מאגר סיפורי מורשת

רקע משפחתי:

אבי מתתיהו בן ברוך בורשטיין ודבורה ואמי יהודית בת אשר וזלדה ברזינסקי נולדו בעיר רובנו שבפלך והולין שבפולין [כיום בשטח אוקראינה]. אמי נולדה למשפחה אמידה בעלת חנות לבדים אולם כל בני משפחתה הוריה ועשרת אחיה מצאו את מותם בשואה, במלחמת העולם השנייה. אבי נולד למשפחה שאביו היה מורה וחבר בקרן קיימת לישראל וקרן הייסוד שאספו כספים לרכישת אדמות בארץ ישראל. סבי סייע לבנו אביגדור ז"ל ולאבי לעלות לארץ ישראל בעוד שאחות אחת שאף היא עלתה לארץ ישראל ירדה לארגנטינה ולאחר שנים עלתה לארץ והתיישבה בקיבוץ געש שם התגורר בנה. אמי עלתה לארץ עם אבי בשנות השלושים ואבי עסק כעולה חדש בעבודות מזדמנות, כפועל בבית חרושת לעורות ואחר כך עבד בחברת החשמל.

השמועות שאבי נסע לפולין ונשא את אמי שם כדי להעלותה לארץ. הוריי גרו עמי בצריף עץ ללא חשמל ושירותים עד היותי בן עשר ולאחר מכן זכו להיכנס לגור בבית בשיכון וותיקים בשכונת פגה שבפתח תקווה. אבי זכה להתקין את מערכת החשמל בעצמו ואף להדליק ראשון את אור החשמל בביתנו בשיכון בו גרנו. אני זוכר כי שר האוצר אליעזר קפלן ז"ל השתתף בטקס הנחת אבן הפינה לשיכון שנערך במגרש בו אחר כך אבי גידל עצי פרי וגן ירק ואף תרנגולות וברווזים לתצרוכת ביתית. הוריי גרו בבית זה עד התבגרותם המאוחרת ואחר כך עברו לגור בפתח-תקווה. אבי נפטר בגיל 72 לאחר מחלת סרטן הלבלב וזאת למרות היותו אדם ששמר על בריאותו.

סיפור החוויה הישראלית שלי

בהיותי בן שש נלקחתי על ידי אבי לבית מפלגת מפא"י בפתח תקווה שם קיבלנו ספר הנקרא "מראות החורבן" שהוצא לאור בשנת תש"ז – 1947, המתאר את אסון העם היהודי במלחמת העולם השנייה. הספר המכיל רק תמונות וזעזע אותי כילד אבל לא שוחחתי עם אבי על משמעות הספר.

"מראות החורבן" שהוצא לאור בשנת תש"ז – 1947

הספר, "מראות החורבן", המתעד את זוועות השואה שקיבלתי מאבי ז"ל 

ברבות הימים התחלתי להבין את המשמעות של גורל עמנו בשואה. בתאריך 14 למאי 48 הוכרזה הקמת מדינת ישראל על ידי דוד בן גוריון במוזיאון תל אביב ברחוב רוטשילד ומיד פרצה מלחמת השחרור. באותו יום יצא לאור עיתון משותף לכל העיתונים בארץ שנקרא "יום המדינה" ובו סיפור ההכרזה על מדינת ישראל. את עיתון זה מצאתי בארון בבית הוריי ואני שומר עליו עד היום. חודשיים לאחר פרוץ המלחמה נהרג בן דודי מנחם בורשטיין ז"ל על פריצת הדרך לירושלים בקרב בבית סריס [כיום מושב בית מאיר]. בן דודי היה חבר בחברת נוער בקיבוץ להבות הבשן שבגליל העליון וגויס לפלמ"ח כחייל מן השורה וכך מצא את מותו. מנחם נפל בהיותו בן 18 .כבר אז היה לו אוסף של שירים שלוקטו על ידי הוריו והוצאו כספר "מאשר הגה הלב". חלק משיריו מופיעים בספר "גווילי אש" ספר המלקט שירים, סיפורים, ציורים ועוד של הנופלים במלחמת השחרור.

העיתון המקורי בו הכריזו על הקמת המדינה 

בהיותי בן 16 בן גוריון קרא לנוער במדינת ישראל לצאת ולכבוש את הנגב ואת השממה. בן גוריון קרא לנוער לעסוק בביטחון וחינוך מה שהשפיע עלי ולכן מצאתי עצמי עוסק בחינוך כמדריך חברתי וכמורה ואחר כך כעובד משרד הביטחון. כמובן שהחינוך בבית הוריי, קריאת עיתון "דבר" כל יום, החינוך בבית הספר העממי והתיכון שבו למדתי על הטקסים שחוויתי בבית הספר, חברותי בתנועת נוער "התנועה המאוחדת" הטיולים, המסיבות, הפעילות השבועית גרמו לקשר שביני למדינת ישראל. מכאן בחרתי בשירות  צבאי בנח"ל במסגרתו הייתי בקיבוץ ”מעגן" שבעמק הירדן בתקופה שבה הסורים שלטו על האזור מהמזרח, אחר כך עסקתי בחינוך כמדריך חברתי ומורה בבית הספר התיכון חקלאי "מקווה ישראל ",כמרכז פנימייה בבית הספר "לגננות ושתלנות "בפתח תקווה ולאחר מכן זכיתי לשרת את מדינת ישראל כעובד משרד הביטחון.

אני בשירותי הצבאי 

אחת מחוויותיי האישיות היא מתחום עבודתי כמדריך חברתי ב"מקווה ישראל" לשם קובצו ילדים מהפריפריה כגון: נתיבות, שדרות, קריית שמונה, כפר יובל ועוד ילדים שהודות לחינוך שקיבלו הפכו לאנשי מקצוע כגון: רופאים, אנשי חינוך, אנשי מחשב ועוד. מה שממלא את ליבי בגאווה על שהייתי חלק מהמערכת שדאגה לעבודה החינוכית.

חוויה נוספת חניכיי סירבו ללכת לתערוכה על פיקאסו שהתקיימה במוזיאון תל אביב למרות שערכתי עמם שיחה על הצייר בתקופותיו השונות. הצעתי להם כי נצא לתערוכה ואם היא לא תמצא חן בעיניהם אני אשלם את מחיר הכניסה למוזיאון בדיעבד. הכנתי מראש מדריכה שקיבלה את החניכים וזו הסבירה אף היא לילדים על פיקאסו. עד היום בפגשי את חניכיי הם מודים לי על הצוהר שפתחתי בפניהם וכך זוכים עד היום לבקר בתערוכות, קונצרטים, והרצאות שונות.

בתחום הביטחון נמנע ממני לספר על עיסוקיי אבל אני יכול לציין בסיפוק את תרומתי לשמירה על ביטחון התושבים ולמניעת פיגועים באזורים הסמוכים בהם עסקתי. אני יכול רק לספר על מניעת כניסת חוליה בצפון הארץ לאחד הקיבוצים וחיסולה מבעוד מועד, הפצצת חייל האוויר בסיס פת"ח מעבר לגבולות ישראל.

אני חייב להודות לרעייתי ניצה ז"ל, סבתה של מורן שסייעה לי במשך שנות עבודתי מאז ימי נעורינו בגידול שלושת בנותינו, זיווית, רונה אמה של מורני והילה. למרות שגם היא עבדה במשך ארבעים שנה כמורה לאנגלית ואהבה את עבודתה ואת עיסוקיה בבית הספר וכן עסקה בענייני הבית בהעדרי ללא תלונות או בקשות מיוחדות אלא מתוך הבנה לחשיבות עיסוקיי הן בעבודה החינוכית והעבודה הביטחונית. תהא רשימה זו קודש לזכרה.

רעייתי, ניצה ז"ל והבנות בחג פורים 

ניצה רעייתי ואהובתי זיכרונה לברכה

זיכרונות ילדותי

• מגורים בצריף עץ ללא רדיו, חשמל, בחדר אחד עם ההורים.
• שירותים משותפים לנו ולשכנים. ההליכה ברגל בחום ובגשם לביה"ס העממי. משחקי כדור בפחיות, בגרבי ניילון או גרביים אחרות שמולאו בסמרטוטים, משחקי אולר בבוץ לאחר הגשם, משחקי קלאס, קפיצות בחבלים ועוד ..
• הייתי עד לשלטון הבריטי שערך מעצרים ועוצר בשכונה כך שלא יכולתי לצאת ולשחק מחוץ לבית. החיילים הבריטים חבשו כומתות אדומות ולכן כינו אותם "כלניות". אלה ניסו לפעמים להמתיק את חיינו וחילקו לנו סוכריות. אולם כמובן שמחנו שהם עזבו את הארץ.
• תקופת הצנע הייתה קשה להורים מאחר ולא יכלו להשיג מזון כפי שרצו ולכן אבי רכב על אופניו כדי להביא אוכל מכפר סירקין או לחסוך אוכל מפיהם כדי שיהיה לי מה לאכול.
• זכורים לי הטיולים הרבים שעשיתי במסגרת "התנועה המאוחדת" ו"הנוער העובד" והמפגשים במיוחד בימי שישי ושבת עם חבריי לקן או לסניף. טיולים שהיו חד יומיים או ארוכים יותר כמו: מים לים, טיול במכתשים ועוד…
• כמו כן החוויות של המפגשים החברתיים עם חבריי והיציאה לחנות הפלאפל ברחוב חובבי ציון הסמוך לבית הכנסת הגדול היוו חלק מהגיבוש שלי כאדם בחברה.
• במסגרת בית הספר העממי הייתי חבר במקהלת בית הספר וזכיתי להיות הקריין של המקהלה מה שהעלה בי את הגאווה האישית. כמו כן הייתי חבר בחוג הבריאות בבית הספר שבו היינו מסייעים לאחות בטיפול בנפגעים מה שגרם לי לאהוב בעתיד את נושא הרפואה שבו התעניינתי.
•  שמחתי להיות חבר בחוג החקלאי בבית הספר שבו היינו בתורנות מאכילים את העופות בתערובת ומשקים אותם במים בעת הצורך מה שקרב אותי לנושא הטבע והחי. חוויה מאוד מרגשת הייתה עם מעברי ללימודים בתיכון חקלאי "עיינות" שמאוד שמחתי באופן זה להיפרד מהפינוקים וחוסר העצמאות שהיו מנת חלקי כבן יחיד בבית הוריי. הייתה זו התקופה היפה ביותר בחיי כי בה מצאתי חברים וכמובן את ניצה ז"ל שהפכה לרעייתי משנת 25 לאוגוסט 1963 ועד לפטירתה ב24 לאפריל 2017.
• נהנתי בחיי לשרת בצה"ל במסגרת הנח"ל כי ראיתי בכך שליחות. וכמובן שמחתי שמצאתי עצמי נבחר לנבחרת הנח"ל לצעדת "4 הימים". הייתי שייך לגרעין "ערבה" שהשלים את קיבוץ עין גדי והיה מורכב מחברים מקן בורוכוב , ראשל"צ, הרצליה ו"עיינות". למשק לא הגעתי כי חברותי עם ניץ גברה על הכל ! היא לא נמשכה לעבודת החקלאות אלא רצתה בכל מאודה ללמוד שפות ואכן למדה באוניברסיטת בר אילן ותל אביב אנגלית וצרפתית ובחייה למדה וקראה רבות בהנאה. במקצוע האנגלית כמורה, מרכזת מקצוע ובוחנת בבחינות בגרות וכבודקת בחינות אלו עסקה 40 שנה עד לפרישתה !

לאחר שסיימתי לימודי באוניברסיטת תל אביב, בעת שעבדתי ב"מקווה ישראל" הוצע לי לעבוד במשרד הביטחון כ"ד, משם פרשתי לגמלאות. את תקופת הגמלאות אני מנצל כמפיק, במאי וצלם סרטים שניתן להיכנס ולראותם ביוטיוב על פי ציון שמי המלא, ככותב בעיתון גימלאים בכפר סבא "גימלתון", כחבר בוועדת הטיולים של עמותת שימור אתרים, חבר בחברה להגנת הטבע ונהנה מהליכה להרצאות, סרטים וטיולים בארץ ובעולם.

תמונות ילדותי וחפצים משמעותיים מחיי – מצגת תמונות

הזוית האישית

ברוך שימר: המפגש הבין דורי עם נכדתי היה מעניין משום שפתח צוהר להכרת חיי וחיי רעייתי ניצה ז"ל שלקחה חלק מרכזי בגידול בנותינו ו-9 נכדינו עד לחוסר יכולתה מחמת המחלה שממנה סבלה משך 10 שנים. כמו כן נכדתי למדה להכיר את הדור השלישי הבוגר שקדם לדור הנוכחי.

תבורכו על הרעיון והעשייה.