מאגר סיפורי מורשת

שמי דינה (דוניז) קריאף, נולדתי בעיר סוס שבתוניסיה, בשנת 1945.

גילי, נכדתי האהובה, ביקשה, שאקח עמה חלק בתכנית הקשר הרב דורי ואשתף אותה בסיפור חיי, מיום הולדתי ועד היום. בחרתי להתחיל מהסוף. אני דינה קריאף  בת 76, אימא לשלשה ילדים נהדרים וסבתא לשבעה נכדים מקסימים. בעלי נפטר לפני שלוש שנים ואני מתגוררת בנתניה יחד עם המטפלת הזרה שלי שירומה.

קצת רקע על משפחתי

הורי היו אליהו ומרים פרץ, אימא נולדה בתוניסיה ואבא בג'רבה. היינו שישה ילדים. אימא הייתה עקרת בית ואבא למד ולימד תורה. המצב הכלכלי בבית היה קשה, היו חסרים הרבה דברים, אבל היו לנו את הדברים הבסיסיים ביותר. עליתי לארץ ישראל באונייה בשם נגבה, כילדה בת שש שעולה לכיתה א'.

הגענו למושב פתחיה, והתיישבנו שם. כל העולים מתוניסיה הגיעו למושב זה. כולם התפזרו למקומות שונים שצמודים למושב. למדתי בבית ספר במושב פדיה, לא היו לי כל-כך חברים, כי במושב היו בעיקר זוגות צעירים ופחות ילדים בגילי. הייתי תלמידה ממוצעת, ילדה מצחיקה מאוד ובעיקר מצטיינת בספורט בכל התחומים, לדוגמה: מחניים, קפיצה לגובה (בעיקר), קפיצה לרוחק ועוד. לא התגייסתי לצבא, מפני שבאתי מבית דתי, ובביתי לא היה נהוג שבנות מתגייסות לצבא. עבדתי כגננת בגן ילדים במושב ניצני עוז הרבה שנים.

 בצעירותי

ההכרות עם סבא

באחד הימים, כשהייתי בת 20, הוזמנו משפחתי ואני לחתונה של בני הדודים. באותה חתונה נעשה שידוך ביני לבין סבא מימי. סבא היה בחור נאה ירוק עיניים, ומיד הוחלט על חתונה תוך חודשיים. סבא ואני התחתנו בחיפה, יחד עם כל המשפחה הענפה. באותם ימים היו מקובלים שידוכים, גם אם לפעמים היו קצת וויכוחים.

לאחר כמה שנים, נולד בנינו הבכור אמיר (הדוד שלך), ושנתיים לאחר מכן נולדה אימא שלך ליאורה. עברנו סבא ואני עם שני ילדינו לגור בנתניה ושם נולדה בתנו השלישית, אילנית. הזמנים היו לא קלים. סבא נאלץ לעבוד במספר עבודות, ואני נשארתי לגדל את הילדים. בשנים אלו, סבא יצא להילחם במלחמות במילואים, ואני זוכרת לילות לא קלים של התקפות מטוסים ובכי ילדים.

השואה בחיי

נולדתי בינואר שנת 1945, בסוף מלחמת העולם השנייה. השואה הגיעה עד לבית הורי בסוס שבתוניסיה. מטוסים אמריקאים שהפציצו כוחות נאציים בסיום המלחמה, פגעו פגיעה ישירה בבית הורי והשמידו אותו עד עפר. נותרנו ללא קורת גג. אמי הייתה בהריון ואני נולדתי למציאות בה גרנו בתוך אורווה, כי לא היה לנו בית. בשנת 1951, כשהייתי בת שש, עלינו משפחתי ואני ארצה בספינת מעפילים בשם נגבה עד לחוף אשדוד, ומשם הועברנו למעברות במושב פתחיה.

הזוית האישית

סבתא דינה: מאוד נהנתי לעבוד עם נכדתי האהובה גילי, נזכרתי בהמון דברים מהעבר, כולל עלייתי לישראל וסיפורי האישי. שמחה מאוד שניתנה לי ההזדמנות לשתף.

גילי: היה לי כיף לעבוד עם סבתא שלי, ראיתי בה צדדים חדשים ואיך היא נרגשת לספר את סיפורה, והעבודה מאוד חיזקה את הקשר שלנו.