מאגר סיפורי מורשת

רקע על משפחתי

שמי מירה חניק לבית לוי. נולדתי בישראל בשנת 1952. משפחתנו הקטנה הייתה דוגמה של קיבוץ גלויות, מזרח ומערב.

אבא שלי, אליהו לוי, הוא יליד ירושלים, בן לציפורה ומיכאל לוי שעלו מפרס בשנת 1920 ברגל ועל עגלות יחד עם עוד קרובי משפחה וחברים. האהבה לארץ ישראל והאמונה כי ייבנה כאן בית לעם היהודי דחפו את משפחתי המורחבת לעלות לארץ למרות הסכנות שבדרך. מי שהמריץ אותם לעלות לארץ ביחד היה הסבא-רבא שלי, ר' רחמים שושני, מנהיג בקהילה, רב ומורה וגם שליח של הסוכנות היהודית. בעצמו גם עלה לירושלים אחרי כמה שנים והוא קבור בסנהדריה.

אבי, אלי נולד לאחר שכבר חיה המשפחה בירושלים, הרביעי מבין ששה אחים ואחות אחת. החיים בירושלים של אז, תחת המנדט הבריטי, היו חוויה מיוחדת עבורו: רבות שמענו ממנו על המתח בו חיו תחת שלטון הבריטים, מצוקת היומיום, הפחד מפורעים והתחושה של מלחמה מתקרבת על הקיום. וממולם – החופש והעצמאות של נער שהיה פעיל ועוזר לפרנסת המשפחה. כנער הצטרף אבי ל"הגנה" ולחם כשריונר במלחמת השחרור.

אמי, שולמית (סלינה) ראש, נולדה ברומניה בשנת 1930, בת יחידה למשפחה מבוססת ובעלת אמצעים. האב, אברהם מורה לעברית, והאם, טובה הייתה בעלת תואר ברוקחות. היא ואמה (טובה ראש-קולקר), שרדו את השואה (בה איבדו את רוב משפחתן ואת ביתם). לאחר המלחמה שהו גם במחנות עקורים באירופה במשך כמה שנים, עד שלבסוף עלו לארץ ב- 1949. סבתי טובה, שהייתה אישה משכילה, נאלצה לעבוד בארץ בעבודות קשות בפרדס ואחר כך כמנהלת מטבח של בית אבות.

אימא שלי, שולמית, הייתה אישה חמה, מיוחדת במינה ואהובה על כולם, ובמיוחד אהבה ילדים. בבואה ארצה למדה בסמינר לגננות. ולמרות שלימודיה בבית הספר פסקו בגלל המלחמה, הייתה אישה אוהבת ספר ולימדה אותי לכתוב באותיות לטיניות בגיל מאד צעיר.

הייתי בת יחידה, והיא תפרה לי ולבנות דודי שמלות יפהפיות, וקישטה את חיינו במלאכת ידה המופלאה וביצירות מרהיבות. התחפושות שהכינה לי במו ידיה בכל פורים היו שם דבר של יצירתיות והמצאתיות. שעות הייתי יושבת בערב ליד אמי ומחזיקה לה בין שתי ידי חבילה של צמר שהיה צריך לגלול לכדור כדי לסרוג בגד כלשהוא. בשעות אלו הייתה אמי משוחחת בשקט עם סבתי טובה, שהייתה באה לביתנו אחרי שעות עבודתה, כדי לעזור. משתיהן רכשתי גם אני את אהבתי למלאכת יד והמשכתי במסורת הנשית-משפחתית של תפירה, רקמה וסריגה גם כאישה צעירה.

אמי גם ייחסה חשיבות ללמידת המוזיקה. כשהמורה לפסנתר אליה שלחה אותי אמרה לה שאני מוכשרת לנגינה, החליטה אמי כי חייב להיות לי פסנתר בבית כדי שאתרגל יום יום. זה היה בתקופה בה חיינו בצמצום רב ולא יכולנו לקנות מותרות – או אפילו בגד חדש בכל עונה או חג. אמי כיתתה את רגליה בכל הארץ, עד שמצאה במחיר מיוחד ובתשלומים פסנתר משומש עבורי. אני שומרת אותו עד היום בביתי ומאז יצאתי לגימלאות אני מנגנת עליו יום יום וזוכרת אותה.

אמי ואבי באירוע משפחתי

הורי הכירו זה את זו בנתניה. הם התחתנו ב- 1950 ואני נולדתי ב- 1952. אבל אמי נפטרה מסרטן בגיל 34 – קצת לפני יום הולדתי ה-12.

ילדותי בנתניה

גדלתי בנתניה, בשכונה קטנה בשם "שיכון ציונים כלליים". גרנו בדירת חדר אחד בבניין בן 4 דירות בסך הכל, אבל הגינה סביב הבית הייתה כולה של אבי: הוא שתל עצי פרי ופרחים יפים וטיפח אותה מאד. במשך שנים אכלנו מפירות הגינה וגם כל השכנים נהנו מהם, ובקידמת הבית שתל אבי פרחים האהובים על אמי. יחד עם זה, בשנות החמישים הפרנסה הייתה רק בדוחק, ולמרות שאמי עבדה בגן ילדים ותרמה להכנסת המשפחה, אני זוכרת איך היה הכל בצמצום: האוכל היה פשוט – לחם ומרגרינה, קצת אורז ולפעמים מעט בשר עוף. בביתנו היה "ארגז קרח", ועל פתיליה במטבח אמי בישלה מטעמים ממעט מצרכים בסיסיים. את הכביסה הייתה מרתיחה בסיר ענק מעל הכיריים.

אמי וסבתי חיו בצל המלחמה והאובדן, כמו רבים מהניצולים. הן נהגו לשבת בשעות הצהריים ולהאזין לתכנית "המדור לחיפוש קרובים" ששודרה ברדיו עם דף נייר ועט שיוועו לשמוע שם של קרוב משפחה, חבר או שכן ששרד "משם", ושעימו אבד הקשר, ואולי מחפש אדם קרוב אחר.

בשבתות ובחגים היינו נוסעים למשפחת סבי וסבתי (משפחת לוי) בתל אביב, שם התקבצו דודים ודודות ובני דודים איתם סעדנו ובילינו. בערבי חג, לאחר הארוחה הטעימה שהכינה סבתא ציפורה, היה סבא מיכאל מכנס את כולנו ומספר מסיפורי התורה, ואף היה מקנח בסיפורי העלייה שלהם לארץ. אלה היו בעיני מעשיות מרתקות לפחות כמו סרטי מתח או ריגול שראינו בקולנוע.

הסביבה שלנו בנתניה הייתה מאד ירוקה, זרועה שדות של סביונים וחרציות. לא רחוק מביתי הייתה חורשה גדולה שבה אהבנו, חברַי ואני לטפס על עצים ולשחק מחבואים או תופסת. למדתי בבית הספר "בארי", שהיה רחוק מביתי ואהבתי לצעוד אליו – לבד או עם חברה – בדרך הארוכה בין השדות. בית הספר היה עבורי מקור לפיתוח החשיבה, חיבור לספרות ולידע על העולם. אהבתי את המורים, ושתי המחנכות שלי – מרים ושרה – היוו עבורי השראה ותמיכה בסקרנות שלי ללמידה.

את שנות התיכון, נפל בגורלי ללמוד בניו יורק, בה גרתי עם אבי לאחר פטירת אמי. העיר ניו יורק הייתה סוערת ומרתקת לנערה צעירה כמוני בשנות השישים מאוחרות: תרבות ההיפי'ז, הפגנות של צעירים נגד המלחמה בוייטנאם, וגם בעד שחרור יהודים לצאת מברית המועצות – היו ברקע כל הזמן. ובבית הספר בעל תכנית לימודים עשירה ומטפחת התוודעתי גם לקיסמה של המוסיקה ושרתי במקהלה. שם התגבשה אהבתי למוסיקה קלאסית ואחרת, לנגינה ולשירה. בסיום התיכון עליתי ארצה לבדי.

משפחה וקריירה

תמיד אהבתי ללמוד, ואחרי שירות קצר בעתודה האקדמאית (בצבא) למדתי לתואר ראשון באנגלית וצרפתית באוניברסיטה העברית בירושלים. שם גם הכרתי את מי שיהיה בן זוגי. מיד לאחר סיום הלימודים נישאתי לרון (ריקרדו) חניק, איש מחשבים, עולה חדש מארגנטינה. כשנישאנו, גרנו בירושלים ואחר כך ברמת גן ובהוד השרון. וכך עם מבטא ארגנטינאי בולט, נולדו לנו ילדים מקסימים, שגם העניקו לנו ארבעה נכדים מדהימים, שהם האור של חיינו.

סבא וסבתא בחתונתם

לאחר כמה שנים של עבודה בחינוך השלמתי גם תואר שני, והמשכתי לתואר שלישי במדעי ההתנהגות כאשר הבנתי כי ייעוץ ארגוני והכשרת מנהלים הם הייעוד של חיי. העיסוק בייעוץ ארגוני והנחיית קבוצות במשך שלושים שנה סיפק לי הרפתקה מעשירה. נפל בחלקי להיות מעורבת בנושאים של קידום נשים, הן בפרויקטים בהן הייתי מועסקת, הן ביוזמות עצמאיות משלי. זכיתי לראות בתקופה זו שינויים משמעותיים בשוק העבודה הישראלי לגבי מקומן של נשים והשפעתן בתחומים השונים. בעבודתי כעצמאית וכמנחה באוניברסיטה הפתוחה ובאקדמיה, הייתה לי זכות גדולה להכשיר נשים וגברים לתפקידי ניהול ומנהיגות ציבורית ועסקית. כמאמנת אישית להצלחה זכיתי לראות נשים רבות מהתחום הפרטי והציבורי צומחות ומתקדמות לתפקיד גבוה ואחראי, ומממשות את הפוטנציאל.

כיום שנינו, בן זוגי ואני, בגמלאות, נהנים מכל מה שיש להוד השרון להציע לאנשים בגילנו. אני אוהבת ללכת להרצאות, קונצרטים והצגות, לסרוג לנכדים שמיכות ובובות, ולבלות עם חברות בחוגים שונים. אבל אין ספק כי מעל לכל – הנכדים הם אלה המביאים לחיינו שמחת חיים והנאה גדולה.

הזוית האישית

הנכד יקיר: "הקשר הרב דורי" חיזק את הקשר ביני לבין סבתא ואת מה שאני יודע עליה. היה לי ממש כייף לשמוע ולכתוב את הסיפור של סבתא ולדעת עליה יותר. תודה לתכנית הקשר הרב דורי ולשרון המורה כי זו חוויה של פעם בחיים.

סבתא מירה: הפעילות הזאת של תכנית הקשר הרב-דורי הייתה עבורי הזדמנות נפלאה לשבת ביחד עם נכדי המתוק, יקיר ולספר לו בנחת על חיי ועל ילדותי. נהניתי לראות אותו מבטא עניין ושואל שאלות כדי לדעת ולהכיר את ההיסטוריה המשפחתית.