מאגר סיפורי מורשת

שמי גליה אדלשטיין, סבתא של ליעם, עמו אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי ויחד תיעדנו את סיפורי.

אני נולדתי בבי"ח דונולו ביפו בשנת 1952. גרנו במעברה בשם סקיה א', אור יהודה. גרנו באוהלים, השירותים היו פחונים ומוקמו בחוץ. המצב היה מאוד קשה מבחינה כלכלית, זו הייתה תקופת הצנע במדינת ישראל. חילקו לנו תלושים לאוכל.

כאשר הייתי בת שנתיים אבי יהודה מחלוף ז"ל נפטר ממחלה ואמי שרה, שהתאלמנה בגיל צעיר, הייתה צריכה לעבוד ולפרנס את המשפחה. עקב המצב הקשה והרעב ששרר בקרב משפחות העולים במעברות, משרד הרווחה החליט לשלוח ילדים למוסדות שונים בארץ.

הילדות שלי

בגיל שש, הגעתי למשפחת אומנה בסגנון משפחה מורחבת בנתניה. לבית קראו "פינת נועם". (ההורים ממשפחת האומנה היו ניצולי שואה ממזרח אירופה), בני המשפחה שגידלו אותנו דיברו בבית בשפה העברית ובשפת מוצאם בפולנית. ההורים של "פינת נועם", הבית בו גדלנו, החליטו להעניק לילדים בית חם עם דגש על בריאות, חינוך והשכלה. גדלתי ביחד עם עוד ילדים כמוני, בנים ובנות נוספים, שכולם הגיעו ממשפחות העולים החדשים שחיו במצוקה במעברות – היינו ב"פינת נועם" כ- 20 ילדים.

בבית המשותף, למדנו בבית ספר רגיל ואחר הצהריים עשינו ביחד שיעורים, כשסיימנו את הכנת השיעורים ירדנו לשחק בחצר עם כל הילדים. אמי, הייתה באה לבקר מדי פעם, ובחופשות נסענו לבית של סבתא וסבא שלי וכך נשמר הקשר עם משפחת המוצא שלי. בשעות אחר הצהריים ובלילה היתה לנו מדריכה ששמרה עלינו. לאחר כשנתיים במקום, הצטרפה אלי גם אחותי הגדולה הביולוגית ויחד גדלנו במשפחת האומנה.

אני (מסומנת בעיגול)עם שאר הילדים

שוני תרבותי ופער עדתי

בתור ילדה היה קשה לי להבין את הפער בין התרבות והפער העדתי בין המשפחה שבה גדלתי, ההורים ממשפחת האומנה היו ניצולי שואה ממזרח אירופה, לבין משפחתה של אמי והסבא וסבתא שלי. לדוגמה במשפחה שבה גדלתי היו מים חמים במקלחת. בבית של סבא וסבתא היו צריכים להרתיח מים בגיגית כדי להתרחץ, או כדי לכבס בגדים. במשפחת אמי, דיברו בבית בשפה הערבית וקצת בשפה העברית,  כאשר הייתי מגיעה לחופשה, לא ידעתי את השפה ולא יכולתי לדבר איתם והם לא הבינו אותי. גם האוכל היה שונה לגמרי ולא הייתי רגילה לאוכל חריף שהיה בבית משפחת אמי. היו הבדלים רבים גם בתרבות, לא הכרתי את המוזיקה והמנטליות המזרחית. הפער היה גדול וקשה עבור ילדה קטנה לחיות בין שתי תרבויות שונות, זה לקח לי זמן רב, ורק במשך השנים  הצלחתי לסגור פערים ולהתקרב למשפחה המורחבת ולהתרגל ולהכיר שתי תרבויות שונות של מזרח ומערב.

 בשנות הנעורים

תקופת הנעורים וההכרות עם מנחם

בגיל 18 הלכתי ללמוד בבית ספר לאחיות בבית החולים רמב"ם. באותה תקופה הכרתי את בעלי היקר מנחם אדלשטיין שהיה חייל בשירות צבאי בחיל הים. אביו ואמו היו ניצולי שואה. הם עלו לארץ מרומניה באוניית המעפילים "כנסת ישראל", אונייה שנתפסה ע"י הבריטים והם הוגלו למחנה המעצר בקפריסין, אחר כך הועברו למחנה המעצר בעתלית. הם דיברו בשפה הרומנית ובאידיש ובארץ למדו לדבר עברית.

בצעירותי עם מנחם

למשפחת בעלי, היה בתחילה קשה לקבל אותי למשפחה, כי הייתי ממוצא ספרדי והם באו ממזרח אירופה ולא הכירו את התרבות המזרחית, למרות שבעצם גדלתי וחונכתי במשפחה אשכנזית עם התרבות והחינוך המערבי. ואפילו אהבתי "גפילטע פיש"…..

מלחמת יום הכיפורים

בשנת 1973 פרצה מלחמת יום כיפור. שנינו עברנו את התקופה הקשה של המלחמה. אני עבדתי בבית החולים רמב"ם ובן זוגי נלחם במלחמה באזור תעלת סואץ.

אחרי המלחמה התגייסתי לצבא כאחות במחלקת שיקום של החיילים הפצועים בבית החולים שיבא עבדתי עם פצועים, נפגעי חוט שדרה ובמחלקת קטועים.

בשנת 1975 התחתנו אני ומנחם ונולדו לנו ברוך השם ארבעה ילדים מקסימים. במהלך כל השנים לאחר נישואינו המשכתי לעבוד בתחום מקצועי, ההתמחות המקצועית שלי במשך השנים הייתה בתחום בריאות האשה (מעקב הריון .יולדות וחדר לידה) ובעלי המשיך לעבוד כמומחה במקצוע הנגרות. ילדינו התפתחו וגדלו ואנו נהנים היום מנכדינו.

 אני וליעם נכדי האהוב 

הזוית האישית

סבתא גליה: שמחתי להשתתף בתכנית עם נכדי, היה לי כיף במפגשים עם ליעם הנכד היקר שלי. חונכתי על ערכים של אהבת הארץ. ומסרים אלה ניסיתי גם להעביר לילדי ולנכדי, "פה נחיה ופה ניצור חיי חופש חיי דרור.." תמיד הייתי גאה להיות צברית ולמשיך ולאהוב בני אדם בלי הבדל  מהו מוצאם כי כולנו יהודים.

ליעם: נהנתי מאוד במפגשים לשבת עם סבתא שלי להקשיב ולתעד את הסיפור ולשמוע את מה שהיא עברה. שמחתי ללמוד ממנה וגם לעזור לסבתא בכל פעולות המחשב.