מאגר סיפורי מורשת

סבתא מירנה נולדה בשנת 1942 באמצע מלחמת העולם השנייה בלונדון שבאנגליה, בתם של שלמה ובת' בק. אביה היה חייל בצבא הבריטי.

סיפורי ילדות

מירנה מספרת: "כשהייתי בת שנתיים, אבא שלי, שהיה חייל בצבא הבריטי, נלחם  בצרפת. הוא ועוד קבוצת חיילים נכנסו לשדה מוקשים, לצערנו הרב מרבית החיילים לא נשארו בחיים. אבא שלי נפצע קשה והוא נאלץ לחזור לאנגליה. במשך שנה הוא עבר עשרה ניתוחים ברגל ובסוף הוא נשאר בלי חצי כף רגל ושלוש אצבעות. באותו זמן אימא שלי הייתה בהריון עם אחי ואנגליה הייתה מופגזת יום יום. בשכונה שבה גרתי נפגעו מההפגזות בתים מספר 2, 4 , 6, 8, 10, 12, 14 והם נהרסו לגמרי. הבית שלי – בית מספר 15 – רעד. אני התחבאתי מתחת לשולחן כי פחדתי לרדת למקלט. אימא שלי נשארה איתי בבית, ישבנו וחיכינו שההזעקה תיגמר. סוף סוף אחרי לא מעט זמן יכולנו לצאת. כשבאנו לצאת, הדלת והחלונות לא נפתחו, כנראה בגלל ההדף. נתקענו וכדי שנוכל לצאת היו צריכים לשבור את החלון ולהוציא אותי ואת אמי שהייתה בהריון.

אחרי זה החליטו שלא בטוח שם, אז שלחו אותנו לצפון יורקשייר. הייתי בת שנתיים וחצי כשאמי הייתה צריכה ללדת את אחי, לצערנו זאת לא הייתה לידה קלה במיוחד ואמי חלתה. עכשיו אבא שלי בבית חולים, אימא שלי חולה ומה איתי? אותי שלחו לדודה רי (רחל), היא גרה בברייטן ליד חוף הים. חצי שנה גרתי אתה ועם רות בת דודתי. רות הייתה בת 5  ואני הייתי בת שנתיים וחצי, היא הייתה לא הכי סימפטית (נחמדה).

מצד ימין לשמאל: סבתא, אחיה מרדכי ובת הדודה רות (אחרי מספר שנים)

אני הייתי צריכה לעשות כל מה שהיא אומרת. הייתה לדודה רי גינה גדולה מלאה בוורדים, רות החליטה שעושים בושם אז קטפנו וורדים ושמנו במים .כנראה עשיתי משהו לא טוב, והיא התעצבנה והתחילה לרדוף אחרי סביב כל הגינה. בסך הכול היה לי די כיף אצלם, גם כי אבא שלה (דוד שלי) היה מספר לנו סיפור לפני השינה – זה היה לי די נחמד.

יום אחד פתאום אבא שלי מופיע בדלת הבית עם קביים, התחלתי לבכות כי לא הבנתי מה זה, הוא אמר שהוא יצא מהצבא והוא לוקח אותי בחזרה לבית. אני לא באמת רציתי ללכת, אבל בכל זאת הלכתי אתו לבית. כשהגענו ראיתי את אמי וסירבתי לדבר אתה. הבעת הפנים שלי אמרה "את, את נטשת אותי" (את זה סיפרו לי).

סוף דבר – למרות הילדות הלא פשוטה שלי הצלחתי להקים משפחה לתפארת. למדתי שחשוב להשקיע במשפחה ולאהוב את כולם.

סבתא, למה את לא שוחה?

אצלנו בבית הספר הייתה בריכה, פעם בשבוע היינו הולכים ללמוד שיעור שחייה. אני לא הייתי ממש טובה בזה. אז חברה שלי הציעה לי שנלך ביחד לבריכה (של בית הספר) להתאמן. כשהגענו מישהו דחף אותי בצחוק לתוך המים. נפלתי לתוך הבריכה ונשארתי בקרקעית הבריכה. בינתיים מי שדחף אותי התחיל להילחץ והוא קפץ למים להוציא אותי. מאז יש לי פחד (טראומה) מבריכות ואני לא שוחה.

שמחת תורה

כאן בארץ ישראל בזמן שמחת תורה, כולם רוקדים ויש מלא שמחה. אבל אצלנו באנגליה יותר שקט, קודם הרב נכנס לבית הכנסת עם ספר התורה, אחריו כל האנשים עם ספר תורה, ואחריהם מגיעים הילדים. לכל ילד יש דגל, על הדגל יש תפוח עץ ובתוכו יש נר דולק. עכשיו כל הילדים הולכים בתור ולי היה שיער ארוך קלוע בצמות, ופתאום אני מריחה ריח שרוף – אני מסתובבת לראות מה קרה ואני קולטת שהילד/ה מאחורי עם הנר והתפוח על הדגל שלו בתוך השיער שלי! היה צריך מהר לכבות את האש שלא תתפשט. ברוך ה' הכל עבר בשלום.

בבית הספר באנגליה

למדתי בבית ספר בכיתה של כ-40 תלמידים. היו שלוש כיתות בסך הכול. זאת אומרת  – 120 תלמידים. לא תאמינו, אבל מתוכם רק חמישה ילדים יהודים. היהודים סבלו הרבה מהצקות והערות.

בשיעורי דת היה מותר לי לקרוא ספר בצד ולא להשתתף. יום אחד המורה לימד על חג המולד, ושאל את התלמידים –"למה אנחנו חוגגים?" אף ילד לא הצביע, המורה שאל שוב ושוב אבל אף אחד לא ידע. לבסוף לא יכולתי להתאפק יותר והצבעתי. המורה נתן לי את רשות הדיבור ואמרתי שחוגגים את מולדת ישו. המורה כל כך כעס , שצעק-"מה!!!!! היהודייה יודעת את התשובה ולא אתם? תתביישו!"

בית הספר באנגליה

הזוית האישית

הודיה הנכדה המתעדת: סבתא, שיהיו לך בריאות ואושר ועוד המון נינים וחתונות לנכדים ואני מקווה שגם לי תהיה משפחה גדולה כמו שלך.