מאגר סיפורי מורשת

שמי מרים סליה, נולדתי בבואנוס איירס, ארגנטינה, בקיץ של שנת 1959, לאמא ויקטוריה ואבא מויסס. (ללה וללו) אבי נולד בחאלב, סוריה, והגיע לארגנטינה עם אמו ואחיו בגיל 4 באנייה, ללא כל רכוש אשר היה להם. סבי הגיע לפניהם על מנת למצוא מגורים ופרנסה למשפחה.  אמי נולדה בארגנטינה להוריה שגם הם הגיעו מסוריה. להוריי נולדו 4 ילדים, שני בנים ושתי בנות, אני השלישית. גדלתי במשפחה מסורתית עם אורח חיים יהודי אך ללא ערכים ציוניים. למדתי בבית ספר ממשלתי, לא יהודי, כאשר רב חבריי היו נוצרים. לראשונה פגשתי חברים מהקהילה היהודית עם סיום בית הספר היסודי, אז התחלתי להשתתף במפגשים של פעם בשבוע בתנועת הנוער. בגיל 12 לא חגגו לי בת מצווה. בקהילה הספרדית נהגו לחגוג בר מצווה רק לבנים, בגיל 15, לפי מנהג המקום, חגגו לי במסיבה גדולה. עם סיום התיכון בגיל 18 רציתי "לעלות לארץ" אך הוריי לא הסכימו שאעשה זאת לבדי ואף על פי שמאד רציתי, לא התעקשתי כי הייתי נערה ממושמעת מאוד. רק אחרי שנתיים התגשם חלומי ועלינו לארץ. הייתי מאוד גאה ברעיון והתרגשתי מאוד. עליתי עם הוריי ואחותי הצעירה ממני בחמש שנים. להוריי היה קשה להתרגל למקום חדש, אנשים חדשים, שפה אחרת, תרבות שונה ועוד.

לגבי השפה, בהתחלה הסתדרו עם הערבית ששמעו מהוריהם ולאט לאט למדו עברית. למרות הקשיים כולנו השקענו מאמצים ורצון טוב להצלחה. אני השתלבתי באולפן, בקיבוץ גת, שם למדתי את השפה העברית מא' ב'. לאחר מכן למדתי במכללה למורים "דוד ילין" בירושלים, במסלול לגיל הרך. בהיותי בת 21 פגשתי את מרסלו, יליד ארגנטינה, ממוצא גרמני, שעמד להשתחרר משרותו הצבאי בחיל הים. בשנת 1981 התחתנו בירושלים. בהתחלה גרנו אצל אמו פרלה (סבתא פנינה), וכשבננו הבכור, יניב, אבא של רומי עמד להיוולד עברנו לגור במעלה אדומים. נולדו לנו עוד שני ילדים, יאיר וימית. בעיר החדשה עבדתי כגננת במשך 18 שנה. בשנת 2000 הוצעה למרסלו עבודה כנציג הבנק בסנטיאגו בצ'ילה, העתקנו את מגורינו למשך ארבע שנים. בקשו שנשאר לעוד תקופה אך החלטנו שמקומנו בארץ כי אם "עלינו לארץ, זה לא היה כדי לרדת" וחזרנו. אני שבתי לעבוד כגננת. מאוד אהבתי את העשייה החינוכית בגן, ללמוד ולהכיר את עולמם הפנימי של הילדים הצעירים ובמיוחד אהבתי שכל יום היה שונה מקודמו. הרגשתי סיפוק גדול עם כל ילד וילד, כאשר ראיתי את התקדמותו מהשלב בו היה כאשר הגיע אל הגן ואל השלב בו הגיע כאשר עזב. פרשתי לאחר שלושים שנה במערכת החינוך, ולפעמים יש געגועים למקצוע. יניב הכיר את אושרית, בת לסילבנה ורפאל ממוצא מרוקאי, כך שרומי בתם הבכורה, זו נכדתנו הראשונה. רומי מלמדת אותי להיות סבתא, תפקיד שאין לו תחליף ולדעתי זו ה"מתנה של החיים". רומי ואני התחברנו עוד בימיה הראשונים שיחד עם הוריה גרו בביתנו. היום רומי אוהבת לבקר אצלינו ולבלות אתנו זמן איכות עם אבואלו ואבואלה (סבא וסבתא בספרדית).

הזוית האישית

סבתא מרים סליה: מאד נהנתי להשתתף בתכנית, בה היו אוסף של פעילויות ערכיות וחינוכיות אשר זמנו לנו מפגשים מרגשים של למידה משותפת והדדית. תכנית זו מהווה גשר בין דורות, מאפשרת העברת מסורת משפחתית והכרת הדור הצעיר עם שורשי המשפחה. המפגשים היו מגוונים, היה מעניין לשמוע סיפורים וחוויות של משתתפים אחרים. יש לציין שהובלת התכנית ע"י המורה שחר חלפין נעשתה במקצועיות וברגישות רבה. אני מודה לאפשרות שניתנה לי להיות חלק בתכנית אשר חזקה את הקשר והביאה זמן איכות עם רומי. אני מאחלת לי המשך קשר אוהב. רומי שלי: תישארי אצלי קרובה, תחייכי תמיד ובדרכיך תפגשי אנשים עם לב אוהב כמו שלך! אוהבת אותך המון.

רומי: היה ממש כיף, פעם בשבועיים להפגש עם אבואלה ואבואלו (סבא וסבתא) החשבתי את זה כ-״זמן איכות״. במפגשים נהנתי מאוד 🥰. למדתי המון. למשל, על זה שבארגנטינה חוגגים ״בת מצווה״ בגיל 15 ועכשיו גם אני יודעת איך סבתא שלי עלתה לארץ 🌿 בקיצור היה ממש כיף 🥳