מאגר סיפורי מורשת

שמי יפה סימון, נולדתי בשנת 1947 באלכסנדריה שבמצרים. הרביעית, בת זקונים, להורי אלאונורה וגיליו דה-פורטו. עליתי לארץ בשנת 1955. אבי נפטר מהתקף לב בהיותי בת שש.

משפחתה של אמי

במשפחתה של אמי הן היו שלוש אחיות, אמא שלי, אלאונורה סונסינו דה-פורטו נולדה בשנת 1909 באלכסנדריה שבמצרים, עלתה לארץ בשנת 1955 ונפטרה ב – 8 לספטמבר 1981. אחותה דיאמנט סונסינו לוי, הייתה נשואה לויטה, גורשה ממצרים לאחר מלחמת סיני בשנת 1956. היא בעלה ושלושת בניהם, אלברט, אדוארד, ואלי, הובאו למעברה בטבריה. אחותה השנייה, אסתר סונסינו ויטרבו הייתה נשואה למיקלה. לא היו להם ילדים. הם חיו כל חייהם במצרים וגם הלכו לעולמם שם.

סיפור העלייה:

אחי הבכור ראובן, היה בתנועת "השומר הצעיר" במצרים. לאחר שהתפוצצה פרשת "עסק הביש" ( הוא כינוי שניתן לאחר מעשה לפעולת טרור שבוצעה במצרים על ידי ישראל), כל תנועות הנוער והוא בתוכן נאלצו לעזוב את מצרים תוך 48 שעות. מחופשים לחברי "תנועת הצופים" ועם סיפור כיסוי של יציאה למחנה קיץ באירופה, ראובן והאנשים מהשומר הצעיר שהיו איתו נמלטו. אבי נפטר שנים קודם לכן. אמא נשארה עם שלוש בנות קטנות ללא אפשרות פרנסה, ולכן נאלצה לאחר מספר חודשים לעזוב גם היא את מצרים איתי ועם אחיותיי. מכיוון שאבא היה אזרח איטלקי יכולנו לשוט בבטחה לאיטליה.

השנה 1955, שטנו מאיטליה לארץ, דרך הסוכנות היהודית, שדאגה לנו לעלייה לארץ. השייט ממצרים לאיטליה ומאיטליה לארץ היה חוויה מאוד קשה עבורי. הקאתי כל השייט, לא יכולתי להגיע אפילו לשירותים. אמא הייתה מרימה אותי על הידיים. רב החובל הגיעה לתא שלנו באנייה על מנת לראות מי זאת הילדה שלא מפסיקה להקיא, הוא השתדל להביא לנו אוכל מכל טוב ואני לא יכולתי להכניס כלום לפה, רק דאגו שאשתה מים. מיום זה ועד היום אינני עולה על ספינה או אנייה, לאחר הטראומה שעברתי לפני 66 שנים. אחרי שייט ארוך הגענו לנמל חיפה, שם חיכה לנו אחי ראובן שמילא את תפקיד האבא של המשפחה. המפגש איתו היה מרגש מאוד. כמעט שנה לא התראינו ושמחנו מאוד להיפגש.

התיישבות בארץ:

מנמל חיפה נסענו לקיבוץ ברעם, שם ראובן חי מאז עלייתו ארצה. חיינו שם כחצי שנה, אך מכיוון שקיבוץ ברעם היה קיבוץ צעיר עם ילדים קטנים, חיפשו לנו קיבוץ אחר שנוכל לחיות בו. אף קיבוץ לא רצה אותנו כי אמא הייתה אלמנה ולא רצו מישהי בלי בעל שיפרנס את המשפחה. בקיבוץ חצור גר המדריך של ראובן בשומר הצעיר במצרים, והוא זה שבשיחת הקיבוץ שכנע את החברים לקבל את ראובן ואת כל משפחתנו .

החיים כילדה עולה חדשה בקיבוץ חצור:

הגעתי לקיבוץ לכיתה ב', עברתי תקופה מאוד קשה. היה קשה להתקבל לקבוצת הילדים בקיבוץ שכולם נולדו וגדלו ביחד ורק אני הייתי החריגה. הגעתי לקיבוץ לבושה בשמלות משי ומלמלה שהיו אז נהוגות במצרים. בעיני השמלות היו מאוד יפות ובעייני הילדים הן היו מוזרות ומצחיקות. היו לי גם עגילים שהיו על אוזניי מיום לידתי, התבקשתי על ידי המחנכת להורידם כי בקיבוץ לא שמים עגילים.

כל מי שהגיע מחו"ל עם שם לא עברי התבקש לעברת את שמו (להחליף לשם עברי). שמי היה מירנדה, שם שמאוד אהבתי. אמרו לאמא שלי שהיא יכולה לבחור בין טובה ליפה אמא בחרה יפה על שם סבתי שקראו לה ג'מילה (יפה בערבית). כל בני משפחתי נאלצו לשנות את שמם. לאמא קראו אלאונורה (יהלום) שמה הוחלף ללאה, לאחי קראו רימונדו ושמו הוחלף לראובן, לאחותי הגדולה קראו ויויאן ושמה הוחלף לאורנה, ולאחותי השנייה קראו מרי ושמה הוחלף למרים. הילדים בקיבוץ קראו להוריהם בשמם ולא אמא ואבא. אני קראתי לאמא שלי מאמי, בשבילי זה היה בלתי אפשרי לקרוא למאמי בשמה.

הקליטה שלי בקבוצה לא הייתה קלה, לא הייתה לי השפה העברית, בבית דיברנו רק צרפתית. התחלתי ללמוד עברית רק כשהגעתי לקיבוץ בכיתה ב'. המקצועות שהייתי טובה בהם מאוד היו מתמטיקה וספורט. הילדים אמרו שזה לא חוכמה שאני טובה במתמטיקה כי אני מחשבת בצרפתית. אחד הדברים שהצילו אותי מהמצב הקשה שבו הייתי זה היה הכוח הפיזי הרב שהיה לי. מי שהרביץ לי חטף כפליים. הייתי מאוד טובה בספורט, במיוחד במשחקי כדור ובאתלטיקה קלה. לאט לאט הילדים התחילו לקבל ולהעריך אותי. היו לי בקבוצה שתי חברות טובות מאוד. חברה אחת קלטה אותי בקבוצה והזמינה אותי הרבה לביתה, ואת החברה השנייה אמא ואני קלטנו כמו בת בית אצלנו. היא התייתמה מאם, מספר חודשים אחרי הגעתנו לקיבוץ, ובילתה אצלי הרבה בבית ונשארנו חברות הכי טובות עד עצם היום הזה. בקיבוץ הייתה נהוגה "לינה משותפת", זאת אומרת שהילדים ישנו בבית הילדים ולא בבית הוריהם, גם זה לא היה קל בשבילי פתאום להיפרד מאמא וללכת לישון עם ילדים אחרים בבית הילדים.

עליית הדודים חצי שנה לאחר הגעתנו לחצור פרצה מלחמת סיני (1956). במלחמה זו ישנו במקלטים על דרגשי עץ בצפיפות רבה. שנה זו זכורה לי במיוחד מכיוון שיהודי מצרים גורשו ממצרים בחוסר כול. בין המגורשים היו גם הדודים שלי, אחות של אמא, בעלה ושלושת ילדיהם. הם הובאו למעברה בטבריה וחיו שם בתנאים מאוד קשים. הם גרו בפחון בתנאים סניטרים מאוד גרועים, התקלחו בחוץ במים קרים, והשירותים היו חור באדמה, ורחוקים מהם מאוד. זכורים לי במיוחד הימים שאמא הייתה נוסעת אליהם למעברה, נסיעות של שעות עם מספר אוטובוסים וידיה מלאות בסלים עם אוכל, ביצים, עופות, עוגיות שהכינה, וכל טוב שיכלה לסחוב. אמא הייתה יוצאת אליהם מוקדם בבוקר וחוזרת מאוחר בלילה. לא היו אוטובוסים שנכנסו לקיבוץ ולכן הלכה ברגל מהסיבוב עד לחצור. עד שהיא לא חזרה הביתה כולנו מאוד דאגנו לה.

את לימודי התיכון למדתי בחצור. את גיל הנעורים עברתי בטוב, היו לי הרבה תחומי עיסוק שאהבתי: לימודים, מקהלה שבה השתתפתי וניגנתי בגיטרה. היינו בתנועת הנוער "השומר הצעיר"  ועשינו הרבה ספורט. בלימודים- היו הרבה שיעורי בית, אני הייתי תלמידה טובה. בשומר הצעיר- היו פעילויות רבות, מחנות וטיולים. אני הדרכתי בשומר הצעיר באשדוד. עסקתי בהרבה פעילויות ספורט, הייתי בנבחרת הכדורסל של חצור, התאמנתי הרבה באתלטיקה קלה התחריתי בקפיצה לרוחק ובריצה למרחקים קצרים, זכיתי בהמון תעודות. גם שחייה היה ענף שמאוד אהבתי. התאמנו כל יום בשחייה. המאמן שהגיע לאולפן בחצור ללמוד את השפה העברית, היה בעבר מאמן נבחרת רומניה בשחייה. הוא אימן אותנו אימונים קשים, והיו לכך תוצאות. התחריתי בתחרויות מקומיות וארציות, ותמיד זכיתי בשלושת המקומות הראשונים.

חודשיים לאחר סיום הלימודים התגייסתי לצבא. בתאריך 8/9/1966 לפיקוד הנח"ל, בנות משקים (כולנו היינו קיבוצניקיות). היינו חודשיים בטירונות ושלושה חודשים בקורס מ"כיות. שירתי שנה ושמונה חודשים והשתחררתי במאי 1998. את התקופה הזאת אני זוכרת כתקופה קשה. היה חורף קשה, ישנו באוהלים בבסיס מחנה 80 וכולנו קפאנו מקור. עשרה חודשים לאחר הגיוס פרצה מלחמת ששת הימים. בזמן המלחמה העבירו אותנו לבתי חולים על מנת לדאוג ל"האפלה" (שיטת כיסוי חלונות הבתים, כיסוי תאורת הרחוב בצורה מוחלטת או צמצום התאורה על ידי צביעת החלונות והפנסים בצבעים כהים). לאחר המלחמה שירתי במחלקות הנח"ל בקיבוצים שונים.

עם השחרור חזרתי לקיבוץ ועבדתי בפיקוח איכות הכותנה (בדיקת מזיקים). לאחר מכן ריכזתי את ענף הסייפנים ומשם עברתי לעבוד בחממות הוורדים, שם פגשתי את מי שהיה בעלי ואב בנותיי – דני סימון. התחתנו בנובמבר 1969. נולדו לנו שלוש בנות: סיגל, סמדר ולילך. סיגל נולדה ב-10/7/1972 סמדר נולדה ב-4/4/1974 לילך נולדה 1/6/1978. סיגל התחתנה עם דובב ארד ולהם שלושה בנים: ענבר, מתן ואוהד. סמדר התחתנה עם אמיר גבריאל ולהם שלושה ילדים: שירה, נעם ויואב. לילך התחתנה עם אודי (אהוד) גבעוני ולהם שלושה ילדים: שני, איתי וניב.

מאז בואי לקיבוץ ועד עצם היום הזה אני חיה בקיבוץ חצור ואנחנו כולנו משפחה מאוחדת ואוהבת.

הזוית האישית

סבתא יפה: הייתה לי חוויה נהדרת בכל המפגשים שלנו להעביר אלייך את כל חוויות הילדות והנעורים שלי, חזרתי אחורה בזמן. הנכדה שני: היה לי כיף לשמוע את סיפורייך ולהקשיב לכל מסעותייך, וזה זמן איכות מהנה ויש הזדמנות להקשיב לסיפוריה של סבתא, להתעניין, לשאול, חוויה מהנה מאוד.