מאגר סיפורי מורשת

שמי עמית כהן, אני משתתף בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבי, משה עוז, במסגרת התכנית אני מתעד את סיפורו.

סבא משה נולד בשנת 1941 בבית החולים "הדסה הר הצופים" בירושלים. הוא נקרא על שם סבא שלו מצד אימא. הוא הילד השני מבין שישה ילדים. הוא התגורר עם משפחתו ב"מחנה יהודה", אח"כ בשכונת "מקור ברוך". סבא נולד עוד לפני קום המדינה. בזמנו, בגיל 5 הילדים כבר ידעו על רובים, אלות, הריגות, מתחים ועוד… הוא למד בבית הספר היסודי "תחכמוני". בכיתה א' התחילה מלחמת השחרור השנייה – שבוע למדו ושבוע לא, לכן השאירו אותו שנתיים בכיתה א'.

בסוף כיתה ח'  נאלץ סבא להתחיל לעבוד. הוא החליט שהוא הולך לעבוד בקיבוץ. הוא וחבר שלו נסעו לקיבוץ אשדות יעקב ללא ידיעת הוריהם אבל נגמר להם כל הכסף. החבר הציע שיעברו לקיבוץ מלכיה, שם עבד אחיו של החבר. בקיבוץ זה היו רק מבוגרים והם התחילו לעבוד בלאסוף תפוחי אדמה ובתמורה לעבודה קיבלו אוכל. אחר כך התחילו להדריך במחנות עבודה. משם עברו לקטיף של מלפפונים ובכל ערב היו יורדים ל"ג'חולה" והיו שוחים שם. ההורים לא ידעו חודש שלם היכן הם. בסוף חזרו לירושלים.

ניסים אחיו, שיצא לעבוד באינסטלציה, לקח אותו לעבוד איתו. הם בנו את בניין הרבנות בירושלים, ועשו את הצנרת לביוב. התפקיד של סבי היה בבוקר לקחת שק מלט ריק, למלא אותו בעצים ולעלות לקומה השביעית (בלי מעלית!!), לחמם מדורה ולשים עופרת. אז הפועלים היו יוצקים מהעופרת הזו, כך עבד כמה שנים. עם הזמן נתנו לו להיות עוזר של אינסטלטור והוא למד את הכל מהאנשים מסביב. הבוס של ניסים היה חולה יום אחד אז לקחו את סבי לעזור לאחיו, כשראו שסבי עובד טוב, הוא עבר לעבוד באינסטלציה.

הוא נרשם לתנועת נוער מכיתה ד' – "התנועה המאוחדת", אבל כדי שיישאר שם הוא היה צריך לארגן אנשים נוספים שיבואו לתנועה. לבסוף הגיעו הרבה מאוד אנשים. בתנועה חלק למדו ועבדו וחלק רק למדו ולא עבדו. היה לו מאוד לא נעים להודות שהוא לא לומד והוא ניסה להסתיר זאת. בגיל 15 -17 נרשם לבי"ס מקצועי "לויטס", שם למד שרטוט. כשקיבל תעודה העלו לו את המשכורת. כשהיה מרוויח משכורת היה נותן חצי מהמשכורת להורים שלו וחצי לו. בנוסף היו מורידים לו גם מההוצאות שהיו מוציאים עליו כמו בגדים, נעליים וכו'.

צה"ל

סבי התגייס לצבא והחליט שזה יהיה דף חדש. המזל היה שנפל עם חברה טובים, בעיקר מקיבוצים, וכך לא דיברו על כסף ולימודים. שם הוא הרגיש שווה בין שווים, ואפילו טוב מהם בחלק מהדברים. הציעו לו להיות נהג טנק שנקרא "שוט". הם למדו בתיאוריה את כל נושא הרכב ואחר כך נהיגה ומשם יצא סבא חניך מצטיין. במקביל נתנו לו להיות בנבחרת ריצה משום שהיה טוב בזה. כל יום הם רצו 15 ק"מ. אחרי קורס הנהיגה בטנקים לקחו שלושה טנקים למבחן משלוחים, כלומר למבחן הבודק איזה טנק אמין ביותר. הוא נבחר לבצע על טנק "שוט" ונלקחו גם הטנקים "שרמן" וטנק "שלל T37. הטנק שלו נבחר כאמין ביותר. אחר כך עבר אימון שדה. סבא לימד את כולם איך לטווח את התותח למטרה לקראת הלילה. במשך שלושת החודשים הראשונים סבי לא חזר הביתה מעונשים. העונשים היו קולקטיביים. אם מישהו פישל – כולם שילמו. זה עזר להם לסייע אחד לשני , לא לתת לאף אחד ליפול, לעזור להם ללמוד. כשסיים קורס מפקדי טנקים קראו לו למבדקים לקורס קצינים. במבדקים חשש לכתוב את האמת על המשפחה, שאימא שלו לא יודעת קרוא וכתוב ועוד, ולכן כתב בקצרה על משפחתו. אחר כך היו מבחנים מעשיים והתלבטו אם לשלוח אותו או לא. בסוף בריאיון האישי הוא ויתר על זה. בכל מקרה, בגלל כישוריו התייחסו אליו תמיד כמו אל קצין.

סבי שירת במלחמות "ששת הימים" וב"מלחמת ההתשה". חייו ניצלו פעמיים באותו זמן. פעם אחת – כשבעיצומו של קרב טנקים בין המצרים לבין הישראלים בסיני, פגז מצרי חדר מבעד לצריח הטנק שעליו פיקד סבי ונחת ליד מיכל הדלק בטנק. למזלו הפגז היה עקר והוא וחבריו לטנק ניצלו. הפעם השנייה היתה במילואים כמה שנים לאחר מכן.

הוא השתחרר מהצבא בשנת 1961 בהרגשה טובה והתחיל לחפש עבודה. הוא חזר לאינסטלציה ,לאותו מעביד. בשנת 1969 נפצע במילואים ברגל מרסיס של פגז, ואושפז בבית החולים "סורוקה" בבאר שבע. לאחר מכן פונה לבית החולים "הדסה עין כרם" בירושלים. במשך שנה שהה בבתי החולים. עד היום הוא מוכר כנכה צה"ל.

שנה בערך לא עבד בגלל הפציעה והבין שלא יוכל לחזור לבנייה. עובדת סוציאלית של הצבא עזרה לו להשתלב בבנייה בהר הצופים בחברה של זאב ארנן. הוא מינה אותו לעוזר של אחד העובדים שם ובזכותו נכנס לעבודה ומהר מאד השתלב ומאוד העריכו אותו. מאז נשאר בחברה כמנהל מחלקת אלקטרו מכנית (חשמל, אינסטלציה ומיזוג אוויר). לאחר כמה שנים החליט מנכ"ל החברה דן וינד לצרף אותו כשותף בחברה (5%) ללא השקעה כספית מצידו של סבי. כך עבד מ- 1995 עד לפני שנה. בשנת 2009, עקב מותו של המייסד דן וינד, היו שינויים בחברה. סבי חתם על הסכם פרישה ויצא מהשותפות. הוא עדיין עובד באותה החברה ומתכונן לצאת לפנסיה רק בעוד שנה, בגיל 70.

חוויות מילדותו של סבא

זיכרון מכיתה א': יום אחד באמצע השיעור נשמעה אזעקה (בעת מלחמת השחרור) וכל הילדים פונו ל"מקלט" המאולתר (קומת הקרקע). אם האזעקה הייתה בדרך לבית הספר או בחזרה, ההוראה הייתה שחייבים להיכנס לבית הקרוב, ולהיכנס עם כל שאר בני הבית מתחת למיטות. במצב הזה אף אחד לא היה יכול לדעת איפה הילד שלו והאם הוא בטוח, וכל האמהות היו נכנסות ללחץ. כשנשמעה סוף סוף צפירת ההרגעה, כל אימא הייתה יוצאת לרחוב ומתחילה לצעוק את שמות ילדיה.

בתקופת ילדותו של סבא פעל בארץ השלטון הבריטי, והילדים והנערים היו מטרידים אותם ומציקים להם בדרכים שונות. בתקופה ההיא היו תחנות אוטובוס ניידות שניתן היה להעבירן ממקום למקום והילדים היו מציבים אותן בכביש וחוסמים את התנועה. האנגלים היו עושים "עוצר" (מצב שבו  אסור לצאת מהבית) כדי לעשות חיפושים לנשק ותחמושת. פעם, כשחזר מגן הילדים הביתה לבד, היה עוצר והוא לא יכול היה לחזור הביתה. המחסום היה עשוי מהרבה חבלים, אבל סבא הרים את החבל וברח בלי שהאנגלים תפסו אותו.

מתחת לבית של סבא ומשפחתו הייתה מכולת. פעם אחת בזמן עוצר נוסף החנווני ניסה לסגור את תריס החנות כדי לחזור הביתה מהר ולא הצליח. החיילים הבריטים רצו אחריו, הכו את החנווני עם אלות על ראשו, והרגו אותו. סבא היה עד לכל זה.

לאחר שהאנגלים עזבו, התחילה תקופת הצנע. את האוכל היו קונים בתלושי מזון שהביאה הממשלה לתושבים, והייתה כמות מוגבלת לכל משפחה. התלושים היו על מוצרים בסיסיים כמו: מרגרינה, בשר, חלב, סוכר ועוד. סבא וחברו "קוטי" רצו ללכת לסרט, אבל הסרט באותם הימים עלה המון כסף. כדי להשיג את הכסף, קוטי היה לוקח בהסתר את חבילת המרגרינה שקיבלה משפחתו, וסבא והוא היו מוכרים אותה ב"שוק השחור", וכך היו מרוויחים את הכסף בשביל הסרט. לאחר שאמו של קוטי גילתה את התרמית, היא ניסתה לחשוב על רעיון כיצד היא תוכל למנוע מהילדים לגנוב את חבילת המרגרינה. היא החליטה שכאשר היא תקבל בכל פעם את חבילת המרגרינה, היא תתיך את המרגרינה בסיר בצורה שאינה ראויה למכירה, והשיטה הצליחה.

תקופת הצנע

בתקופת הצנע המים לא זרמו בברזים, וכדי לקבל מים הייתה מגיעה פעם בשלושה ימים מכלית גדולה, כל האנשים חיכו בחוץ עם פחים קטנים. לכל משפחה היה מוקצב מספר מסוים של פחים למילוי. את תלושי המים שקיבלו מהממשלה היו נותנים לנהג המכלית, ומקבלים מים. בתקופה ההיא גם לא היה חשמל, לא היו מקררים, וכדי שהאוכל לא יתקלקל היו מכינים ארונות שלתוכם היו מכניסים בלוקי קרח ושם שמים את האוכל. כל יומיים-שלושה הייתה מגיעה עגלה עם סוס ובתוכה המון בלוקי קרח. כדי לקבל קרח, האימהות היו שולחות את הילדים לתפוס מקומות בתור. התור הכי ארוך היה ביום שישי. הפלא הכי גדול היה כשבאחד הבתים קיבלו "פריג'ידר" מאמריקה. כל הילדים של השכונה היו מחכים מתחת לבית, כדי שהילדה שנחשבה "קוסמת", שהתגוררה שם, תראה להם איך היא מביאה להם קוביות של קרח. החלום של כל הילדים היה מקרר.

כיצד סבא פגש את סבתא 

סבא וסבתא נפגשו בירושלים במסיבת סילבסטר. חברה שלה הכירה במקרה אחד מהחבר'ה של סבא ושכנעה אותה לבוא למסיבה. סבא ליווה אותה הביתה והם התחילו לצאת. כשנפגשו, סבתא הייתה בת 20 וסבא בן 23. הם התחתנו אחרי שנה וחצי, בשנת 1966, ב"מועדון הקצינים מנורה" בירושלים. לאחר החתונה הם גרו בדירה שכורה בשכונת "קריית יובל" בעיר ירושלים, סבתא עבדה כצורפת, וסבא עבד כטכנאי אינסטלציה. לאחר מכן הם עברו לדירה קנויה באותו מקום, ושם גרו כארבע שנים. לאחר התקופה הזאת, הם עברו ל"גבעה הצרפתית" בירושלים (ליד הר הצופים) ושם גרו כשמונה שנים. אחר כך הם בנו בית ב"מבשרת ציון", ושם התגוררו כ-23 שנים. כיום הם גרים בשכונת רמת בית הכרם  בירושלים, מול גבעת "רם" והאוניברסיטה.

כפי שהזכרתי כבר קודם, סבא נפצע בשנת 1969. הדבר שלא ידעתי וגיליתי רק בתיעוד זה, הוא ששבוע לאחר חזרתו מבית החולים נפצעה סבתי בפיגוע בגבעה הצרפתית כשעמדה בתחנת אוטובוס. האדם שעמד לידה נהרג ולמעשה הציל בכך את חייה. היא נפצעה בידה ונכנס לה קליע שנמצא במרפק עד היום. כשפינו אותה לבית החולים היא ביקשה שמישהו יגיע הביתה ויודיע לסבא, שהיה מדדה על קביים עדיין. האיש שהגיע לא סיפר לו באופן ישיר על הפציעה שלה אלא על הפיגוע באופן כללי. בהמשך סבא פגש אותה בבית החולים ואחר כך חזרו שניהם הביתה. בינתיים סבתא פנינה באה לשמור על אבא שלי שהיה אז כבן שנתיים. הפציעה הגבילה אותה לתקופה מסוימת והיא גם לא יכולה הייתה לעסוק בצורפות. בעקבות הסיפור המרגש פרסמו עליהם כתבה מיוחדת בעיתון "לאישה" בנוסף לכתבה על הפיגוע בעיתון "ידיעות".

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי. התכנית נערכה בבית הספר יזמ"ה-קציר מ"מ, מודיעין-מכבים-רעות, התשפ"ב 2022, בהנחיית המורה המובילה שרונה אלפסי.