מאגר סיפורי מורשת

שמי אבנר טרמו, נולדתי בשנת 1946 בעיר רחובות, להורי עדנה וישראל, שהיו חלק מגרעין תנועת "השומר הצעיר" בראשון לציון לפני שעלה לקרקע בשנת 1947 כקיבוץ חצור.

אבי, ישראל נולד בשנת 1918 בעיר לודז' בפולין ועלה לארץ בשנת 1938. אמי, עדנה קורנפלד נולדה בשנת 1920 בעיר וינה באוסטריה. במרץ 1938 סיפח היטלר את אוסטריה לגרמניה הנאצית ("האנשלוס"). הוריה של אמי נתפסו ונשלחו למחנה השמדה ואמי נמלטה לארץ ישראל באמצעות אוניית מעפילים. שני אחיה הצעירים, פול שהיה בן 16 וולטר שהיה בן 6, הובאו לשבדיה בזכות הסכם שהיה לשבדים עם היטלר ואומצו על ידי משפחות שבדיות. הקשר עמם נותק לשנים ארוכות, אך חודש באמצעות קרוב משפחה משותף.

במלאת לה 60, נסעה אמי לשטוקהולם, בירת שבדיה, למפגש ראשון עם שני אחיה, מאז פרידתם בשנת 1938. המפגש היה מרגש מאד והיא המשיכה לשמור על קשר עם אחיה ומשפחתם עד מותה.

הורי היו חברי קיבוץ חצור, אך אמי לא הסתגלה לחיים בקיבוץ ולאחר כשנתיים, עזבנו את הקיבוץ ועברנו לעיר בת ים. בגיל שש חזרתי לחיות בקיבוץ ללא הורי, מה שנקרא "ילד חוץ".

כאן המקום להסביר מה זה קיבוץ?

קיבוץ הוא ישוב המונה עשרות או מאות משפחות שהעקרון המרכזי שלו הוא חיים משותפים, חיי שיוויון, ללא רכוש פרטי. הקיבוץ מתבסס בעיקר על חקלאות והרצון של תושביו, הנקראים "חברים" ליישב את הארץ. מאחר שבאופן טבעי, לא כל החברים יכולים לתרום את חלקם לקיבוץ באופן שווה, הוחלט על העיקרון שעל פיו מתנהל הקיבוץ: "כל אחד לפי יכולתו וכל אחד לפי צרכיו", כלומר גם מי שתורם פחות יקבל את מה שהוא צריך. בקיבוץ לא שילמו עבור העבודה ולאף חבר לא היתה אפשרות לקנות לעצמו או לילדיו. את כל הנדרש סיפק הקיבוץ. כל זה נכון כמובן לתקופה שבה חייתי בקיבוץ, היום הכל השתנה…

ילדותי בקיבוץ

בקיבוץ, הילדים גדלו מיום הולדתם במסגרת של "לינה משותפת", כלומר גרים וישנים ב"בית ילדים" שהוא בית שנראה כמו גן ילדים או בית ספר שיש בו חדרים לשינה ולמשחקים ובגיל בית ספר גם ללימודים. עם ההורים ושאר בני המשפחה היינו שוהים בשעות אחר הצהריים ובערב חזרנו לבית הילדים ללינה. כך זה נמשך גם בתקופת בית הספר. הלימודים בקיבוץ לא היו מחייבים, ללא בחינות כמובן ובעיקר כללו יציאה לטיולים ברחבי הקיבוץ. הלינה המשותפת שהייתה גם בגיל ההתבגרות, גרמה לכך שכמעט כל שעות היממה היינו יחד עם החברים. ה"ביחד" הזה איפשר לנו לממש כל מיני מעשי קונדס. אחד מהם בלתי נשכח: היות שבקיבוץ סמכו על יושרם של האחרים, ובתי החברים מעולם לא היו נעולים, לגנוב היה דבר בלתי מתקבל על הדעת. אבל, לדעתנו הילדים, אפשר היה לקרוא לגניבה "סחיבה" וכך הוחלט באחד הימים על ידי כל בני הקבוצה (כיתה) לפרוץ את "חדר הקירור" של הקיבוץ ולסחוב את בקבוקי הטמפו שאוחסנו במיוחד לאירוע של הקיבוץ. צריך כמובן לציין שחברי הקיבוץ וילדיהם זכו לשתות משקאות כאלו רק באירועים מיוחדים ומקררים היו רק בחדר האוכל וב"חדר הקירור". שהוא מבנה מיוחד ומקורר שנמצא באיזור הרפתות ובו מאחסנים שתיה לאירועים. עוד באותו ערב בוצעה המשימה בהצלחה אך הפריצה התגלתה כמובן למחרת בבוקר והקיבוץ היה בהלם. הודינו מיד במעשה אך העונש היה חמור במושגים של הקיבוץ: נמנע מאיתנו לקבל סיכת בוגרים של השומר הצעיר.

חיי הילדות והנעורים בקיבוץ היו נפלאים אך בגיל 15 חזרתי להתגורר עם אמי בתל אביב. גרנו ברחוב מאפו שנושק לחוף ימה של העיר, כך ששילבתי מעט לימודים והרבה ים. אמי הייתה משוררת ומתרגמת, היא תרגמה מגרמנית לעברית, ספרים ומחזות של גדולי היוצרים: פרנץ קפקא, סטפן צוויג, הרמן הסה, הנריק איבסן ועוד. מחזות שתרגמה הועלו בהצלחה על במות תיאטרון הקאמרי.

במהלך שירותי הצבאי הכרתי את רחל שהפכה לימים לאשתי. נישאנו בשנת 1968, ובמסיבת חתונתנו חגגו עמנו המשורר אברהם שלונסקי והצייר יעקב וקסלר שהיו חברי המשפחה. רכשנו דירה בשכונת רמת אביב ושנה לאחר מכן נולדה בתנו הבכורה, איריס. בשנת 1973 נולד בננו יזהר. בשנת 1979 עברנו לגור ברמת השרון בה אנו מתגוררים עד היום. ברמת השרון גרים גם שלושת נכדנו: עומר, נועה ועלמה ואנו נהנים לבלות איתם ולהיות שותפים לגידולם.

הזוית האישית

סיפורו של סבא, אבנר טרמו תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי על ידי הנכד עומר.