוא ייסע לארץ ישראל וגם ההורים שלנו שנשארו אחרונים אמרו לי: "מה תעשי פה לבד עם ילדה קטנה בלי בעל". בסופו של דבר בכיתי בלי הפסקה, אחר כך, כשעליתי לארץ הלכתי לאולפן ומצאתי חברים ועבודה חדשה והתחלתי להתרגל וכל המשפחה שלי הייתה פה, ואיכשהו השלמתי עם הוריי, גם ראיתי שהילדה שלי הייתה מאושרת.

הזוית האישית

גבריאלה הנכדה המתעדת: היה לי מרגש מאוד לשמוע מסבתא על התהליך שעברה כשעלתה לארץ ישראל, זה גרם לי להעריך אותה יותר.