מאגר סיפורי מורשת

שמי גלית פישר-ברעם. כשבתי הבכורה הגיעה לגיל 12, היא (כמו רובנו) הייתה צריכה להגיש את פרויקט השורשים בבית הספר. כשישבתי איתה הייתה לי צביטה בלב. אם רק אני, כשהייתי בת 12, יכולתי לשאול את סבתא שלי את השאלות שאת התשובות עליהם אני מחפשת בנרות היום, הפרויקט שלי היה מושלם היום. כשאני עבדתי על הפרויקט בבית הספר בילדותי, האזנתי בסקרנות רבה לסיפור ההצלה של סבתי, אך לא הייתה לי ממש המודעות והתבונה לשאול את השאלות הנכונות, לחקור יותר לעומק על שורשיה. הסתפקתי רק בדברים ה"בנאליים" כמו השמות של בני משפחתה וכמובן, את סיפורה, עד כמה שהיא זוכרת אותו, כילדה בת 10 כשעלתה ארצה.

כמה כבר ילדה בת 10 יודעת או זוכרת על עברה? רוב הדברים, ואת זה נוכחתי לדעת עם השנים, הם "עובדות" שהיא חשבה שהיא יודעת, בגלל ש"זה מה שסיפרו לה". עוד מילדותי המוקדמת אני זוכרת מוסיקה יוונית, והרבה. אני זוכרת שהדבר הראשון שאבא שלי עשה כשהתעורר בשבת, היה לשים מוסיקה יוונית. הוא לא מכיר את המילים, אין לו מושג מה הן אומרות, אבל צלילי הבוזוקי זרמו בעורקיו אז וגם היום. זה הוטמע גם בי. שמעתי תמיד ברקע על עיר בשם אתונה, פה ושם בגילי המבוגר יותר שמעתי גם בחצי אוזן על מקום בשם ארטה. לא השקעתי זמן ומחשבה בדברים שהיום נראים לי מהותיים. אומרים תמיד ש"דם זה לא מים". היום אני מבינה יותר מתמיד, מה המשמעות מאחורי המשפט העצמתי הזה.

כשאני מסתכלת על המשפחה של סבתא שלי – היא עצמה, ילדיה (אבא שלי ביניהם), אני ואפילו אחי – אני רואה מוטיב שחוזר על עצמו. כשסבתא שלי סיפרה לי על אבא שלה, אני מבינה איך הגיעה אלינו הגנטיקה הזו, של האהבה למוסיקה היוונית, איך הגוף והנפש שלי מגיבים לצלילי הבוזוקי, איך הנשמה והראש שלנו נודדים כל הזמן וכאילו נדמה שיש בי ציפור שכל הזמן רוצה לעוף ולטייל בכל העולם. ואז הבנתי. סבא רבא שלי, *יעקב מיוניס ז"ל, היה נגן בתזמורת, נדד מעיר לעיר ונדמה היה שלא היה במקום אחד יותר מכמה שנים בודדות. עבורי, המושג "סבא וסבתא" היה ועודנו מאוד מוחשי. עבורי, סבתא זה חלק מובנה ממני. אבא שלי לא הכיר מעולם את סבא שלו. הוא לא זכה להרגיש נכד. זו תובנה שהגעתי אליה רק היום, כשהגעתי ל 40, עם משפחה וילדים. כשאני חושבת על זה, זה נורא. זה עצוב. זה חסך ששום חלל לא ימלא.

נחזור לשורשים… שמעתי מסבתא הרבה סיפורים. שמעתי על סיפור הצלתה, על אחיה, ישראל מיוני ועל איך הגיעו ארצה. לא באמת נפל לי האסימון אז. ביום אחד, לפני שנתיים בערך, סבתא שלי "זרקה" לי "יציאה": "יש לי רק אח אחד!". זה לא שזאת הייתה הפעם הראשונה שאני שמעתי ממנה את המשפט הזה. זו הפעם הראשונה שהמשפט הזה עשה לי משהו, משהו שהיום אני מגדירה אותו כ"מצווה" וסוג של סגירת מעגל, בייחוד בתקופה שרואים בטלויזיה תכניות כמו "אבודים" או כתבות באינטרנט על בני משפחה שמצאו האחד את השני אחרי 70 שנה. אז התחלתי לשאול את כל השאלות, השאלות שלא שאלתי כשהכנתי את העבודה בגיל 12. ככל שחפרתי יותר, כך הבנתי שסבתא שלי מסתמכת על סיפורים שסיפרו לה ולאו דווקא על דברים שהיא ראתה או זוכרת.

סבתי ואני כתינוקת

מרי מרים לבית בסו (Mary Besso), נולדה בשנת 1905 באיזמיר או מה שנקרא בזמנו: "אסיה הקטנה" (Minor Asia) היא הייתה תופרת ועקרת בית. מרי הייתה בת מתוך חמישה ילדים לאימא מזל טוב, אבא נחום (ריזו), אח משה-מואיז (בת זוגתו, מלכה ואז אנה), אחות אסתר (סטלה), אחות ג'ויה (בן זוגה, משה בן משה), אחות קלומירה (בן זוגה, אל חי). מלבד מרי ואסתר, שתי האחיות (ג'ויה וקלומירה) והאח (מואיז) הגיעו לישראל ולהם צאצאים בארץ.

יעקב מיוניס (Ioakovos Migionis) נולד בשנת 1906 בעיר ארטה שבצפון יוון (יש מסמך מעיד); ומכאן הבנתי למה שמעתי את השם "ארטה" פה ושם. יעקב הוא בן מתוך ארבעה ילדים לאימא שמחה, אבא ישראל, אח שמואל (בת זוגתו – אפטיכיה דנטס), אחות קלומירה (בן זוגה – יעקב נגרין, שעזבה בגיל צעיר למצרים), ואחות אסתר (בן זוגה – דוד דנטס). אלה שמות ילדיהם: ישראל (על שם סבו מצד אבא), מיכטה/מיכה (נקראה על שמה של סבתה מצד אבא- שמחה), מתינה – מזל טו (לימים התברר לי שסבתא מתי נולדה בשם מזל טו, על שם סבתה מצד אמה-מזל טוב; וכשעלתה ארצה, שינו את שמה למתילדה), רבקה (האחות שנמסרה לזוג ירמיה בכפר "קומנו"), נחום – (נקרא על שמו של נחום בסו, אביה של מרי) התעלומה הכי גדולה של המשפחה כיוון שאף אחד מבני המשפחה שחיים היום, לא ידע על קיומו, ונינה.

כעת אנסה להתחיל להסביר מה עבר על המשפחה הזו, לפי מה שהסתמן לי מאורח חייהם (כמובן ש 80% מהמידע שיש לי היום, הושג באמצעות אנשים יקרים שעזרו לי להשיג מסמכים והוכחות): יעקב מיוני היה צבעי ביום ומנגן בתזמורת בערבים. מתוקף עבודתו, התנייד בין הערים, כנראה במסגרת התזמורת שבה ניגן. באיזשהו שלב ברווקותו, פגש במרי (מרים) בת נחום בסו והם נישאו. לא ברור היכן בדיוק ומתי… (במשך הזמן איתרנו מהקהילה היהודית באתונה מסמך מתאריך 5.2.1928 המעיד שיעקב מיוניס מאורס למרי בסו).

קצוות פתוחים

כמה עובדות על המשפחה שהצלחנו לאסוף עד כה: יעקב נפטר ממחלה (בגלל דימום בטני) ביום חמישי 24.12.1942 בשעה 11:00. הוא היה בן 36 במותו. מי שהודיע על פטירתו ורשום בתעודת הפטירה הוא ישולס סאבאס YESOULAS SABAS), סבו של שוקי סאבאס, שאותו פגשנו בארטה). כיוון שאם המשפחה נותרה אלמנה עם ילדים קטנים, והיה לה (מרי) קשה לתפקד לבד, אחותו של יעקב מיוני (אסתר ודוד דנטס, הוריו של מלי/שמואל) ארגנו למרי ולילדיה ניירות ואישורים על מנת לעבור לאתונה, שם הקהילה היהודית דאגה להם ושיכנה אותם בדירת חדר בחצר האחורית של בית הכנסת "עץ חיים" ברחוב מלידוני שבאתונה.

מרי נרצחה (לפי מה ששמע קרוב משפחה מאחיותיה של מרי) לקראת חג הפסח, בסביבות תאריך 23.3.1944, יום שישי בשעות הבוקר, ביום שבו הגסטאפו סגרו את הדלתות על היהודים שהתאספו בבית הכנסת ברחוב מלידוני בהתאם לדרישת הגסטאפו להתפקד בבית הכנסת לצורך "חלוקת מצות" – לפי השמועה. אחיותיה ז"ל דיברו ביניהן (והנכד של אחת מהן שמע) שהיא (מרי) ובתה התינוקת (נינה) נמצאו ללא רוח חיים על שפת המדרכה בסביבת מגוריה.

ישראל מיוני (Israel Migionis), הבן הבכור, נולד בקליניקה (בית חולים ליולדות) בפיראוס בתאריך 15.9.1930 (יש מסמך מעיד). ברית המילה שלו נערכה בתאריך 3.11.1930 על ידי רבי בשם "צאבאס" והסנדק שלו היה "אליאס בקולס". ישנה תמונה שבה נראה כבן חצי שנה והתאריך הרשום בה הוא 6.6.1931. בבית ספר באתונה ישנו מסמך שמעיד שבחודש אוקטובר בשנת 1940 ישראל עזב את בית הספר עם משפחתו ועברו לגור בעיר ארטה. תעודת הלידה שלו נמצאה בעקבות נסיעתו של ישראל לאתונה ולארטה כשהוזמן לאירועי יום השואה במרץ 2019 באתונה ולעצרת הזיכרון של הקהילה היהודית שמתקיימת בכל שנה ב-24 במרץ בעיר ארטה. לישראל יש צאצאים בארץ.

לפי עדות שמסר ישראל ב"יד ושם" ל"חסידי אומות העולם", באביב 1944, ישראל מיוני נאסף מהרחוב כשהוא בן 14 לערך ע"י ילד בשם "יורגוס" לבית משפחת "לאורי" וניצל ע"י משפחה נוצרית. להלן תקציר מהעדות:

"One cold spring day in 1944, Yiorgos brought home 13-year-old Israel Mionis, an orphaned Jewish boy he found wandering in the street. Israel was homeless, very hungry, and in tears. Yiorgos begged his mother to help the boy and let him stay with them. Athina, despite the constant struggle to feed her three young children, agreed and Israel remained with the Louris family despite the risks."

מיכטה-מיכה/שמחה מיוני (Micheta-Simcha Migionis), הבת הגדולה (נולדה אחרי ישראל), נולדה בפיראוס כנראה ב- 1932. ישנה תמונה שלה עם הוריה, אחיה ישראל ואחותה מתינה (מזל טו). נמצא מסמך באתונה שאומר שהיא נפטרה בסביבות אוקטובר 1939 (עדיין בבדיקה). לישראל מיוני, אחיה ישנו זיכרון שהיא עזרה למשפחתה שהיו במצב כלכלי קשה ועבדה במספרה לא הרחק מביתם שברח' מלידוני באתונה.

מתינה/מתילדה – מיוני (Matina-Mazalto Migionis), הילדה השלישית (לאחר מיכטה וישראל) והסבתא היקרה שלי. נולדה בשם "מזלטו" בתאריך 8.1.1935 בבית שברחוב הירקלידון 23 באתונה (יש מסמך מעיד מלשכת מרשם האוכלוסין וגם מקהילת יהודי אתונה). רשמו אותה בעיריית אתונה בתאריך 12.1.1935. כנראה בשלב מאוחר יותר הוריה החליפו לה את השם "מזלטו" לשם: "מתינה", אולי כדי להסתיר את זהותה היהודית. למתילדה יש צאצאים (ואני הנכדה).

כשמשפחתה של מתינה התפרקה, היא הייתה בת 9. עברו עליה חיים לא פשוטים, בלשון המעטה, והיא כתבה את כל יומנה בספר שנקרא "חיים בצל הפחד" (שנמצא ב"יד ושם" ויש לי גם עותק ממנו). מתילדה עלתה לישראל באונייה "הנרייטה סאלד" (Henrietta Szold") בתאריך 12.8.1946. הספינה יצאה בתאריך 30 ביולי 1946 מאתונה כשעל סיפונה 396 מעפילים. מתילדה נפטרה ממחלת לב בתאריך 9.12.2019 וטמונה בבית העלמין גדרות בישראל (היא נפטרה ארבעה ימים בלבד לפני חתונת נכדה (אחי) יריב – שהתקיימה בארה"ב. גם אני נוכחתי בחתונה. זה היה גם כמעט שלושה שבועות לפני לידת הנין הרביעי שלה, בנה של אחותי, אפרת). לצערי לא הצלחתי להיות נוכחת בהלווייתה, אך שמתי לי למטרה להנציח את שמה ואת סיפורה הטרגי של משפחתה.

נחום מיוניס (Nachum Migionis), נולד ב- 23.12.1938 באתונה בבית החולים הציבורי "אלפיס" – "Elpis"  (יש מסמך מעיד). הוא נרשם בלשכת מרשם האוכלוסין בתאריך 2.3.1939 (יש מסמך מעיד). בני המשפחה (לצערי בתקופת המחקר שלי נשארו רק סבתא שלי וישראל – אחיה) לא ידעו דבר על קיומו של האח נחום והתינוק מעולם לא הגיע לבית המשפחה. במקרה, חבר של המשפחה שלנו שהוא גם עו"ד מצא את המסמכים אודותיו, כשחיפש בעצם את מסמכי הלידה של האח הבכור, ישראל מיוניס. לאחרונה נמצאה אסמכתא שנחום נפטר בתחילת שנת 1939 וגם לו, כמו מיכטה, יש קבר בבית העלמין היהודי באתונה. (עדיין בבדיקה).

רבקה מיוני (Rivka Migionis), נולדה אחרי נחום, כנראה בשנת 1939. לא יודעים בדיוק היכן (אתונה או ארטה). אנו מניחים שהמשפחה עברה לעיר ארטה בצפון יוון (אולי לאחר לידתו של נחום בשנת 1938) כי רצו לשפר את רמת החיים שלהם (באתונה היה עוני ובערים הקטנות היו תנאים טובים יותר למחייה). למשפחה היו קרובי משפחה שגרו בכפר "קומנו" (Kommeno*); הזוג אפטיכיה וזקינו ירמיה (Eftechia & Zakino Yeremia) שהיו יהודים ללא ילדים. נאמר לי שרבקה נמסרה לבני הזוג ירמיה לאימוץ בכפר בגלל מצבם הכלכלי הקשה של המשפחה והזוג ירמיה, שלא יכלו להביא ילדים לעולם, רצו לעזור ליעקב ומרי במצבם הקשה באותה עת. לאחרונה התגלה לי שאפטיכיה, בת זוגתו של זקינו, היא גם אחותה של מלכה דנטס (אמו של שמואל דנטס, בן דוד שלישי של סבתא שלי), מה שמסביר את הקרבה של בני משפחת מיוני-דנטס מצד נוסף של האילן. את שמה של רבקה החליפו לשם נוצרי – "קיית" (Kaith*) כיון שכל תושבי הכפר היו נוצרים ורצו להסתיר שהילדה יהודייה. לצערנו עובדה זו לא שינתה הרבה את גורלה, כיוון שבתאריך 16.8.1943 אירע טבח בכפר וכל תושביו נרצחו בקרב בין האיטלקים לשלטון הנאצי. ישנה אנדרטה ברחבה המרכזית של הכפר ובה רשומים שמותיהם של בני משפחת ירמיאס; קיית' ביניהם. בעקבות החיפושים שלנו אחר בני המשפחה, הצלחנו לאתר קרוב משפחה של זקינו ירמיה, איש יקר בשם אליאס ירמיה שמתגורר היום עם בת זוגתו באתונה, גליפדה ביוון. אנו שומרים עמו על קשר טוב.

נינה/סרינה מיוני (Nina/Sarina Migionis), הבת האחרונה שנולדה ב- 22.2.1941 בארטה (יש מסמך מעיד שקיבלתי רק לאחרונה, 11.2020). היא הייתה בת 10 חודשים כשהאבא יעקב נפטר. כאמור בתחילת הסיפור, ציינתי שלאחר שאב המשפחה נפטר בארטה, המשפחה חזרה לאתונה. לצערנו גם נינה, שהייתה בערך בת שנתיים, נרצחה ביחד עם אמה בתאריך 24.3.1944 באתונה.

מסע שורשים ביוון

התחלתי לכתוב את "קצוות פתוחים" בשנת 2017. כל השאלות האלו על משפחתה של סבתא שלי החלו לעלות לצערי, כשכבר לא היה לי את מי לשאול. כל בני המשפחה הבוגרים שעוד ידעו משהו מעבר למה שסבתא שלי חשבה שהיא יודעת, נפטרו שנים קודם לכן. בדצמבר 2017, כשבתי הבכורה הגיעה לגיל הבת מצווה, סבתא שלי לקחה אותה (ואני 'נדחפתי') לטיול בת מצווה/שורשים ביוון. נסענו לאתונה לראות את המקומות שבהם גדלה והתגוררה, נסענו לארטה וצעדנו מלאות כבוד בעיר שורשיה. שם לראשונה, פגשנו באיש שהפך עלינו את עולמנו (לטובה כמובן) ומצא לנו מסמכים ועדויות שעל בסיסם נכתב כל המסמך הזה.

במארס 2018 נסענו (שוב) סבתא שלי, בן דוד (דרגה 3) ואני – לאתונה ולארטה. הסיבה לנסיעה הצמודה הזו הייתה שאז כבר הגיעה לאזני שמועה שבכל שנה ב- 24.3 מתקיים טקס הנצחה לקהילה היהודית שהייתה בארטה – 'מצעד החיים' שלהם. האירוע הזה ייחרט בזיכרוני לעד: המקום, האנשים, החמימות ובעיקר, האנרגיות שהציפו אותי כשהגעתי לשם, כאילו מסע אחורה בזמן.

בתאריך 21.7.2018 (רק כמה חודשים ספורים לאחר שסבתא ואני חזרנו מנסיעות מרגשות שנוהגים לכנותם: "סגירת מעגל", נסעתי עם ילדיי לחגוג לאמי את יום הולדתה. (אמי אז לא הייתה במיטבה ורציתי לשמח אותה). מישהו מלמעלה באותו היום החליט וכיוון שאת האירוע המשמח הזה נעביר לביתה של סבתא שלי (מתילדה היא אימא של אבא שלי אבל אמי והיא היו קרובות מאוד), וכך קרה: הרגשתי שאימא שלי לא צריכה להיות לבד והחלטתי בתיאום עם סבתא, שהכי טוב לאימא להיות אצל סבתא בבית, להפיג את הבדידות. ארזתי את כולם ונסענו לסבתא לחגוג. בשעות אחר הצהרים סבתא החלה להרגיש לא טוב, המצב החמיר ומפה לשם, הגענו לחדר מיון בבית חולים. סוף היום הזה נגמר בטיפול נמרץ במחלקת צינתורי לב, כאשר הפרופסור יצא מיוזע ואמר לנו שהסיכויים שסבתא תצא מזה הם 50-50.

נו, אז רציתי לעשות שמח וטוב לכולם, אז רציתי… מה שלא ידעתי באותו יום גורלי, שהקדוש ברוך הוא נתן לי שעון חול ולא אמר לכמה זמן. הוא הציל את סבתא כנגד כל הסיכויים והשאיר אותה רק בשבילנו, כדי שנספיק כמה שיותר לפני שניפרד, בלי להודיע מתי ייקח אותה. ארבעה חודשים קודם לכן רצתי אחרי סבתא ברחובות אתונה בבקשה שתאט כי אני לא עומדת בקצב האנרגיות שלה ועכשיו, השאיר אותה עם לב בתפקוד 25%. סבתא אמנם יצאה מטיפול נמרץ לאחר שבוע במצב קריטי, אך חייה לא חזרו להיות כשהיו, מצבה התדרדר, היא "הזדקנה" בעשר שנים. האנרגיות והחיות שבה כבו. ככה זה כשלוקחים לציפור את הכנפיים! בכל הזדמנות שהייתה לי ניסיתי לשמח אותה, להוציא אותה מהבית, להראות לה שיש על מה להילחם, אם לא בשבילה – לפחות בשבילי. הרי אמרתי לה שאלוהים לא ריחם עליה שהציל אותה, הוא ריחם עלי. ניסה לעשות לי "קורס הכנה לאבידה" ואני מודה, כל יום איתה היה לי מתנה.

סבתא מתי, הנכדים והנינים

בתאריך 8.11.2019 (חודש ויום לפני פטירתה) ערכתי מפגש מרגש מאוד ב"מרכז למורשת יהדות יוון" בפ"ת, מפגש של "יהודי ארטה". המפגש היה במטרה להכיר את ניצולי השואה ילידי העיר (אלה שנותרו וחיים בינינו בישראל) ואת צאצאיהם, שמהר מאוד התחברנו. רציתי לעורר בדור השני והשלישי את אותה התשוקה שיש לי לעיר, לאנשים, להיסטוריה של המקום. חשיבות נוספת לאירוע הייתה מבחינתי  בגלל שסבתא לא יכלה לטוס מסיבות רפואיות וכל כך רצתה לנסוע שוב לארטה, הבטחתי לה שאני אביא את ארטה אליה! וכך אמנם עשיתי. זימנתי את החוקר וההיסטוריון המתמחה בנושא הקהילה היהודית בעיר (אותו איש שפגש אותנו בדצמבר 2017) שהרצה והראה מצגת מרגשת ביותר. המפגש היה מוצלח במיוחד, אפילו הצלחתי לגרום לקשישים שבינינו להתרגש ולהתמלא בגאווה. מה שלא ידעתי אז, שזו בעצם הייתה "מסיבת הסיום" לסבתא שלי. כי בדיוק חודש ויום לאחר מכן, בתאריך י"ב בכסלו התש"ף – 9.12.2019 – יום שני, היא הלכה לעולמה.

היום, 30.4.2020, הקצוות שלי ושלה נסגרים לאט לאט. הספר של סבתא נקרא: "החיים בצל הפחד" הספר שלי נקרא: "החיים בצל הזיכרון".

אין יום, אין דקה שאני לא חושבת עליה, מתגעגעת אליה ושום נחמה בעולם לא מצליחה לעזור, אפילו כשאומרים לי שעשיתי לה סגירת מעגל. חלק מהנשמה שלי הלכה גם איתה או שאפשר לחשוב גם אחרת, הנשמה שלה נשארה ותישאר איתי עד סוף חיי.

למצגת הסיפור:

הזוית האישית

גלית: סבתא שלי הייתה ילדה קטנה מאוד בתקופת המלחמה ואת סיפוריה היא סיפרה משברי זיכרון ומידע שקיבלה במשך השנים. רק כשהתחלתי לחקור אודות משפחתה, הבנתי כמה חלקים חסרים בפאזל של חייה – פרטים חסרים או לא נכונים. הרגשתי צורך לתת לה את הזכות לדעת מה קרה לבני משפחתה ולהנציח אותם ואותה בצורה מכובדת.

את חומרי התיעוד השגתי באמצעות אנשים טובים ויקרים מיוון, אנשים שהפכו לחברים וממש בני משפחה, ביניהם, עו"ד מארטה, היסטוריון מאתונה וחברה יקרה מחלקידה שלהם אני חייבת תודה!