מאגר סיפורי מורשת

אני ציפי פלד מבית רודניצקי. נשואה למיכה ומתגוררת יחד עם בעלי בקריית טבעון. יש לנו שלושה ילדים ושישה נכדות מקסימות ויפות. מאיה בכורתי, נולדה בשנת 1973 בירושלים נשואה לאביר ולהם שלוש בנות משותפות כיום הם מתגוררים בקריית חיים. בקריית טבעון מתגוררים בני האמצעי עמית שנולד בירושלים בשנת 1976 יחד עם אשתו ליאורה ושלושת בנותיהן ובני הצעיר עומרי שנולד בחיפה בשנת 1987 וכיום רווק.

ילדותי

נולדתי בבית חולים ליולדות בחיפה בשם "מולדה", אשר אינו קייים היום. הורי התגוררו בקיבוץ כפר מסריק שנוסד בשנות השלושים במאה הקודמת. הוריי הגיעו לקיבוץ כניצולי שואה והם היו ילידי פולין. הוריי עלו לישראל באונית "אקסודוס" היא "יציאת אירופה" לאחר תלאות ונדודים והחליטו להצטרף לקבוצת עולים נוספים מהאוניה, ולהיקלט בקיבוץ.

אני בת בכורה להוריי, 5 וחצי שנים מאוחר יותר נולד אחי בני. בתקופה בה נולדתי, ועד סוף שנות השמונים של המאה הקודמת, היה נהוג חינוך משותף בקיבוצים.

השיטה החינוכית שנקראת "החינוך המשותף" נמשכה מינקות ועד בגרות. שיטה זו התבססה על מטרת הקיבוץ לחנך את הילדים לשוויון חברתי על ידי החברה הקיבוצית ולא על ידי ההורים. מרגע שתינוק הגיע עם אמו לקיבוץ אחרי לידתו הוא נמסר לבית התינוקות, שם המטפלת הייתה אחראית לכלכלתו, בריאותו והתפתחותו . לאחר בית התינוקות עברנו לבתי ילדים שם גרנו וישנו בלינה משותפת. הורשנו לבקר בבית ההורים רק בשעות אחר הצהריים רק כשלוש שעות בכל יום.

שיטת חינוך זו אפשרה להורים לעבוד במשך היום ללא הפרעה. הדאגה לגידולם של הילדים חל על המטפלת והמורה. העיקרון בחינוך המשותף היה שלכל ילדי הקיבוץ עומדת הזכות ללמוד 12 שנות לימוד כאשר החינוך היה ללא הבדל ביכולות הילדים. ההורים שלי לא הביעו שום התנגדות לשיטת חיים זו כנראה שלא הייתה להם כל ברירה אחרת לאור עברם. למשפחה בקיבוץ לא היה תפקיד כלכלי כי הדאגה הכלכלית הייתה מוטלת על הקיבוץ. טעות הייתה לחשוב שלמשפחה לא היה תפקיד מרכזי ועקרי בחינוך הילדים. הדאגה לגידולם של הילדים חל על המטפלת והמורה. העיקרון בחינוך המשותף היה שלכל ילדי הקיבוץ עומדת הזכות ללמוד 12 שנות לימוד כאשר החינוך היה ללא הבדל ביכולות הילדים.

ההורים שלי לא הביעו שום התנגדות לשיטת חיים זו כנראה שלא הייתה להם כל ברירה אחרת לאור עברם. בשלוש השעות ששהינו עם הורינו בבית ההורים קיבלנו המון חום והאהבה להם ההינו מאוד זקוקים. דווקא שעות אילו יצרו קשר הדוק ואינטימי בניגוד למחשבה שהמחנכים בקיבוץ יימלאו ויספקו את הצרכים הרגשיים של הילדים. גם המחשבה שהקשר הרגשי בתוך חברת הילדים בגיל הרך ואחר כך הידידות שהתפתחה בגיל הנעורים לא הוכיחה את עצמה בהמשך. אמנם במשך 12 שנים חיינו בני אותו גיל כקבוצה מגובשת. כל השנים מינקות ועד בגרות גדלנו, אכלנו, ישנו, שיחקנו ולמדנו יחד, הייתה מחויבות הדדית כמו שיש בין אחים. עם התגייסותנו לצבא נפרדו דרכינו. כל אחד מאתנו בחר את דרכו ולאו דווקא בקיבוץ. הקשר אם השנים נותק כך שהשאיפה בחינוך המשותף לשוויוניות החטיאה את מטרתה.

בגרותי בקיבוץ ועזיבת הקיבוץ

בתום 12 שנות הלימוד התגייסתי לצבא בשנת 1966 והשתחררתי ב-1968. חזרתי לקיבוץ ולאחד שנת עבודה בחינוך, הודעתי על עזיבתי את הקיבוץ לטובת לימודים. התקבלתי לסמינר אורנים במגמת מורות גננות והוסמכתי להוראה בגיל הרך בתום הבחינות. בתקופה זו התגוררתי אצל משפחת אמי בחיפה.

הכרתי את בעלי מיכה ששירת בחיל הים.

המעבר לירושלים

מיכה התקבל ללימודי רפואת שיניים ב"הדסה" בירושלים ולכן עברנו להתגורר שם. אני לימדתי בבית שמש ומדי בוקר הגעתי לעבודה בהסעה מיוחדת של מורים וגננות. לאחר שנה קיבלתי קביעות ועברתי לעבוד בירושלים בשנת 1971 הקמנו את ביתנו  המשותף והתחתנו. בזמן שהותנו, למעלה מ-5 שנים נולדו שני ילדינו הבוגרים מאיה ועמית.

בתקופת בחינות גמר לימודי הרפואה עברתי עם שני הילדים להתגורר בקיבוץ בית אורן שם קיבלתי משרת הוראה ומיכה הצטרף אלינו לאחר חודשיים. בבית אורן גרנו שנה ומשם בשנת 1977עברנו לקריית חיים.

עמרי בננו הצעיר נולד בשנת  1987. לאחר 14 שנים בדירה הראשונה, בשנת 1990 עברנו לבית אחר משופר יותר, בו התגוררנו 20 שנים.

חזרתי להוראה בחינוך מיוחד בשנת 1990 ופרשתי בשנת 2004. בשנת 2010 עברנו לגור בקריית טבעון. לימים בעלי מיכה, חתם שירות בקבע.

הזוית האישית

סבתא ציפי: המפגשים שהתקיימו לאורך השנה תרמו, חיזקו והעשירו הקשר שלי עם נויה. הרעיון הנפלא להפגיש את הדור הצעיר עם הבוגר הוא למעשה מתרחש בשגרת החיים אבל כאן הוא נותב והעמיק.

נויה: שמחתי לשמוע את סבתי ולהכיר מקרוב את עברה. המפגשים המשותפים היו לי מעניינים ומסקרנים.