מאגר סיפורי מורשת

סבתא קטי מספרת:

שמי קטי גלר, את פירוש השם הפרטי שלי אני לא יודעת. זה בא מהונגרית כי נולדתי ברומניה באזור שהיה שייך להונגריה בעבר, ובבית שלי דיברנו הונגרית. זה מהשם קאטי. יש הרבה שמות כמו אקטרינה שהיו נסיכות ומלכות ברוסיה וברומניה, אבל אני לא חושבת שיש קשר. בנוגע לשם המשפחה לאחר הנישואים – גרינבוים זה עץ ירוק, יער ירוק וגם גלר זה מילה דומה.

לא שיניתי את שם הילדות שלי ותמיד נשארתי קטי. רק שיניתי את שם המשפחה כשהתחתנתי. שם הנעורים שלי היה ביבר ואחר כך שהתחתנתי פעם ראשונה זה היה גרינבוים ואחר כך גלר.

ביבר זה שם משפחתם של אבא ואימא שלי. זה שם נעוריי. ככה קראו לי כשהייתי קטנה.

נולדתי בשנת 1958 ברומניה, בחלק שנקרא טרנסילבניה שהיתה בעבר שייכת להונגריה. אלו שתי ארצות שונות, אבל רומניה והונגריה הן שכנות. בבית, בגלל שזה היה פעם שייך להונגריה, הינו מדברים הונגרית, אבל בגן ובבית ספר השפה הרשמית הייתה רומנית. אז ידעתי לדבר גם רומנית וגם הונגרית.

בילדותי

משפחה

נולדתי בכפר ליד עיר גדולה שקוראים לה מרגיטה. אבא שלי היה רופא שיניים של כל האזור, ובאותה תקופה לא היו משלמים לו כסף אלא היו מביאים תרנגולות, ביצים, בשר במקום, כי לא היה לאנשים הרבה כסף וזה נקרא סחר חליפין. אבא היה מטפל להם בשיניים והם היו מביאים לו כל מיני מוצרים. אימא שלי לא עבדה בהתחלה, אבל לאחר מכן, כשאבא שלי נפטר כשהיתי בת שבע, אימא שלי הלכה לעבוד בתור רו"ח בקופת חולים של אותה עיר.

לאחר מכן עברנו לגור אצל סבא וסבתא שלי בעיר הגדולה. אימא שלי היתה בת יחידה ולסבא שלי היתה חנות טבק. אנחנו המשכנו לגור אצל סבא וסבתא שלי בעיר. אימא שלי המשיכה לעבוד. יש לי אח גדול ממני ב-11 שנה שקוראים לו ג'ורי.

לאבא שלי הייתה משפחה מאוד גדולה שנספתה בשואה. לאימא שלי לא היו אחים ואחיות והיא ניצלה בזכות זה שסבא שלי היה גיבור מלחמת העולם הראשונה. שם הוא איבד עין כחייל כשנלחם, אז נתנו אפשרות להחזיק חנות טבק ולא גייסו אותו וככה כל המשפחה ניצלה

לאימא שלי קראו אווה ולאבא שלי קראו מרקוס. לסבתא שלי קראו אנה ולסבא שלי הרמן. שם המשפחה שלהם לפני שאימא שלי התחתנה היה לוקאצי. כשאימא שלי התחתנה היא לקחה את השם של אבא שלי שהוא ביבר. כשאני ואחי נולדנו אז קראו לנו קטי וג'ורי ביבר.

ההורים גרו רוב הזמן בעיירה שקוראים לה מרגיטה עד שאבי נפטר ואז עברנו לגור באוראדיה עם סבא וסבתא. שם המשכנו לגור עד שעלינו לארץ ישראל.

החלום של משפחתי היה שנעלה לארץ ישראל, כדי שלילדים שלהם יהיה חופש כי ברומניה היה משטר קומוניסטי ולא דמוקרטיה כמו כאן. בקומוניזם יש שלטון דיקטטורי שקובע עבור אנשים כמעט את הכל וגם הדברים הם בדרך כלל משותפים. אמורים להיות שווים עם הרכוש. המשפחה שלי רצתה לברוח מהמשטר הזה כי הוא משטר קשה.

כשהגעתי לגיל 13 עלינו לארץ. רציתי לעלות ולראות עולם חדש וללמוד ולהכיר אנשים ולא לפחד מהמשטר וגם יתר המשפחה בני דודים כבר היו כאן. לא כל כך הרשו ליהודים לעזוב אלא בסוד. מי שעזב היה צריך להשאיר את הרכוש שלו שם. עלינו כמעט בלי כסף למרות שהייתה לנו דירה והרבה רכוש שם. אימא שלי כשהגענו הלכה לעבוד בנקיון על מנת שאנחנו נוכל ללמוד ולהתקיים.

הילדות וההתבגרות

נולדתי ברומניה וגדלתי שם עד גיל 13. הלכתי לבית ספר ברומניה, היו לי חברות שם, הייתי בצופים שם. הילדות שלי הייתה ילדות נהדרת למרות שגדלתי במדינה קומוניסטית. מאוד אהבתי את הבית ספר והיו לי 2 חברות מאוד טובות שהינו כמו אחיות. לאחת קרו סילביה ולשנייה אלנה והינו כל הזמן ביחד.

עד שאבי נפטר כאשר הייתי בת שבע גרנו בעיירה קטנה ואחרי שהוא נפטר עברנו לגור אצל הסבים שלי ושם הלכתי לכתה אי. המשכתי ללמוד, ללכת לחוגים ולמקהלה בבית הכנסת מכיוון שהקהילה היהודית לא הייתה מאוד גדולה. בחגים שמרנו על המורשת היהודית והינו שרים ומדברים על ארץ ישראל. רומניה הייתה ארץ קומוניסטית ולכן אנשים ובפרט יהודים רצו לצאת ממנה. המשטר היה קצת יותר קשוח, הילדים פחות הבינו את זה אבל המבוגרים וביניהם אימא וסבתא שלי רצו לברוח משם. הן החליטו שרוצים לעלות לארץ ישראל למען העתיד שלי ושל אחי גיורי. הקרובים המעטים שלנו כבר היו בארץ ושם לא נשאר אף אחד.

בהתחלה אפילו התביישתי לספר לחברות שלי שאנחנו עוזבים, בדיוק עמדתי להתחיל את חטיבת הביניים. בסוף כמובן שסיפרתי ובאוקטובר 1972 עלינו לארץ. קיבלנו דירה מעמידר בנתניה ואותי שלחו לפנימייה של עלית הנוער בכפר גלים ליד חיפה. חשבו שזה הכי טוב בשבילי, זה היה מקובל לשלוח את העולים החדשים לעלית הנוער. אני חשבתי להיפך, היה לי מאוד קשה בלי המשפחה ומבלי לדעת מילה בעברית. פעם ראשונה שנפרדתי מהמשפחה. חורף, קר, גשום. פנימיה נהדרת, אבל הרגשתי מסכנה ומפוחדת וממש לא אהבתי את המקום. לא רציתי להיות לבד לכן יום אחד אזרתי אומץ ועליתי לאוטובוס לנתניה לבקר בבית. באותו זמן אמי וסבתי גם עלו לאוטובוס בכיוון ההפוך לבקר אותי, אז תאר לעצמך את הפתעתם כאשר לא מצאו אותי שם…..

אז כמובן שהבינו שאני לא רוצה להיות שם והעבירו לבית ספר בנתניה, בית ספק טשרנחובסקי. נכנסתי לכתת אולפן ללמוד עברית עם עוד הרבה עולים שעלו מברית המועצות. באותה תקופה הייתה העלייה הגדולה מברית המועצות אז כולם דברו רק רוסית ואני אפילו למדתי קצת את השפה. כל השבוע למדו בכיתת אולפן ופעם בשבוע הינו נכנסים לכיתה רגילה. אז בעצם הקפיצו אותי ישר לי"א והיה ממש קשה בלי הבסיס של התיכון.

במהלך אותה שנה פרצה מלחמת יום כיפור וזה היה די שוק למישהו שהגיע מחו"ל.

סיימתי את התיכון ועוד לא מלאו לי 17. מאוד רציתי להתגייס לצבא אבל הם לא מגייסים לפני גיל 18, לכן התחילו לדחות את הגיוס, לא ממש ידעו מה לעשות איתי, לכן החלטתי לגשת ללשכת העבודה בינתיים ושם שלחו אותי לבנק לאומי. רציתי ללמוד, אבל נאמר לי שיפסיקו אותי עם הגיוס לכן הלכתי לבנק לאומי. הייתי נערה בגיל 17 וחצי והגעתי לבנק לאומי בנתניה, נתנו לי עבודות של נוער. היה לי כיף שם, עטפו אותי והינו חבורה של נערים לפני ואחרי הצבא. שם הכרתי את הסבא שלך איציק והתחלנו לצאת.

 מהאלבום המשפחתי

 מהאלבום המשפחתי

 מהאלבום המשפחתי

 מהאלבום המשפחתי

קריירה ונישואים

עבדתי בבנק לאומי ויצאתי עם סבא שלך ז"ל איציק. בינתיים למרות שמאוד רציתי להתגייס, הצבא כל הזמן דחה לי את הגיוס. לכן בגיל 19 החלטנו להתחתן בדיוק ביום הגיוס.

למעשה הילדות שלי התחלקה בין רומניה וארץ ישראל  וזה לא היה פשוט.לעזוב בגיל 13 כל מה שאתה מכיר ולהתחיל כאילו עולם וחיים חדשים זה לא פשוט. עוד פחות להורים שלי . קרו לא מעט דברים .אחרי החתונה. עברנו לגור באבן יהודה בבית שבנינו. הוריו של איציק גם גרו באבן יהודה. גם הוא היה ממוצא הונגרי אז נורא שמחו שגם אני מדברת הונגרית. הינו מאוד מאושרים, צעירים, שנינו עבדנו בבנק, אבל מכיוון שאסור שזוג יעבוד באותו סניף אני עברתי לתל מונד איפה שאתם גרים והוא נשאר בנתניה. ואז נכנסתי להריון ובמאי 1980 נולד בשעה טובה עומר, תינוק שמנמן ויפה. כמובן שהינו מאוד מאוד מאושרים, הקמנו משפחה, חברים, טיולים ועוד.

ואז כעבור שנה וחצי נכנסתי שוב להריון, הפעם עם ליעד. כשהייתי בחודש השביעי פרצה מלחמת שלום הגליל, שנקראת גם מלחמת לבנון וסבא איציק גוייס למילואים כמו אחרים בארץ. במלחמת יום כיפור הוא  היה בשירות סדיר ולחם בחטיבה 7 בפיקודו של קהלני שהיה מפקד מאוד נחשב וגם נבחר להשיא משואה השנה. זאת הייתה חטיבה מאוד מפורסמת והוא תמיד היה מספר עליה.

הפעם איציק עלה ללבנון עם הגדוד שלו ובקרב על סולטאן יעקב כאשר ניסו לחלץ גדוד אחר שנתקע, סבא איציק נהרג מטיל סורי ביום שהוכרזה הפסקת האש. הוא היה בן 29 .

הייתי בחודש השביעי להריון וזה היה מאוד קשה אבל ברוך השם הלידה הגיעה ועברה בשלום וליעד המדהימה הגיחה לעולם עם חיוך ענק ואני הייתי הכי מאושרת שהיה לי אותה ואת עומר. קראתי לה ליעד כי היא לי לעולמי עד.

ניסיתי לאסוף את השברים ואת עצמי, כיוון שאני צריכה לגדל שני ילדים, לתת להם את הכל ולנסות לחיות הכי טוב שיש. באמת עטפו אותי משפחה, חברים, עבודה ועזרו לי המון.

אחרי זמן הכרתי את סבא גידי שבעצם גם עבד בבנק והגיע עם החברים להכיר יותר טוב את סבא איציק דרכי שהיה מושא הערצתו ואהב אותו מאוד. התחלנו ללמוד ביחד באוניברסיטה, לצאת עם החברים. לאט, לאט התקרבנו והתאהבנו ובסוף התחתנו כשהיתי בערך בת 30. לאחר מכן נולד הדוד שלך גל. עם השנים אימצנו עוד ילדה, מרינה שעלתה ממולדובה דרך נוער נעלה והיום היא חלק אינטגרלי מהמשפחה שלנו.

לאחר 38 שנות עבודה בבנק לאומי וקריירה נפלאה שהתקדמתי בתפקידים, פרשתי וכיום אני מורת דרך בארץ ובחו"ל ונהנית מאוד מאוד.

יש לנו משפחה מופלאה שאוהבת להיות ביחד, הילדים, הנכדים. אין אושר יותר גדול מזה.

 ביום נישואינו

עם הילדים

קישור לראיון ביוטיוב: סבתא קטי מספרת לאריאל

הזוית האישית

אריאל: היה לי מאוד כיף להקשיב לסיפורים של סבתא שלי וגם סתם להיות איתה. כי זה תמיד כיף. סבתא היא בת האדם הכי קרובה אליי במשפחה אז היה לי מאוד מאוד כיף לבלות איתה את הזמן זה היה מאוד מעניין לשמוע דברים על הילדות שלה וההורים שלה.

סבתא קטי: הייתה לי חוויה אדירה לחוות עם אריאל את התהליך המדהים הזה. הרגשתי קרבה עוד יותר גדולה לנכד שלי ורצון מאוד גדול לשתף אותו בחיים שלי דבר שהוא לא מובן מאליו. היה לי מאוד כיף לראות את התעניינות שלו בחיים שלי ובהיסטוריה של המשפחה ואיך הוא גילה דברים חדשים שלו היו ידועים לו. זו חוויה מעצימה להעביר את ניסיון החיים שלי לדור ההמשך.