מאגר סיפורי מורשת

במהלך חייה של סבתא רות ראויים לציון מיוחד ארבעה סיפורי חיים:

המשפחה המצומצמת של סבתי

סיפור 1 – השירות הצבאי של סבתא רות:

במסגרת לימודי מלונאות בבית ספר אורט נתניה, הובטח לי על ידי צה"ל שלא יכניסו אותה למטבח הצבאי היות ולא רציתי בכך אך, הצבא הכניס אותי מידית למטבח הצבאי של חר"פ (חיל רפואה). תוך כדי שירות צבאי סבתא התלוננה והועברה לשקם היחידתי שם הכירה קבוצת אזרחים עובדי צה"ל וביניהם אחד שהיה מבולגן מאוד, לבוש בבגדי חקי ונעליים גבוהות לא מסודרות ונשאר איתה יום יום לשיחה אחרי שיתר העובדים הלכו. אחרי שבועיים סבתא שמה לב שהוא הקשיב והיא דברה כל הזמן ושהיו לו עיניים כחולות יפיפיות.

הודיעו לרות שנמצא גרעון של 5 אגורות ושהוחלט להעבירה לבית החולים תה"ש למחלקת הרנטגן. סבתא התחילה קורס טכנאי רנטגן והרופאה הראשית שאלה אם ברצוני להתקבל לקורס, לנוכח הסקרנות שהיא הפגינה ורות הסכימה. היא התחילה ללמוד טכנאות רנטגן בזמן  שירותה הצבאי.

יום אחד סבתא, ראתה את הרופאה הראשית מדברת עם קצין סגן אלוף עם כובע של קצינים לראשו ואותן עיניים כחולות שהיו לעובד המבולגן מהשק"ם היחידתי. היא רצה למכון הרנטגן וביקשה מאחד הטכנאים שיצא החוצה ויבדוק עם מי הרופאה הראשית מדברת,הוא חזר ואמר: היא מדברת עם בעלה סגן אלוף גד תדמור, פסיכיאטר ראשי של צה"ל .

בדיעבד, נודע לה כעבור שנים רבות שאחותה אספה חתימות מבית לבית של כל בעלי תואר "דוקטור" בפרדס חנה ושלחה אותם לפסיכיאטר של צהל בבקשה שיעבירו את רות מהמטבח הצבאי. המשרד של הפסיכיאטר היה צמוד אליו כך שהוא התחפש לעובד דחק כדי לשוחח איתה ואז דיבר עם אשתו שתכניס את רות למחלקת הרנטגן והיא הסכימה ובהמשך גם רות עברה קורס קציני חר"פ. ובזכות צה"ל וסגן אלוף גד נבון הפכתי לטכנאית רנטגן – כמקצוע לחיים.

סיפור 2 – רות מוצאת בעל:

סבתא עבדה כטכנאית רנטגן בבית חולים איכילוב. עד אז לא היה לה חבר, פנה אליה חבר לעבודה: אולי תרצי שנכיר לך חבר קיבוצניק ורות שמחה מאוד והסכימה. אותו חבר הזמין את כל שכניו לדירתו בראשון לציון, גם את רות וגם את הקיבוצניק שהביא איתו שקופיות יפיפיות כי הוא היה רכז הנוער העובד של המרכז והדרום וצילם כדי להכין טיולים לבני הנוער. לדירה הגיעו כל השכנים וביקשו שנזוז קצת ובסוף  היא ישבה לידו והוא היה ממש מוזנח ולא מושך. ואז כבה האור והקול הכי מקסים בעולם התחיל להסביר על כל שקופית, על איכות הפילמים (סרט פרניה) וכולי…

ובאותה שנייה היא החליטה שמרגע זה היא חדורת מטרה להכירו. הידיד שהם התארחו בדירתו שאל אם אנחנו נוסעים לאותו כיוון והם ענו לו שכן אז שניהם יצאו ביחד לחפש טרמפ ובאמת הגיע מכר שלה מהצבא ופתח לה את הדלת לידו. היא אמרה שהיא רוצה לשבת עם הבחור מאחור וכך עשתה. ומכאן קבעו מפגשים נוספים. שבוע לאחר מכן ביקרו את משפחת רות ועוד שבוע אחר כך את משפחתו. הם קיבלו את אישורם וברכתם של כל המשפחות להינשא. ותוך שלושה חודשים עברו לקיבוץ עין גב ושם נישאו.

וחיו באושר ועושר עד עצם היום הזה.

סיפור 3 – הפתעה לאבא

אורי בעלה של סבתא רות עובד במכון ויצמן, כהרגלו. יום יום רות הולכת לעבודה כטכנאית רנטגן, כך 20 שנים. ומה ידעו על כך הוריי? כל יום רות התקשרה אליהם ונתנה המון אהבה והתעניינות בהם ובסדר יומם. הוריה בגילאים 70+ עסוקים בשלהם ובשבתות אורי, רותי והילדים מבקרים אותם בדירתם בנתניה על חוף הים.

באחת השבתות רותי ואביה משכימים קום ויוצאים להליכה לאורך גן המלך בנתניה מימינם בתי מלון ומשמאלם הים התיכון כרקע מעל לצמרות עצי הגן. לפתע חוסמת את דרכם שורה של חמישה אנשים שהולכים לרוחב המדרכה נעמדים כחוסמים בכוונה את דרכם. היא זיהתה אותם מיד כחמשת האחים מילצ'ן מרחובות. וברכתם בשבת שלום והם השיבו באדיבות אך מיד פנו לאביה: "אדוני אתה אבא של רותי? אז, אנחנו מוכרחים לדבר בשבחה: איזו בת יש לך וכמה נחת יש לך ממנה" והשני מוסיף: "כמה היא מסורה לאנשי רחובות בעבודתה" ואחר מוסיף: "שמה הולך לפניה ואכפת לה מקופת חולים מאוחדת" וכו'… והמשיכו בדרכם. על סערת רוחו של אביה וגאוותו בבתו מיותרות המילים. הלוואי והיא תזכה לשמוע כזאת מילדיה ונכדיה.

כעבור 30 שנות עבודה קיבלה רותי את אות יקירת רחובות.

סיפור 4 – סוכריות בתיק:

אני רותי עובדת כטכנאית רנטגן ולפעמים קיימת תחושה של פספוס מסוים. זה הכל? אין עוד משהו שיש לי פוטנציאל למלא? ובעוד בעלי והילדים בענייניהם אני מוצאת לי קורס "דייל קרנגי" לשיפור מיומנויות,לחידוד היכולות. קיבלתי שיעורי בית מהם זכורים לי התרגילים הללו:

לחלק שלושה פרסים/מכתבים:

א. לתת פרס לאדם שאנו בדרך כלל רואים בדרכנו עושה את עבודתו ושגרת יומו ועל כך לתת לו פרס כביטוי להערכתי – פרס העידוד.

בדרכי לעבודה עליי לעבור קו חצייה של בית הספר סמילנסקי ברחובות, שם עמדו בשני קצוות הרחוב שני ילדים לבושים סרט צהוב ומקל להסדרת המעבר בידם כדי לעזור בהעברת צדי מדרכות. חיכיתי ובתום המעבר הוצאתי שתי סוכריות גדולות על מקל והושטתי סוכרייה לכל ילד עם המילים: זה פרס הערכה אליך ממני על ביצוע תפקידך באופן הטוב ביותר.

כה לחי? עבר יום ולמחרת חיכו לי במעבר עשרות ילדים. ודאי התאכזבו!

ב. לשלוח מכתב למשהו יקר לי במיוחד ולחשוף בו את רגשותיי ומחשבותיי לגביו, דבר שמעולם לא חשפתי לפניו.

מכתב לאמא: אמי הקשישה כבת 70 עיוורת, קיבלה ממני מכתב אמיתי בדואר. מישהו כבר הקריא לה, אך כשהגענו בשבת היא ביקשה להקריא לה שוב ואת הנאתה אין לתאר במילים. זו הייתה הפעם היחידה בה נחשפו רגשותיי כלפיה: "אמא יקרה שלי, בראשונה אני מודה על חכמתך, תמיד מייעצת לי ועוזרת למצוא דרך נכונה בכל התלבטות. בשנייה, את מקום המפלט שלי הבטוח והמחכה לי תמיד שלא לכולם יש. והשלישית היכולת שלך למצוא פשרות, למשל ביחסים בין המשפחות, אפילו לעיוורונך את מוצאת פשרות: 10 שנים שלא יצאת מהבית וטוב לך, כולך אוזן קשובה לצרכינו ואני לא ידעתי להעריך במילים. וכמה זה חשוב! אמי הלכה לעולמה. "דל קרנגי" יצא מגבולותיי, אך המכתב ממשיך להישלח כל יום מליבי ישר לשמים.

ג. אדם שאני מכירה מאותו הקורס שהשקיע מאמצים מיוחדים כדי להשתתף בו.

מכתב לחברה מהקורס: "נעדרת מפגישה אחת, אני בטוחה שהיית מגיעה אם היה אפשרי, אני מעריכה את השתתפותך ובמיוחד עקב הריונך המתקדם, שתתחזקי ותחכימי. חקרתי אחר כתובתך ואני משלשלת את המכתב לדואר הפרטי שלך בתוספת לסוכריית עידוד "עלי והצליחי". רות פרכטר מקורס "דל קרנגי".

משפחת מוזס בתקופת מלחמת העולם הראשונה.

הזוית האישית

גלעד- אני למדתי איך סבתא הכירה את סבא, איך כל רחובות הכירה אותה ועוד כל מיני סיפורי חיים מרתקים וכל מה שסופר לי על מקור המשפחה מגרמניה. אני גלעד מבחינה גנטית: עיראקי, תימני, פולני וייקי מגרמניה.

רותי- למדתי כמה חשוב לחזק את הקשר בין הדורות ולהנחיל ידע העבר לדורות הבאים "כי אם אין עבר אין עתיד" אני רק חיכיתי להזדמנות הזאת כדי לספר את סיפור חיי משפחתי, לא הייתי מודעת לחוסר הידיעה של נכדיי ואני מקווה שהסיפורים יעברו לבניי, לנכדיי ולניניי בעתיד.