מאגר סיפורי מורשת

שמי ציפורה על שם ציפורה אשתו של משה רבנו, אשר הוציא את עם ישראל ממצרים – מעבדות לחירות.

נולדתי בתאריך 26 לחודש אוקטובר בשנת 1953. נולדתי בישראל בבית חולים כפר סבא.

עליית הוריי לארץ ישראל

ההורים שלי עלו לארץ מתימן בשנת 1949. בתימן בדרך כלל היתייחסו יפה ליהודים ולכן הם יכלו לשמור על הדת שלהם ולקיים את כל המצוות ללא פחד. הילדים למדו ב ’חדר’ אצל המורי. לא היו ספרים וכולם ישבו מסביב לספר אחד ויכלו לקרוא מכל צד. כל תפילה הסתיימה "בשנה הבאה בירושלים הבנויה".

 הוריי שעלו מתימן

מה שמעניין שגם המשפחה של בעלי, פול עלתה לארץ באותה שנה, 1949 וגם הם היו באותה המעברה. כעבור 27 שנים אני ופול נפגשנו והתחתנו.

בארץ

הם הגיעו למעברה בעין שמר. משם עברו למעברה בפרדסיה שם נולד אחי הגדול אבידן. הם עשו דרך ארוכה וקשה שהגיעו לאזור ממנו טסו לארץ, בדרך קשה זו נפטרו שלושת ילדיהם, שנולדו בתימן. כאשר אני נולדתי הגענו למושב תנובות שם גדלנו. אחריי נולדו עוד ארבע אחיות.

המקום שבו אני גדלתי נקרא מושב תנובות, נמצא באזור השרון שייך למועצה אזורית לב השרון, לא רחוק מבת חפר. גם היום גם אני וגם נכדי איתן גרים בו.

במושב הייתה לנו רפת של פרות ולול של עופות. העבודה הייתה קשה במשק, אבל שתינו חלב אמיתי ואכלנו ביצים טריות כל יום. אני זוכרת היטב את תקופת הצנע בארץ, שלא היה מספיק אוכל ולא היה כסף, אז כל משפחה קיבלה תלושי מזון, לפי מספר הנפשות במשפחה, בתלושים אלו יכולנו לקבל סוכר, תה, קפה ומעט מצרכים בסיסיים. למרות כל הקשיים אני זוכרת את התקופה הזאת כתקופה יפה.

משחקי ילדות

במושב תנובות, הילדים הכירו אחד את השני וגדלנו כמו משפחה אחת גדולה. לא היו אז טלפונים ולא הייתה אז טלוויזיה, לכן שיחקנו בעיקר בחוץ, במשחקים כמו: חמש אבנים, גולות, קלאס, בחבל, מחבואים ועוד… היינו מטיילים שעות רבות בפרדסים, קוטפים ואכלים תפוזים.

היום במקום שבו היו פרדסים, כעת יש אזור תעשיה גדול, סופר-מרקט, מרכזי קניות ומסעדות.

בית הספר

אני מאוד אהבתי ללמוד. לא קראנו למורה בשמה, אלא ’המורה’. למדנו את כל המקצועות, אבל גם למדנו תפירה וחקלאות. בית הספר היה ממלכתי דתי. התפללנו בבוקר. הייתה לנו ארוחת צהריים חמה חלבית שמאוד אהבנו. למדנו מכיתה א' עד כיתה ח'.

לכיתה שלנו הייתה מורה שהייתה המחנכת שלנו  מכיתה ד' עד ח'. היא הייתה כמו אימא בשבילנו. לימדה אותנו כמעט את כל המקצועות. היא לא התחתנה, לכן אנחנו איתה בקשר עד היום. היא נמצאת בקבוצת חברי הילדות שלי מהכיתה ומשתתפת במפגשים שלנו מידי שנה.

תקופת הבגרות חוויות ילדות

פתאום יצאתי לעולם הגדול. הכרתי עוד אנשים מכל מיני ארצות.

במושב שלנו כל האנשים היו עולים מתימן ורבים מהם היו קרובי משפחה שלי. בתימן, סבא שלי היה נשוי לארבע נשים. בתימן זה היה אפשרי. לכן הרבה משפחות היו אחים של אימא שלי מצד אבא. בבית הספר הייתי מוקפת באנשים זרים וזה היה מרגש.

תנועת נוער – חטיבת בני המושבים

אני הייתי בתנועת נוער שנקראה בני המושבים. זו הייתה חטיבה בתנועת הנוער העובד והלומד, שפעלה במרחב ההתיישבותי והייתה שייכת לתנועת המושבים.  זה היה מאוד נחמד, עשינו פעולות שונות וטיילנו הרבה וגם נסענו לים. ההורים שלנו היו מאוד עסוקים בעבודות המשק ולא היה רכב לקחת אותנו לטיולים. אחת הפעולות שמאוד אהבתי הייתה אש לילה. הפעילות הייתה בלילה מסביב למדורה, קצת פחדתי בהתחלה, אבל אחר כך מאוד נהניתי.

שירות צבאי

כאשר הייתי צריכה להתגייס לצבא, אבא שלי לא הסכים, כי היינו משפחה דתית והייתי צריכה לעזור בעבודות המשק, לכן הלכתי ללמוד לפני הצבא. בחרתי במסלול לימודים להיות סייעת לרופא שיניים, כך הסתגל אבי, שאול והתרגל להסתדר בלעדי. שירתי בתל השומר במרפאת שיניים גדולה. זה היה בשנת 1973 בתקופה בה פרצה מלחמת יום הכיפורים. במלחמה, נסעתי עם מרפאת שיניים ניידת, בתוך אוטובוס לדרום הארץ, חצינו את תעלת סואץ והיגענו עד מצרים. חיילים שסבלו מכאבי שיניים מאוד שמחו לראות את מרפאת השיניים הניידת שלנו מגיעה אליהם.

היה מאוד קשה לראות את החילים המצרים מוטלים בדרך, אז כמובן לא היו לנו פלאפונים ולצערי, אין לי תמונות מחוויה מדהימה זו. בטירונות נפגעה לי אוזן שמאל מהמטווחים שעשינו. הייתה לי ירידה בשמיעה שהלכה והחמירה עם השנים. כעבור מספר שנים הייתי צריכה לעבור ניתוח באוזן וכיום אני נכת צה"ל.

בתקופת השירות הצבאי 

לימודים ועבודה

העבודה היא חיינו אומרים כולם.

אחרי השחרור מן הצבא עבדתי 15 שנה כסייעת לרופא שיניים בנתניה. במהלך תקופה זו התחתנתי עם פול ונולדו לנו ארבעה ילדים: חופית, אלדר, הדס ועוז.

אחר כך למדתי שנתיים להיות שיננית, לעומת סייעת שמסייעת לרופא השיניים שיננית מטפלת בעצמה בילדים ומבוגרים. הטיפול כולל הדרכה לבריאות הפה, צחצוח, תזונה בריאה לשמירה על הגוף השיניים והחניכיים. עבדתי גם כמדריכה באוניברסיטה ללימודי שינניות, זה היה בשנת 1986 התחלתי לעבוד באוניברסיטה תל אביב כמדריכה בלימודי שינניות.

כעבור כמה שנים התחלתי לטפל באנשים בעלי צרכים מיוחדים עד היום. עבודה מאוד קשה ומאוד מספקת. כעת חזרתי גם להדריך סטודנטיות ללימודי שינניות בין לבין למדתי לימודים לתואר ראשון במדעי הרוח וחינוך. באוניברסיטה פתחנו גם מרפאת שיניים לבעלי מוגבלויות אותה אני כעת מנהלת.

הצלחתי לשלב בין לימודים, עבודה ומשפחה – זה מה שנקרא אין דבר העומד בפני הרצון.

היכרות נישואים ובנית המשפחה

משפחתו של סבא פול, לפני העלייה לארץ ישראל: סבא רבא וסבתא רבתא  של איתן – עזריאל וחוה. למטה מימין – שמחה, אלי ופול

עוד לפני שעברתי את הניתוח באוזן, הכרתי את פול, בעלי כיום, סבא של איתן. ההיכרות הייתה במסיבת חינה, אשר התקיימה במושב הקטן בו גדלתי. כל האנשים במושב הם בני תימן. זו מסיבה גדולה שעושים לפני החתונה. מי שבא ברוך הבא. פול הגיע עם חברים וראה אותי שם. כאשר הייתי מאושפזת בבית החולים הוא הקפיד לבוא כל יום, אחר כך הוא התקשר כל יום ושכנע אותי להתחתן אתו והציע לי נישואים. אחרי החתונה גרנו בנתניה ונולדו לנו ארבעה ילדים: חופית, אלדר, הדס ועוז. כיום כולם גרים קרוב. אלדר חזר לארץ אחרי עשרים וחמש שנה בארצות הברית.

אנחנו גרים כעת בבת חפר וגם המשפחה של הדס ונכדי איתן. חופית, גרה בשומרון. אלדר בנתניה ועוז גר בבורגתא. יש לנו 12 נכדים. ארבעה ילדים של הדס כולל איתן ולחופית שמונה ילדים. אלדר ועוז עדיין רווקים.

ביום חתונתי עם פול 

תחביבים

כיום התחביבים שלי הם בעיקר ריקודי עם, יוגה ושעורי תורה.

מאז שהגעתי לבת חפר, התחלתי ללכת לריקודי עם. בהתחלה הריקודים היו בבת חפר, אחר כך בקיבוץ העוגן. בשנת 2018 עברתי ניתוח ברגל שמאל, להוצאת גידול סרטני. לא יכולתי לרקוד. ברוך השם היום הכל בסדר וחזרתי לרקוד פעם בשבוע.

סבתא ציפי נהנית בכל הכוח

בכל יום שני בבוקר אני הולכת ליוגה. זה עוזר לי להירגע ולנשום. אני עושה את זה במועדון הגמלאים, שם יש נשים מדהימות ומדריכה טובה. בימי שלישי ושבת אני הולכת לשיעורי תורה. בשיעורים אלו אנחנו לומדים פרקים מהתלמוד ופרשת השבוע. סיפורי התורה הם ההיסטוריה של העם היהודי, חוזרים ונשמעים כאילו המאורעות קורים עכשיו – ההיסטוריה חוזרת – שיעורים אלו מחזקים את האמונה שהכל בהשגחה עליונה.

מלחמת חרבות הברזל

בימים אלו מתרחשת מלחמת "חרבות הברזל" מלחמה שהתחילה בהתקפה מזעזעת של אנשי חמאס על קיבוצים בעוטף עזה. יש כ – 2000 הרוגים ו-200 חטופים. מצב קשה מאוד אבל לפי ההיסטוריה של העם היהודי ב"כל דור ודור קמים עלינו לכלותינו", אבל אלוהים שומר עלינו ובסוף אנחנו מנצחים ….!!!

סיפורו של חפץ  – "הגורגוש"

החפץ שלנו נקרא "גורגוש". בתימן היהודים לא היו רשאים לעסוק בחקלאות, לכן עסקו במסחר ועשיית תכשיטים. אבא שלי סבא רבא  של איתן, שאול, עסק בתכשיטנות. מה שיש לנו זה גורגוש מקורי, אותו לובשת הכלה על הראש בחינה ובחתונה במשך כל החגיגות, שנמשכות שבעה ימים. הגורגוש מלווה אותי בכמה תחנות חשובות בחיי:

ההכרות עם פול – את בעלי פול, סבא של איתן, הכרתי במסיבת חינה אשר התקיימה במושב תנובות שם גדלתי. בחינה הזו הכלה כמובן לבשה את התלבושת של הכלה התימנייה כולל כובע הגורגוש.

הנישואים שלי – פול נולד ברוסיה אחרי שהמשפחה שלו ברחה מפולין בשנת 1949 המשפחה שלו עלתה לארץ. באותה שנה גם המשפחה שלי עלתה מתימן. ואחרי כל השנים נפגשנו במושב קטן כעבור חצי שנה התחתנו. גם אני בחינה שלי לבשתי את הגורגוש. כל האורחים היו נפעמים מהאירוע והתלבושת.

אני, סבתא ציפורה עם הגורגוש וסבא פול

חתונת הבנות שלי – גם הבנות שלי לבשו את הגורגוש בחתונה שלהן, שהקפדנו לעשות להם כמנהג תימן עם התלבושות והמאכלים. הדס, אימא של איתן נישאה לדיוויד שבא מאנגליה. הם הכירו בהרצליה ולדבריו של דיוויד הוא ממליץ לכולם על כלה תימנייה.

הדס, אימא של איתן בטקס החינה עם הגורגוש

אני מקווה, שגם הכלה של איתן, נכדי היקר, עמו אני מתעדת את הסיפור, גם היא תלבש בחינה שלה את הגורגוש המסורתי שלנו.

גמלאות

אני כיום בת שבעים, אבל למרות שיצאתי לגמלאות אני עדיין עובדת. אני שיננית ובשנים האחרונות טיפלתי באנשים בעלי מוגבלויות. כאשר יצאתי לגמלאות פתחו באוניברסיטה תל אביב מרפאה לבעלי מוגבלויות וביקשו ממני לבוא ולנהל את המרפאה.

בנוסף מעסיקים אותי הילדים והנכדים שלי, כך שתמיד אני עסוקה, ולא נשכח את עיסוקי ביוגה, אני רוקדת ריקודי עם והתעמלות.

הקורונה

נגיף נסתר השתלט על העולם בשנים 2021 – 2022. אנשים חלו בכל העולם. אנשים מבוגרים או חולים וגם ילדים רבים מתו. אסור היה להסתובב בחוץ. אי אפשר לגעת אחד בשני. אנשים עבדו מהבית. הומצאו חיסונים שונים גם בארץ וגם בחוץ לארץ. אנשים חוסנו בשלוש או ארבעה חיסונים.

היו אנשים שלא האמינו שזה אמיתי וטענו שזו קונספירציה, אבל עובדה שהמונים חלו ונפטרו. כעבור שנתיים הנגיף נעלם. כיום עדיין אנשים חולים בקורונה, אבל מועטים בלבד. בעיקר כאלה שלא חלו או שלא התחסנו.

מסר לדור הבא

החיים הם דרך ארוכה מאוד. אנחנו הולכים בדרך וצריכים להנות ממנה. לנצל את הזמן לעשייה, לימודים, משפחה ותחביבים. לכל אדם ואיש יש יעוד בעולם הזה ואנו צריכים לממש את היעוד שלנו. כמובן, שבדרך יש מהמורות, קשיים, ירידות, אך בסוף מתגברים ומגיעים גם לעליות. מה שנקרא ירידה לצורך עלייה.

הזוית האישית

סבתא ציפי: החוויה שלי כסבתא היא נהדרת. יש לי 12 נכדים וקשה להגיע למצב של דו שיח אחד על אחד. שמחתי מאוד על ההזדמנות להשתתף בתוכנית הקשר הרב דורי, שנתנה לי זמן איכות עם איתן. הכרתי מקרוב את איתן וגם הוא שמע כמה סיפורים עלי, מן הסתם, סיפורים שלא ידע קודם.

הנכד איתן: נהניתי להכיר את סבתא מקרוב. לדעת שיש לסבתא משפחה גדולה וחמה ולשמוע את סיפוריה המעניינים.