מאגר סיפורי מורשת

אני חיה פלד סבתא של מוריה פיזם רוצה לספר למוריה זיכרונות מבית הוריי ומתקופת ילדותי.

נולדתי בעיר נתניה בת להורים ניצולי שואה שעברו דברים קשים, אימי הרבתה לספר על השואה ואבי לא סיפר כלום. לאבי היו שלושה ילדים קטנים שנרצחו יחד עם אישתו בשואה.

הסיפורים שאמי סיפרה היו כל כך קשים שהיה קשה להאמין שאכן הדברים קרו. הורי, הניה ויוסף פישקוביץ, נולדו בטרנסילבניה למרגלות הקרפטים שזה גבול רומניה הונגריה. עד השואה הם חיו חיים נוחים ועסקו במסחר.

בשנת 1944 למחרת פסח נלקחו משפחתה של אמי לגטו. הסיפורים שסיפרה לי היו מצמררים כמו למשל, שכאשר הם נסעו ברכבת למחנות ההשמדה.

הבת של אחות של אמי בת חמש, מירהלה הביטה מבעד לחריץ של הרכבת הסתכלה על השדות המוריקים עם פרחים של חודש מאי אביבי ושאלה את אימא שלה: "אמאל'ה אני כבר אף פעם לא אקטוף יותר פרחים?". כמעט כל בני משפחתי נרצחו בשואה ההורים והאחים.

בתאריך 15.4.45 האנגלים והאמריקיים שחררו אותם מהמחנות. שתי האחיות של אמי שהיו איתה במשך השואה נפטרו אחריי השחרור מרעב וממחלת הטיפוס והיא נשארה לבד. אחר כך היא פגשה אח אחד שגם ניצל ושמו אייזיק.

הם יצאו בשנת 1947 לישראל באונייה "פניורק", אבל האנגלים גרשו אותם למחנה מעצר בקפריסין. בגלל שהיה להם תינוק בן שמונה חודשים, שחררו אותם אחריי חודש והם הגיעו לארץ ישראל.

גם פה החיים להיו קלים, הם היו צריכים למצוא מקור פרנסה. הם גרו באוהלים שהגשם דלף דרכם. מנחם אחי נולד במאי 1947 ברומניה-סיגט.

אני חייה, נולדתי בשנת 1951 בנובמבר, בנתניה. גרנו בשכונת בן ציון שכונה קטנה ונחמדה, החיים לא היו קלים לא הייתה עבודה ואם הייתה עבודה לא שילמו לאבי כסף בתמורה.

אמי סיפרה לי על מקרה שקרה לי כשהייתי תינוקת. היא נכנסה לחנות והשאירה את העגלה שהייתה בצבע אדום בחוץ, במטרה להיות כמה שניות בחנות. כשיצאה מהחנות היא לא ראתה את העגלה וכמובן שהיא מאוד נבהלה היא הסתכלה לצדדים וראתה זוג הולך במהירות וכמעט פנה בסוף הרחוב לרחוב אחר, ועוד שנייה היא לא הייתה רואה אותם. היא ראתה את העגלה האדומה היא רצה אחריהם, בקושי הדביקה אותם ואז שאלה אותם בקצת העברית שידעה "מה זה?" והם ענו לה "זה סתם, בצחוק". היא כמובן לא הכירה אותם וזה היה ברור שהמטרה שלהם היה לחטוף תינוקת.

סבתא חיה עם הוריה ואחיה בנתניה

למדתי בכיתה א' בבית ספר תחכמוני בנתניה ושסיימתי כיתה א' עברנו דירה לגור באילת.

היו לנו חיים טובים באילת, בילינו הרבה בים, למדתי בבית ספר ימין הרצוג אך שהגעתי לכיתה ח' לא היה תיכון דתי באילת לכן הורי רשמו אותי לאולפנת אמנה בכפר סבא. שם הייתי ארבע שנים לאחר מכן הייתי שנתיים בסמינר תלפיות בתל אביב.

אחריי נישואי לסבא חיים נשארנו לגור ברחובות.

יש לי ארבעה ילדים: אלעד, שירה, דני וענת, ו-13 נכדים, כעת נולדה לנו נינה ראשונה שמה נטע.

לסיום, המסר שקבלתי מהורי שעברו את השואה והגיעו סוף סוף לארץ ישראל ארץ היהודים הוא: שעלינו לשמור בכל מחיר על המדינה שלנו כי אין לנו מקום אחר בעולם שבו נוכל להיות רצויים וחופשיים.

הזוית האישית

סבתא חיה: תוכנית הקשר הרב דורי ערכית וחשובה.