מאגר סיפורי מורשת

שמי מיכל שניידר, אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי ובחרתי לשתף עמי בתכנית את סבתא בלה.

סבתא בלה מספרת

שמי שניידר בלה נולדתי בתאריך 20.6.1950 נולדתי בריגה, לטביה. בת לאברהם לבית קורנגולד יליד זמושץ פולין, וללאה לבית ליבוביץ' ילידת ריגה, לטביה.

שם סבי מצד אבי: משה הילל לבית קורנגולד יליד זמושץ פולין שם סבתי מצד אבי: פרומאל לבית בלומנכראנץ

שם סבי מצד אמי: בנימין לבית ליבוביץ' ילד ריגה שם סבתי מצד אמי: ברטה לבי גוטמן ילדת ריגה לטביה

התמונה של אבי אברהם קורנגולד

סיפורו של אבי – אברהם קורנגולד

אבי, אברהם קורנגולד נולד בתאריך 3.3.1916 בזמושץ. הוא היה בן זקונים, לפי מה שאני יודעת היו 13 אחים ואחיות. בשנת 1918 אמו פרומאל ושני אחיו של אבי חלו במחלת הכולרה והם נפטרו. אבי נשאר יתום מגיל שנתיים, ומאז אחיו אליעזר,(לייזר), גידל אותו. בשנת 1939 אבי התגייס לצבא הפולני ולפי מה שהוא סיפר הוא נפל בשבי הרוסי. הרוסים השתמשו בשבויים כקו ראשון (בחזית), בזמן שהיטלר התקדם לסטלינגרד.

שם אבי פגש את הבן דוד של אמי. אחרי המלחמה אבי הבין שמשפחתו איננה עוד בפולין ולכן חזר עם הבן דוד של אמי ללטביה.

אמי ושלושת האחים מתוך ארבעת האחים 

סיפורה של אמי – אמי לאה ליבוביץ'

אמי, לאה ליבוביץ' נולדה בריגה בתאריך, 9.4.1921 בת בכורה לשתי אחיות: יוכה ומרי ושתי אחים: אברהם וחליק. בזמן מלחמת עולם השנייה אמי ברחה ליערות והפכה להיות פרטיזנית.

באותה תקופה היה מחסור בדם ואמי תרמה דם ובשל תורמה זו קיבלה מדליה מהצלב האדום.

היחידים ששרדו את מלחמת העולם השנייה ממשפחתה של אמי הם: אח של אמי אברהם בזכות שהייתו מגויס לצבא ואמי. שאר המשפחה נרצחה על ידיי הנאצים.

אחרי המלחמה אמי למדה בקונסרבטוריון (אוניברסיטה של מוזיקה) שם למדה שירה. היא סיימה לימודיה כזמרת אופרה ומקהלה.

קצת על המשפחה שלי בלטביה

הורי נשאו בשנת 1945. הם מעולם לא סיפרו לנו כיצד נפגשו. משמועות הבנתי שאבי חזר ללטביה יחד עם בן הדוד של אמי שם הוא פגש את אמי. אחרי שהבין שלא נשאר אף אחד בחיים ממשפחתו בפולין התחתנו ואחרי חמש שנים נולדתי (בשנת 1950)

הזיכרון החזק ביותר שיש לי מהילדות תמיד מלווה בריח של אפיית לחם מהמאפייה מול ביתי.

בשנת 1997 נסעתי פעם ראשונה לטיול שורשים בלטביה. בזכות חברה של אמי מתקופת הפרטיזנים והלימודים קונסרבטוריון בשם אניה רוזולין ובזכות ריח הלחם מהמאפיה זיהיתי את הבית בו גרנו.

החורף היה קר מאוד ומושלג מאוד והשלג היה נערם לגובה כך שאי אפשר היה לצאת מהבית, לכן אבי היה קונה פחמים לחימום ובישול ותפוחי אדמה. במרתף הבית היינו מאחסנים ירקות משומרים ריבות. בריגה יש שוק ענק, אשר קיים עד היום, שאפשר לקנות בו אוכל וביגוד. בסוף כל חורף היה מוקם קיסק ששם יכולנו לקנות גלידה בגביע במשקל.

בקיץ בדרך כלל היינו נוסעים לעיר בשם יורמלה שנמצאת ליד הים הבלטי, כדי להגיע לחוף הים היינו צריכים לעבור יער שבו גדלו פירות יער בשפע.

אני והמשפחה שלי

אחותי פִּירָהּ

בתאריך 3.3.1955 נולדה לי אחות קטנה בשם פִּירָהּ על שם סבתי מצד אבי. לימים החליפה את שמה לאופירה בעקבות שירותה הצבאי באופירה (שארם א-שייך) שבסיני.

חיפוש אחר המשפחה של אבי

במשך כל השנים אבי חיפש קרובי משפחה שאולי מישהו שרד מהמשפחה את מלחמה העולם השנייה. באותה תקופה היו ארגונים שעסקו בחיפוש קרובי משפחה לאיחוד משפחות ברדיו ובעיתונים. בשנת 1956 קבלנו מכתב מאחיו הבכור של אבי אליעזר, (לייזר), ניצול שואה מאושוויץ שהתגורר בישראל. באותה תקופה אי אפשר היה לקבל ויזה מלטביה לישראל (אשור יציאה). למזלו של אבי בשנת 1959 נחתם הסכם בין נשיא פולין בשם גומולקה ובין נשיא ברית המועצות בשם חרושצוב הנקרא "שיבה למולדת", כלומר כל אחד שנולד בפולין יכול לחזור לארצו פולין.

מפולין היה אפשר לקבל ויזה שאיפשרה לעלות לישראל. לקראת סוף 1956 עזבנו את לטביה משתי סיבות עיקריות: הראשונה, אבי רצה לפגוש את אחיו בישראל. והשנייה היא שאמי אף פעם לא הסכימה לקבל את הפינקס האדום (לא הסכימה להיות קומוניסטית) ולכן רדפו אותה שלטונות. כעונש היא פוטרה מהאופרה והמקהלה ונשלחה לעבוד בבית חרושת כפועלת.

בתמונה אמי והמדליה שקיבלה

המסע לישראל מתחיל (פולין)

נסענו לפולין ברכבת. נסיעה שארכה כמעט 24 שעות. בפולין נשלחנו ל-ואובישך עיר מחוז של וורוצלב. זאת עיר כורים עיר מאוד אפורה. היה לנו מזל שליד הבית הייתה גינה מאוד יפה הייתה ירוקה באביב ובקיץ, ובסתיו הייתה אדומה בגלל עצי השלכת ובחורף הגינה הייתה הופכת ללבן, הינו שופכים מים על השלג שהיה הופך לקרח והיה לנו משטח החלקה על הקרח. היינו גם גולשים עם מזחלות על כל מיני גבעות.

בית הספר

הינו מחלקים עם מגלשי סקי לבית ספר. בבית ספר הייתה חובה להחליף לנעלי בית. למדתי בבית ספר יהודי. באותה התקופה היו מלמדים עברית ויידיש. לי לא היה מורה לעברית ולשמחתי הרבה למדתי יידיש.

בתחילת 1959 עברנו לוורשה. גרנו בוורשה כחצי שנה ליד גטו ורשה. כילדים הינו משחקים בחורבות הגטו.

המשך המסע לישראל

ביולי 1959, התחלנו את המסע לישראל. מפולין נסנו עם רכבת לאיטליה (שם טעמתי בפעם הראשונה בננה). הינו שם כשבועיים. משם עלינו על אוניה בשם "ארצה". ימי ההפלגה הראשונים היו נעימים, אבל לאחר מספר ימים הים הפך להיות נוראי. הגענו לנמל חיפה. גם אתה פגישה בין אבי לאחיו רק אני זוכרת את אח של סבי מצד אמי ואח של אבי ממתינים ברציף של נמל חיפה. היינו צריכים לעבור את מנהלת ההגירה. באותה תקופה דאגו של לכל אחד יהיה שם עברי. כמובן שלא הסכמתי למרות שהייתי ילדה.

ישראל

בנמל חיפה העלו אותנו על משאיות ואחרי נסיעה ארוכה הגענו למעברת רמת אליהו בשם עזרא ובצרון. שיכנו אותנו בצריף עשוי מאזבסט. בצריף היו ארבע מיטות ברזל, ארבע מזרונים מקש, ארבע כיסאות, שולחן אחד מעץ, פרימוס לבישול ועששית נפט לתאורה (הצריף לא היה מחובר לחשמל). היה לנו ארון קטן שלשם הינו מכניסים קרח ששימש אותנו כמקרר. אנחנו כילדים ממש נהנו באותה התקופה. שיחקנו בחולות לאור השמש עם חברים והיה כיף. להורים היה ממש קשה ללא שפה או עבודה פלוס החום שלא היו רגילים אליו. כעבור שבוע או שבועיים אבי התחיל לעבוד אצל אחד מקרוביה של אמי כחקלאי. כל השבוע לא היה מגיע הביתה רק בסופי שבוע אנחנו הגענו. בסוף תקופת הצנע קיבלנו תלושי מזון שאיתם היה אפשר לקנות מצרכים.

כעבור כמה חודשים אבא התחיל  לעבוד בתעשיית צבאית אחרי שעבר חקירה ביטחוני. באותה תקופה  עבדו בתעשייה הצבאית בשלוש משמרות משמרות: בוקר, ערב ולילה. כשאבא עבר בוקר או לילה הוא היה חוזר הביתה עם הסעה מהמפעל. כשעבד במשמרת ערב לא הייתה הסעה והוא במשך תקופה ארוכה ישן תחנה מרכזית.

בזכות עבודתו בתעשייה צבאית התאפשר לנו לקנות דירה בבת ים בת שלושה חדרים, כאשר הסלון, המטבח והשרותים היו עם טיח וריצוף ושני החדרים האחרים היו ללא טיח או ריצוף. כעבור מספר שנים הורי חסכו קצת כסף והצליחו להשלים את הבניה. כדי לחסוך הורי קיבלו דלתות ישנות והפכנו אותם לדלתות הזזה במקום קיר מפריד בן שני חדרים.

באותה תקופה הוריי עבדו מאוד קשה כדי שיוכלו לשלם את המשכנתא ואת כל צורכי הבית. לכן כשהייתי בת 11 יצאתי לעבוד בחופש הגדול. עבדתי בבית חרושת לתרופות לבעלי חיים בשם "ויטמד" הרווחתי 10 לירות ליום. רק חודש ימים היה אפשר לעבוד כדי שילדים אחרים יוכלו לעבוד גם כן.

הכסף הזה אפשר לקנות לאחותי ולי ספרים, בגדי תלבושת אחידה ובגדי ספורט. אני לא היחידה שעבדה, כולנו עבדנו כדי לעזור להורים כי כולם עולים חדשים. למרות התקופה שנראתה קשה הייתה לי ילדות נהדרת, אפילו נפלאה. הינו משחקים מחניים, (משחק עם כדור) קלס, קפיצה בחבל מדיי פעם לפעם הלכנו לסרט לקולנוע בת ים או קולנוע סביון. לפני הקולנוע הינו קונים חצי מנה פלפל וכל זה פחות מלירה (הכסף שהיה נהוג פעם). בתקופת החופשים היו גם טיולים של תנועות נוער. תמיד הייתי מצטרפת לתנועה שבוע לפני הטיול בכדי שאוכל להצטרף לטיול. לפני הטיול הינו אוספים כסף מכולם כדי לקנו אוכל כמו שימורי תירס, חומוס, בשר (לוף). לפעמים בשכונה לידנו בשם וותיקים הייתה מגיעה מדריכה שלימדה אותנו ריקודי עם.

גם בבית הספר היו חוגים של  צילום, בישול, סריגה, נגרות, ספורט.

כל שבוע שידרו ברדיו מצעדי פיזמנים שירים עברים ושירים לועזים. מכיוון שלנו בבית היה רדיו שאבי בנה כל החברות היו באות לביתי  ומקשיבות למצעד. כל השנה היינו מחכות לשני חגים: פסח וראש השנה, אז היינו מקבלים נעליים חדשות ותופרים לנו בגדים חדשים לפני הזמנת הבגדים הינו קבוצה של חברות מתכננות איזה בגדים כל אחת תתפור וזאת בכדי שנוכל להתחלף ביננו בבגדים.

בסיום כיתה ח' היה נהוג לעשות קומזיץ בחוף הים בבת ים ולהישאר כל הלילה בים וזה נתן תחושה של בגרות, גם ביום העצמאות היינו עושים קומזיץ בים היינו מביאים נקניקיות גרעינים גרעיני אבטיח שהינו מכינים לבד (פעם האבטיחים היו מלאים עם גרעינים).

כאשר התבגרתי היינו כל החברה יורדים ל"מצבה", במרכז בת ים. אחד היה מביא פטיפון, השני תקליטים ומחפשים מקום לרקוד ריקודם סלונים, (מערביים).

באותם שנים חוק חינוך חובה היה עד כיתה ח' ללא תשלום מי שרצה ללמוד בתיכון היה צריך לשלם. היה תיכון בוקר ותיכון ערב. בהתחלה למדתי תיכון בוקר עד 1968 ואז עברתי לתיכון ערב כדי שוכל לעבוד בבקרים ולשלם עבור שכר הלימוד. עבדתי בשנה הראשונה ללימודי כמטפלת בתינוק. באותה השנה בבית ספר הכרתי את בעלי לעתיד עמנואל.

שנה לאחר מכן התחלתי לעבוד בתעשייה צבאית עם אבי. בשעות הבוקר עבדתי במרכזיה של תעשיה צבאית  ואחרי הפסקת האוכל עבדתי במחסן חלפים. זכרתי אלפי מספרים קטלוגיים של החלפים.

בשנת 1970 סיימתי את לימודי כלבורנטית כימית עם תואר של הנדסאית ובאוגוסט 1970 התגיסתי לצבא ושרתי בחיל הרפואה במרפאת שיניים כסייעת לרופא שניים. בשנת 1971 הגיע למרפאה רופא מארצות הברית, ד"ר לויטץ, שתחום התמחותו היה חניכיים. בארה"ב הוא היה רגיל לעבוד עם שיננית. מכיוון שבארץ מקצוע השיננות לא היה מוכר ולא היה היכן ללמוד הוא הכשיר שינניות במרפאה צבאת בה הוא עבד. גם אותי הוא הכשיר.

כחצי שנה לפני השחרור התחלתי לעבוד כסיעת במרפאת שניים פרטית. השתחררתי מצה"ל בפרואר 1972. באפריל 1972 דוקטור לויתץ סידר לי עבודה במרפאת שיניים כשיננית. באוקטובר 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים. במהלך המלחמה עבדתי במרפאות שיניים בבקרים ובערבים התנדבתי יחד עם אחות אופירה ז"ל בבית חולים תל השומר במחלקת כוויות בינונית. לאחר שנות עבודה רבות כשננית, נפתח מסלול לימודי שיננית בהדסה עין כרם. נרשמתי ללמודים וסיימתי בהצלחה רבה את לימודי.

תאריכים

28.1.1975 נישאתי לעמנואל שניידר בבית הכנסת הגדול באלנבי.

8.8.1976 נולד בנינו הבכור יניב.

7.3.1978 נולדה בתנו ענבר

1979 נשאה אחותי אופירה לאלכס בר לב

ביוני 4.6.1980 הפכתי להיות דודה לעידן הבן הבכור של אחותי ז"ל

1981 נפטר אבי

1982 נולד לי אחיין בשם אבירן על שם אבי.

1983 נולדה לי אחיינית בשם מורן

בשנת 1986 אחותי וגייסי עם שלשת ילדיהם עזבו את הארץ לארה"ב

ב1989 נולד לי אחיין בשם בן

בשנת 1997 נפטרה אמי

1999 נפטרה אחותי אופירה

בשנת 2003 נשאה יניב לליאורה

בשנת 2006 קיבלנו תואר חדש סבא וסבתא לזוהר.

ב2009 נשאה בתי ענבר לדוד

בתאריך 9.11.2010 נולדה נכדתנו מיכל (אני מתעדת הסיפור)

בתאריך 3.1.2012 נולד נכדנו דותן

בתאריך 22.1.2012 נולד נכדנו עידו

בשנת 27.4.2016 נולדה גל נכדתנו

כל המשפחה

הזוית האישית

סבתא בלה: חוויה מאד גדולה לשמוע ביחד את הסיפור המשפחתי ולהעלות אותו לסיפור ולמאגר במוזיאון לשימוש כל מי שמעוניין לקרוא ולדעת